כבר הקדמתי ואיזכרתי את חג הנפצים (כפי שאני מכנה אותו) בפוסט קודם. סאן ג'ואן (Sant Joan, בקטלנית) הוא אחד החגים החשובים בקטלוניה, ובספרד כולה (בספרדית: San Juan). החג מציין את הולדתו של הקדוש סיינט ג'ון הוא יוחנן המטביל ב-24 ליוני. במקביל, במקומות רבים בעולם מציינים את היום הארוך בשנה, חג פגני לחלוטין, בתאריך קרוב מאוד – 21 או 22 ביוני, לפי השנה. אז על פניו החג הוא דתי-קתולי, אבל באמת הוא שייר של חגיגה פגאנית אמיתית, ואופיו מוכיח זאת.

ואיך חוגגים? במדורות, נפצים וסביאה שאורכת כל הלילה, כמובן. המעוניינים ביותר מידע, לחג יש אתר אינטרנט (מופעל ע"י עיריית בארסה). שם אפשר לגלות למה זורקים זיקוקים ונפצים ולמה אוכלים קוקה בחג (Coca, ולא, לא מדובר בסם), מין עוגה שטוחה עשויה שומן חזיר, סוכר וצנוברים. עוד נדבך חשוב הוא בילוי בחוף הים עד אחרי הזריחה.

ולמה אני שונאת את החג הזה? על פניו זה הל"ג בעומר המקומי. אבל אני שונאת את העצבנות ששורה עליי כמה ימים לפני, ועוד כמה ימים אחרי, כי חובבי הנפצים מתחילים מוקדם ומסיימים מאוחר. כבר שלושה ימים שאני כולי פקעת עצבים כי הילדים של השכנים מהבניין ליד נהנים לזרוק נפצים לפאטיו של הבניין שלנו, איפה שמאוחסנים בלוני הגז.

עוד אלמנטים מרגיזים – הטינופת שמשאירים בים כל החוגגים, שעוד כועסים שמגרשים אותם בשבע בבוקר כדי לנקות את החוף. ואסור לשכוח את ההרס שהשיכורים גורמים – מרסקים תאי טלפון ורמזורים, משתינים על הדלתות של בתים ומפילים טוסטוסים (מה, לא ניסיתם? זה כיף נורא להפיל טוסטוס, ככה סתם).

אבל המקומיים מתים על זה – ואני מניחה שמי שאין לו מטען נגד נפצים ופיצוצים גם יכול להנות. רק אני לא.

חג שמח,

CrazyVet

Powered by ScribeFire.