כשעוד גרתי אצל ההורים, לינדה* חתולתי האהובה נפצעה בראשה מנשיכה, כנראה. הוטרינר פסק שבוע בבית, עם פעמון, כדי שהפצע יבריא מעצמו, מאחר והוא לא היה מספיק נקי לתפרים. לחתולה כמו לינדה לא לצאת מהבית שבוע זו פשוט כליאה אכזרית, כי היא רגילה ואוהבת לצאת ולתור את השכונה, לרחרח וגם להיאבק עם שאר חתולי השכונה על פיסת הטריטוריה שלה. לשמור עליה שלא תברח היה משימה לא קלה. ויום אחד, היא הצליחה לחמוק וברחה החוצה. דאגנו לה, כי עם הפעמון היא לא בדיוק הצליחה ללכת בקו ישר ונתקעה בדברים, ופחדתי שהיא תרוץ לכביש או משהו בסגנון. אחותי ואני התחלנו בחיפוש, ובסוף מצאנו אותה מתחת לשיח בבניין השכן, עם הפעמון מפורק, מתלקקת במרץ. מסתבר שהדבר שהכי עצבן אותה בכל הסיפור היה העובדה שלא הצליחה להתלקק כראוי.

בשבוע האחרון הרגשתי קצת כמו לינדה, אז. עקב בדיקות אלרגיה לא יכולתי להתקלח כראוי במשך חמישה ימים, והתחושה הזו של איכס פנימי לא עוברת, גם אחרי שתי מקלחות בפחות מ-6 שעות. טוב, לפחות אני יודעת בוודאות שאני אלרגית לניקל**. גם משהו.

.*כן, היא השם קצת פרחי, אבל היא נקראה כך לפני שלמדתי את הקונוטציות השליליות ורק ידעתי שפירוש המלה בספרדית הוא "יפה"
**היו לי חשדות מבוססים, אבל רק עכשיו קיבלתי את הגושפנקא הרשמית.