ראשית כל, התנצלות. יש לי קצת בלאגן עם הוורדפרס כך שיכול להיות שמופיעים לכם פוסטים ישנים בפיד.

לפני יומיים מלאה שנה ליציאתו של הבלוג לחירות. אני מרגישה מפוזרת ועצלנית, כי את הפוסט הזה תכננתי לכתוב עוד קודם, ועכשיו, אני תוהה לאן ברח לי הזמן. אני יודעת שאני קשוחה עם עצמי, בעיקר בגלל שאני יודעת מהי הסיבה לדחיינות הזו. ביום רביעי עברתי עקירה של כל שיני הבינה שהיו לי (טוב, רק שתיים, לא חוכמה), והכאב, בשילוב עם משככי הכאבים הכניס אותי למצב רוח מעורפל-מסומם. החדשות הטובות הן שאין לי יותר שיני-בינה לעקור, כך שלפחות עם העסק הזה גמרתי.

ועדיין, זה מותיר אותי עם השאלה הגדולה, מה לכתוב לרגל המאורע? נכון, מדובר בנטיה אנושית לתת משמעות לתאריכים כאלה ואחרים, בעיקר העגולים שבינהם, אבל זו עדיין נקודה משמעותית מבחינתי. למה משמעותי? למרות שהזוגי חושב שאני סופר-קראק במחשבים, אני לא מרגישה אחת. אני לא יודעת לתכנת, אני לא מאוד מעורה בסצינת ה-ווב2.0-לינוקס-מק-מה-שלא-יהיה-שאין-עכשיו ובניגוד לתחומים אחרים, בהם קל לי מאוד להיות אוטודידקטית (סריגה, למשל), התחומים האלה לא נראים לי כמובן מאליו. ההעברה של הבלוג לשרת עצמאי די הכריחה אותי ללמוד חלק מהדברים האלה, לפחות קצת. נאלצתי להוציא מהבוידעם המוחי את הידע בהטמל, להיזכר מה CSS וללמד את עצמי קצת PHP, למרות שאני עדיין מרגישה אבודה כשאני מנסה לפתור את הבעיות שנראות בוודאי בנאליות למומחים גדולים ממני. ולכן, כל בעיה שאני מצליחה לפתור בעצמי, היא ניצחון קטן על הידע שחסר לי.

אני מסתכלת עכשיו על אחד הפוסטים הראשונים שנכתבו לאחר ההעברה, ואני חושבת שהיום, שנה מאוחר יותר, אני עדיין מרגישה בדיוק אותו הדבר (טוב, חוץ מהקטע של ללמוד נוירואנטומיה קלינית, לפחות זה נגמר). מזל שאין לנו WiFi, כך לפחות המיטה היא אוף לימיטס.