יום ראשון, רגוע, טיול רגלי בבארסה עם הזוגי. פתאום תוקף הרעב, ומתחילים לחפש מקום לאכול, בברצלונטה. המקומות המוכרים מפוצצים, אז החלטנו לחפש המלצה שהזוגי קיבל מהטכנאי שבא לבצע את הבדיקה השנתית למחמם המים.

עקבנו אחרי ההוראות, וראה-זה-פלא, מצאנו את המקום, ששוכן קרוב לים, בין החוף לפסאו ז'ואן דה בורבו. המקום נקרא באר סלמנקה II, כי המסעדה האם, ששוכנת מעברו השני של הכביש, נקראת מסעדת סלמנקה. היו מקוריים בבחירת השם, לא?

הטכנאי לא הטעה, ואכן מדובר במסעדת דגים ופירות ים שנותנת יחס איכות-מחיר משובח, במיוחד אם מתעלמים העיצוב הדי מזעזע, שנראה כמו באר משפחתי שפגש אולם אירועים באזור תעשייה.

החלטנו לפתוח בקלאמר מטוגן, כדי לא להתפרע. זו התבררה כהחלטה חכמה, כשהוגשה לנו צלחת ענקית עליה ערמה מכובדת של קלמאר מטוגן, חם ופריך, עם חצי לימון. למנה שניה החלטנו לנסות את הפאייה, המנה הרשמית של ימי ראשון אחרי הצהריים. שוב, לא התאכזבנו, ואפילו התקשינו (כלומר, התקשיתי) לסיים מהצלחת. את הארוחה ליווינו ברוזה הבית, צונן ומרענן. על קינוחים לא היה מה לדבר, כי שנינו היינו במצב של כמעט-קומת-מזון, ואנחנו כבר מכירים את איכות הקינוחים הספרדיים. לעומת זאת, החלטנו על דיז'סטיף קטן, לזירוז העיכול – אורוחו (Orujo) לבן, הוא המקבילה הספרדית לגראפה, אבל יותר בועט ופרוע.

אחרי ארוחה כזו, החזרה הבייתה נראתה ארוכה מתמיד. החלטנו לחזור דרך הפארק, וישבנו קצת על הדשא, בצל, לנוח ולעכל. העייפות ניצחה, כך שאחרי הפארק החלטנו לחזור הביתה במטרו, ולאסוף בדרך סרט ב-DVD, כדי לסיים יום ראשון עצל בכיף.