טוב שהיום הזה כבר נגמר. הוא התחיל אי שם בחמש בבוקר, כשהתעוררתי עם כאב ראש מוכר. חום. איזה כיף לי! אם להיות חולה זה לא הכי כיף בעולם, להיות חולה עם רשימת מטלות אינסופית זה ממש בעסה.

היום שלי גם ככה היה אמור להיות עמוס. בבוקר מודול אשפוז, משמונה עד שתיים. להירשם ללימודים לשנה הקרובה. לסיים את זה, ללכת לאסוף ניירות למלגה. ללכת להגיש את הניירות למלגה. לחכות בתור ארווווך מאווווד במזכירות. לסיים סופסוף, ולקחת את הרכבת הביתה. להגיע הביתה, להתארגן וללכת להירשם ללימודי גרמנית לשנה הקרובה. עכשיו רק תוסיפו כאב ראש וחום, ותקבלו את העינוי האולטימטיבי.

באמת אין לי מושג איך הצלחתי לעמוד על הרגליים שש שעות רצופות, לבצע שורה של מטלות בירוקרטיות ועוד בסוף למצוא את הכח לצאת מהבית (אחרי שכבר הגעתי אליו).

הצלחתי לעשות את כל המטלות להיום. אבל אולי אני בעצם לא רוצה/צריכה להיות סופרוומן, שמספיקה לדחוס הכל במינימום זמן, אלא לתת לעצמי לנוח ולנשום קצת מדי פעם?