הלילה יצאתי לבלות עם הדודנית י', לרגל החזרה לבארסה הממשמשת ובאה (כלומר מחר בחמש אחרי הצהריים). הכיוון הכללי היה רוטשילד בין אלנבי לנחלת בנימין, ולראות משם לאן אנחנו מתקדמות.

איך שהתקרבנו לנחלת בנימין, עיני צדה פרט מעניין – מקום שמוכר קאווה. אני לא יכולה לבלוע את הסקרנות שלי כשאני רואה מקום שבאמת יודע מה זה קאווה, שלא נדבר על מוכר אותה. אז מדובר בשמפנרייה, בסגנון השמפנריות של בארסה עירי, אבל בתל-אביב. הם מגישים מיני קאווה שונים (אבל רק של יקב אחד, לאכזבתי הקלה) וגם טאפאס קטנים ללוות. המקום נושא בגאווה את החמור הקטלני כלוגו, ובצמוד לכיתובים בעברית ניתן למצוא כיתובים בקטלנית. איזה יופי. היה פשוט נהדר להתחיל ככה את הערב – עם כוסית קאווה ברוט נטור, וקצת אמבוטידו ליד, ולקנח בטראפל. אני לא יודעת אם היחס החם נבע מההתלהבות שלי לראות עוד שגרירות בארסה בתל-אביב, או שמא הייתה זו ההערה של הדודנית לגבי יום-ההולדת הממשמש ובא (רמז – אתם יכולים לדעת מתי הוא, אבל אני לא אגלה).

אחר כך רצינו להמשיך למקום אחר, והתחלנו לחפש. קצת התאכזבתי לראות שתל-אביב די נמקה ושהאזור שפעם היה כל כך שוקק חיים פשוט איבד את כל חיי הלילה שלו. אני מאוד מכבדת את מנוחת השכנים וחושבת שחשוב מאוד להגיע לאיזון בין בליינות וחיים נורמליים, אבל הדרך לעשות זאת היא ע"י חוקי עזר עירוניים שמגבילים, אבל לא חונקים לחלוטין, את פעילות הבארים והפאבים. קחו דוגמא מבארסה – אפשר לחיות עם בארים שעובדים רק עד שתיים לפנות בוקר (ושלוש בסופ"שים). דרך בלוגים שונים גם גיליתי שציוני דרך בהכשרתי האלכוהולית כבר הלכו לעולמם (או בדרכם לעשות זאת), כמו הגוזניק והמנזר. עצוב.

אז שירכנו את דרכינו לכיוון לילנבלום, ובסוף החלטנו להיות נוסטלגיות ולחזור לננוצ'קה. שתינו שם קוקטייל שמפנייה, שלה עם תות ושלי עם קמפרי. מוצלח למדי, בעיקר לאור החיבה שלי לדבוק במשקה אחד ללילה. אבל המוזיקה הייתה חזקה מדי, והמשכנו הלאה.

החלטנו לתת צ'אנס לעוד מקום, אבל מיד כשהתיישבתי הרגשתי שעוד כוסית אחת הקיבה שלי תפצח בשביתה איטלקית עם נטייה לסילוק תוכן (היא סבלה מאוד בשבוע האחרון – ארוחות לא מסודרות, כדורים נגד כאבי מחזור, סטרס מטורף…), אז החלטנו על מזון במקום אלכוהול. קצת התאכזבתי לגלות שאצבעות הבטטה לא הגיעו עם איולי, וכשהערתי לברמן על כך הוא הביא לנו מין רוטב עם שום ועשבים ירקרקים, שבינו לבין איולי מקשר רק אולי השום, וגם זה בקושי. נו, שוין, לפחות הבטטה הייתה טעימה.

סיכמנו את הערב מרוצות בכלליות, ועכשיו אולי אחרי שאסיים לצרוב את הגיבוי הארור לחומר לימודי אוכל ללכת לישון. הגיע הזמן.