בשמונה בבוקר התייצבתי בבית החולים לחיות, בלי לדעת אפילו באיזו מחלקה אני אמורה להיות משובצת. לצערי פחדי הגדולים התאמתו, ושובצתי למחלקת חירום. הבעיה היא לא עם המחלקה – אלא עם חוסר הנסיון שלי בתחום. מעולם לא התמודדתי עם בעלי חיים במצב קריטי, לא הוכשרתי להתמודדות כזו, ואפילו לא למדתי את התיאוריה מאחורי זה.

אבל מאחר ולא באנו להנות, אלא להשלים את המטרה העליונה (לסיים את הלימודים בחמש שנים בדיוק), בולעים את הצפרדע ומתמודדים עם הפחדים.

עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה מסביבי, אחד הכלבים מסר את נשמתו לבורא. וקצת אחרי זה, כשהתבקשתי על ידי אחת הסטודנטיות להשגיח לרגע על חתולה שהייתה במצב קשה, זו הפסיקה לנשום והתחילו לבצע בה החייאה. אתם יכולים לדמיין כמה זה נעים.

לא מפתיע, אם כך, שבארוחת הצהריים חטפתי מיני התקף פניקה, ולמזלי אחת הסטודנטיות הרגיעה אותי, והסבירה שבדרך כלל לא עמוס כל כך, ובדרך כלל קצת יותר רגוע, ושכדאי לדבר עם הרופא האחראי ולהבהיר מה אני יכולה לעשות, ומה לא, ואיך נעשה את זה לאט אבל בטוח. נרגעתי קצת, הייתי כבר די לחוצה. גם העובדה שרק חזרתי ארצה, ועודי מתאקלמת בחדר שהיה חדר הילדות שלי (ולא ממש ישנה בלילה), לא ממש עוזרת. הכל ביחד מעמיס יותר מדי על המעגלים.

אז דיברתי עם הרופא האחראי, והבהרנו את הסוגיה, ולמרות שהתאמצתי לא הצלחתי לבלוע את כל הדמעות שעמדו לי בגרון. לא נורא, אני לא מתביישת ברגשות שלי, אני יודעת שזה טבעי – זו הפעם הראשונה שאני מתמודדת עם סיטואציות שכאלה, ורק טבעי להרגיש מעט מבועתת, אם לא הרבה.

בשאר היום עשיתי מהכל – עזרתי איפה שיכולתי. אפילו הכנסתי קטטר שתן בפעם הראשונה בחיי, והצלחתי. את החתולה מקודם הנשמתי קרוב לשעתיים ברצף. בשלב מסוים מישהי אמרה לי שהחתולה נראית קצת לא מחוברת – וכשהרופאה בדקה לה דופק, עלינו על זה שהיא החזירה את נשמתה לבורא החתולים. אפשר לומר שזו טבילת האש שלי – ואני די מבולבלת, ועדיין בסערת הרגשות. אני מניחה שלעולם לא אשכח את החתולה.

אני מקווה שמחר יהייה קצת יותר טוב. אני לא אוכל לעמוד בשבועיים עם כל כך הרבה חיות שמזדכות על הנשמה.

לילה טוב,

CrazyVet