היום הייתה הבחינה בנוירואנטומיה קלינית. מאוד חששתי ממנה, ורק בגלל שאני קצת פרנואידית. כולם אמרו שהבחינה קלה, אבל אני פשוט לא מסתדרת עם כל הבלגן של מה הולך איפה – זה כמו חיווט ממש לא הגיוני שצריך לזכור בעל-פה, ואחר-כך לנסות להסיק מסקנות. חלק מההיסטריה שלי נובעת מהקושי שלי לחפף דברים. את החומר אנחנו לומדים ממש על קצה המזלג, והרבה דברים לא מוסברים, ואני חופרת לפעמים בלי סוף (מזל שיש גוגל) בנסיון להבין למה. ככה אני מאבדת די הרבה זמן, ורק לפעמים יוצאת מורווחת עם קצת יותר הבנה לגבי ה"למה" שגם עוזרת לזכור – כי הגיון הרבה יותר מדבר אליי משינון.

בכל מקרה, לבחינה הזו לא היה לי ממש כח, ולמרות שלמדתי כבר מיום שבת לא ממש נכנסתי לזה ואתמול והיום הייתי קצת בהיסטריה של "אין לי מושג מהחיים שלי" שרק עושה את הכל גרוע יותר.

אני מגיעה לבחינה, מתבדחת עם המרצה, שאומר לי, לפחות בן-אדם אחד הגיע, ולמה לא ניגשתי לבחינה בינואר. כמו שחשבתי, היינו בדיוק שלושה אנשים. הלחץ שהכנסתי את עצמי אליו (ושוב, סתם) היה לשוא, ורק הקשה עליי להתמודד עם המבחן (צפוי, ידוע מראש ובכל זאת קשה מאוד לצאת מזה).

את הבחינה סיימנו בתוך פחות משעה, והמרצה תיקן לנו את הבחינות במקום ונתן לנו את הציונים. לא רק שעברתי, גם הוצאתי את הציון הגבוה מבין השלושה – 7.5. אני ממש מרוצה מעצמי, ומקווה שלהבא אלמד מזה (אבל משום מה נראה לי שלא) לא להכניס את עצמי ללחץ מיותר.

עכשיו נשארה רק בחינה אחת לסיומה הפורמלי של השנה הזו – אופתלמולוגיה ווטרינרית, או בעברית מדוברת רפואת-עיניים לחיות.

לילה טוב,

CrazyVet