אתמול, כשהגעתי, הייתי המומה ומרוסקת מכדי להבחין בשמץ מהסובב אותי. היום התחלתי להתרשם מהעיר הזו, שמרגישה לי אחרת מהמטרופוליס האחרות שיצא לי להכיר. איכשהו היא מרגישה לי יותר גדולה מפאריז, נניח, למרות שזו התברכה באוכלוסיה גדולה כמעט פי שתיים. אולי התחושה הזו מקורה במרחבים של העיר, שמרגישה מאוד מרווחת ופתוחה למרות היותה העיר הגדולה בגרמניה.
את היום התחלתי ברגל שמאל, עקב בעיות עם הרכבת. המשפחה אצלה אני שוהה גרה מחוץ לעיר, וצריך להחליף שלוש רכבות כדי להגיע למרכז העיר. זה, כמובן, ביום רגיל. אבל היום לא יום רגיל, היום עובדים על הקו, ולכן צריך להחליף אפילו יותר רכבות מהרגיל. ואני עוד לא ממש הצלחתי להבין לאן אני צריכה ללכת, אז עשיתי סיבוב אקסטרה. בסוף הצלחתי להבין שאני לא בכיוון הנכון, ולקחתי מטרו (או-באהן) למרכז העיר. כמעט שעתיים העברתי בין רכבות. לא התחלה מוצלחת במיוחד.
אחרי שסופסוף הצלחתי להבין איך אני מנווטת בין הרכבות, שמתי פעמיי לכיוון מכון גתה, כדי לדעת לאן אני צריכה להגיע ביום שני ולא לאחר יותר מדי בדרך. מסתבר שהמכון נמצא בדיוק מול תחנת המטרו, ומרחק הליכה קצרה מתחנת האס-באהן. נהדר. ברגע שלמדתי את הניווט הבסיסי הזה, הרשיתי לעצמי להתחיל לתור את האזור.
ללא תוכניות ספציפיות, נתתי לרגליים לקחת אותי, ולפתע מצאתי את עצמי מול שלט שאומר "קדימה" ותהיתי לעצמי האם המפלגה פתחה סניף בברלין. מסתבר שלא, וזו רק מסעדה כשרה, צמודה לבית הכנסת. קצת התאכזבתי, אם לומר את האמת. הרעיון הנ"ל שעשע אותי למדיי. חככתי בדעתי, האם להיכנס לביקור בבית הכנסת, והחלטתי לדחות את הקץ. מסתבר שרגליים, יש להן חוכמה משלהן. המשכתי ללכת, והן נשאו אותי לעבר ההתמכרות החוקית שלי, צמר. לא רחוק מבית הכנסת מצאתי חנות צמר חמודה מאוד, עם חוטים שגורמים לי להזיל ריר, שרק נפתחה לפני חמישה שבועות. הגעתי בדיוק להרמת הכוסית לכבוד פתיחת החנות. מזל? קארמה? אין לי מושג, אני רק שמחה שמצאתי את המקום. בעלת החנות היא גברת צעירה ונחמדה מאוד, שהחליטה לפתוח חנות שמתמחה בצמר לקרושה. אמנם אני מקרקשת לעתים, אבל זו לא כוס התה האהובה עליי ביותר. אבל כל מה שאפשר לקרקש אפשר גם לסרוג, אז זה ממש לא נורא.
להפתעתי, למרות שהסתובבתי שעות (כך לפחות זה הרגיש), הזמן כמעט ולא זז. רציתי לקנות כמה מצרכים, אבל בסופר אליו נכנסתי לא רצו לקבל כרטיס אשראי. אז השארתי להם את הכול על הדלפק, ויצאתי. סופר אחר לא הצלחתי למצוא, אז התחלתי במסע חזרה לכיוון בלומברג, מחוץ לעיר. ידעתי שצפויים קשיים, לאור הבעיות בהן נתקלתי בבוקר. ואכן, אלה לא אכזבו. למזלי שאלתי זוג שנסע בכיוון התחנה שלי, כך שפשוט עקבתי אחריהם. אבל, למרות כל הקשיים, הגעתי בחתיכה אחת הביתה, כדי לקרוס (כמעט) ישר למיטה.
תגיות: ברלין, הרהורים, צמר, רכבת