הבעיה המרכזית של לימודי שפה, היא תרגול. שפה היא מיומנות נרכשת, שצריך לתרגל כמו כל מיומנות אחרת. לכן, לימודי שפה יעילים יותר במדינה בה דוברים את השפה, נכון? באופן תיאורטי, כן. באופן מעשי… אולי לא כל כך. הבעיה העיקרית, לדעתי, היא מחסור באינטראקציה עם מקומיים. והרי אינטראקציה זו היא היא שמזרזת את תהליך הלמידה.

לשמחתי הרבה, אתרע מזלי למצוא מקומי שלא רק הסכים, אלא אף נהנה מהרעיון שאתרגל איתו את הגרמנית שלי. בהתחלה נרתעתי קצת מלהתקשר, אחרי הכל, קולגה של קולגה של אבא. אבל הרמתי טלפון, וניסיתי להציג את עצמי בגרמנית הצולעת שלי. באבירות רבה, הוא אמר, אין בעיה לדבר אנגלית. קבענו להיפגש בתחנת מטרו הקרובה, ומשם, לבאר ברובע קרויצברג.

המקום עצמו ראוי לפסקה משלו. עם אסופת רהיטים שנראים כמו פליטי רחוב, תאורה עמומה וקירות חשופים, המקום בהחלט בוהמייני למדי. כשהמלצריות נראות כאילו סטייליסט בחר להן את הבגדים לסשן לבוש רחוב, הרושם הזה מתחזק. וכשקולטים שאחת המלצריות היא בעצם כנראה מלצר-לשעבר (אבל עם שמלה מחנות יד שניה ותסרוקת מורמת סטייל מארי-אנטואנט), אי אפשר שלא להחניק צחקוק.

ומה שותים בבאר גרמני? בירה, כמובן. ובברלין, ברלינר. זו הייתה הברלינר הראשונה שלי, אחרי הכל, אני לא ממש מחבבת בירה. אבל יש ברירה? אם רוצים להיות אותנטיים, צריך להשאיר את הנטיות הפרטיות בבית, ולנסות למקסם את החוויה.

בירה, ואלכוהול בכלל, הם חומרי סיכה מעולים (בלי מחשבות מלוכלכות, בבקשה). בכמות סבירה, הם משתיקים את המודעות ומשחררים את הלשון. שמתי לב, שאחרי בירה אחת (או שתיים), פתאום אני מדברת יותר בחופשיות, פחות חוששת, פחות מוטרדת מהטעוית. אולי כדאי להתקין ברזי בירה בבתי ספר ללימוד שפות? לשיטה הזו יש רק מגרעה אחת, והיא שהזיכרון מתהליך הלימוד אינו מושלם. אבל, זו עדיין שיטה שיכולה לעזור. לפחות קצת.

שלוש שעות ביליתי בשיחה, כמעט כולה בגרמנית, בלי לשים לב. נהניתי ב"שיעור הפרטי" שלי הרבה יותר מבשיעורים הרגילים, אולי כי פשוט נאלצתי לדבר, והרבה זמן. חייבת לזכור את זה, לנצל יותר את המשאב החשוב הזה. ועכשיו, לישון. עם בקבוק מים ליד המיטה, לא בא לי האנגאובר מחר בשיעור.