אתמול ישבתי עם ר', שהיה שכן שלנו כשהזוגי ואני גרנו בקיבוץ אי שם לפני 5 שנים. פגשתי אותו בסופ"ש שעבר, כשנסעתי לקיבוץ לרגל חג המשק. בשניות הראשונות הוא לא ממש זיהה אותי, כי השיער שלי ארך (מאוד מאוד) וגם עברו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו לפחות שלוש שנים.

ישבנו פה ליד הבית, מרחק הליכה, ודיברנו כמעט שעתיים. על הלימודים שלו ושלי, על אקדמיה ושיטות בחינה, ועל עוד ענייני לימודים שלא ממש מעניינים אף אחד חוץ מחנונים אמיתיים כמונו. הרגשתי כאילו לא עברו אי אלו שנים מאז השיחה האחרונה, ולרגע חשבתי על כל השיחות הנהדרות שהייתי יכולה לערוך עם כל החברים פה אם הייתי חוזרת. אבל כל זה כרגע הוא רק תיאוריה יפה ובינתיים אנחנו נשארים בבארסה. כל השיחות שבעולם לא יכולות לבוא במקום סיום תואר, נכון?

אחרי שסיימנו לעבור על רוב הנושאים החשובים (שיכולנו לחשוב עליהם באותו הרגע) יצאנו, ונזכרתי שדודניתי האהובה סיפרה שמקרינים את אביבה אהובתי ממש ליד, מאחורי תיאטרון גבעתיים. אז הצטרפנו אליה ואל ידידה א', וישבנו לראות את מחציתו השנייה של הסרט (הערה לעצמי – מתישהו לנסות לראות את הסרט במלואו). כשהסתיים הסרט ישבנו ארבעתנו וצחקנו, בעיקר עם הומור עצמי עליי ועל ר', אבל אולי קצת גם על י'. ברגעים מסוימים פשוט חזרתי לתקופה ההיא, בקיבוץ (כי זהו מקור מעולה לבדיחות). וכמו כל פעם שאני חושבת על הזמן ההוא, אני מגיעה למסקנה שזו הייתה אחת התקופות היפות ביותר בחיי, אם לא היפה ביותר.