ראשית כל, הבהרה. לא מדובר פה בפוליטיקה הנדושה והמוכרת (מפלגות, שחיתות וכיוצא בזאת) אלא בפוליטיקה הפנימית של הפקולטה והאוניברסיטה שלי (גם היא נדושה ומוכרת, רק בלי אולמרט).

היום יצא לי להבריז משיעור (אקוטוקסיקולוגיה, מרתק ומזעזע כאחד, הצטערתי להפסיד אותו) כדי לשבת לדבר עם המרצה לכירורגיה על התרגול שכולל הקורס שהיא מעבירה. היינו שלושת הנציגות (מ', מ' ואני), והגברת פ'. המרצה הזו היא טיפוס, אבל ממש. דיברנו על מה חושבים הסטודנטים, ואיך לשנות את המצב. [הבהרה – המצב כרגע כולל שבוע בבית החולים כולל משמרת לילה (ללא מנוחה למחרת) ומשמרת סופ"ש].

כמובן, אין אפילו סטודנט אחד שמפיק תועלת (קרי, לומד משהו) ביום שאחרי משמרת הלילה. אם נוסיף על זה את העובדה שמשמרת הלילה כוללת עבודה שלא ממש קשורה לכירורגיה, וכנ"ל משמרת סוף השבוע, ברור מה הדעה הכללית בנושא. הפתיע אותי דעתה של המרצה, כי חשבתי שמי שהעלה את הרעיון האווילי להעמיד סטודנט 36 שעות על הרגליים צריך לחשוב שזהו רעיון טוב. אז יש התקדמות בחזית הזו, נותרה רק החזית של השבוע אשפוז.

במהלך הפגישה גיליתי שקיימת תוכנית להפריט את בית החולים, ששייך לאוניברסיטה. פה נכנסת הפוליטיקה, אם היא לא נכנסה קודם, בקשר למי מחליט מה בבית החולים. מבחינתי, הרעיון הוא פשוט בלתי נתפש – אוניברסיטה ציבורית שמחזיקה בית חולים פרטי. כאילו שהטיפול שם כרגע לא מספיק יקר – ההפרטה פשוט תקפיץ את המחירים לשמיים. בנוסף, כל ההתנהלות הגרועה של בית החולים כמו שהוא (חוסר יעילות משווע) תחמיר ברגע שהמקום יופרט (ואז מה יקרה כשייפשטו את הרגל?). הצעד הראשון בכיוון להפרטה הוא לשכור אנשי צוות צעירים, להעיף לאט לאט את הוותיקים (ובעלי הניסיון, כמובן) ולהביא, איך לא, מומחה לשיווק (שתלה כרזות בקטלנית, אבל עם שגיאות).

סיכמנו את הפגישה בהסכמה על מאבק משותף, שצריך להתחיל בהצפת מידע – גם הסטודנטים צריכים לדעת מזה. בסופו של דבר, הסיבה היחידה להפעיל בית חולים לימודי היא הכשרת סטודנטים, ואם המקום יופרט, מה יהייה עלינו?

בדרך חזרה פגשתי שני מרצים, וחקרתי קצת את הנושא של מאסטרים פה (המרצה שאני צריכה לדבר איתה בנושא מאסטר שמעניין אותי) ואח"כ על מנגנוני הביקורת והאכיפה שקיימים באוניברסיטה, על הדעות שלנו כסטודנטים על ערכם של קורסים כאלה ואחרים ועל איך צריכה להיראות תוכנית הלימודים, בשונה ממצבה כיום.

באופן כללי, על אף הידיעה שכל אחד יכול לעשות קצת, השיחות האלה עזרו לי קצת, לפחות לראות שאפשר אולי לעשות משהו, אפילו אם השינוי קטן, כל השינויים הקטנים מצטברים, ובסוף אפשר לראות שיפור, קטן ככל שיהיה.

ואמירה קטנה שכן קשורה לסטודנטים בארץ – ישר כח. הלוואי וחברי ללימודים היו מראים רק קצת מהנחישות והעמידה על זכויות שאתם מראים.

ובחירות – אלה הבחירות המקומיות של בארסה, ואני הולכת להצביע (אין לי מושג למי, אבל זו עדיין חוויה).

ההזמנה שקיבלתי היום