מחר הבחינה האחרונה. לא סתם האחרונה, כנראה (ובתקווה) האחרונה לתואר. הזוגי שואל אותי אם אני מתרגשת. למען האמת, אני בעיקר עצבנית. אני יודעת שלא התכוננתי מספיק טוב (מעט זמן, מעט מוח) ואני עדיין מרגישה קצת מפוספסת בגלל הבחינה הקודמת, אליה החלטתי לגשת למרות מיעוט הזמן במטרה להימנע מבחינות בספטמבר.

אני מניחה שהעצבנות הזו היא תערובת של סוף, פחד מהלא-נודע וגם מהעובדה שלא יהיה יותר מביך מלהיכשל בבחינה האחרונה של התואר, אחרי שעברתי את כל הבחינות במועד א', לאורך כל התואר*. עכשיו נותר לי רק להתארגן על ארוחת ערב, אולי להרים טלפון לאמא כדי לשמוע קול מעודד (זה תמיד עוזר), ולקוות לטוב.

*ניגשתי רק לשתי בחינות במועד ב', לאחר שהחלטתי שמועד א' צפוף לי מדי, בשנה רביעית האיומה והלחוצה.