היום פגשתי את י', והלכנו ביחד למוזיאון. כדי להמשיך עם המוטיב הגרמני, הלכנו לראות תערוכה של יוזף ביויס (Joseph Beuys) במוזיאון המבורגר באנהוף (Hamburger Bahnhof). בלי להלאות יותר מדי בפרטים מהביוגרפיה שלו, ביויס היה אמן שנוי במחלוקת, שבין היתר קידם באמצעות האמנות שיצר את האג'נדה הפוליטית שלו.

את החלל הגדול של תחנת הרכבת לשעבר מילאו הפסלים, על הקירות תלוים ציורים ורישומים, במעברים ויטרינות עם ספרים. אחת היצירות המרכזיות, שתפסה מקום של כבוד במרכז החלל, נראתה כערימת ענק של צואה. יצירה אחרת נראתה כמו הסדנא של אבא שלי כשהוא עובד – ברגים, צינורות ופחיות צבע. כמו בכל תערוכה של אמנות מודרנית (כמעט), מהר מאוד העיניים שלי נדדו לכיוון חלל התצוגה ונטשו את היצירות עצמן. קשה לי מאוד להתחבר לאמנות שנראת כמו ערמה של חפצים (במקרה הטוב) או הפרשות. אולי לאמן ההפרשות מביעות משהו (על מה בדיוק?), אבל מבחינתי חרא הוא רק חרא. כנראה שמגיעים להשקפת העולם הזו אחרי שמנקים הרבה שלשול (וקיא) מכלובים ורצפות.

בחלל צדדי הוצגה תערוכה של אנדי וורהול. חלק מהיצירות מוכרות, וחלק לא הכרתי. הנושא של התערוכה – סלבריטיס – לא נראה אנכרוניסטי כלל, אלא להיפך, אולי אפילו יותר אקטואלי מהתקופה בה נוצרו העבודות במקור. אהבתי את הציטוטים של וורהול על הקירות, הם נשמעים נכונים ומדויקים גם אחרי כל כך הרבה שנים.

בנוסף לתערוכות המתחלפות, ראינו גם את התצוגה הקבועה. חלקים ממנה, אפילו יותר מהתערוכה של ביויס, חיזקו את הדעה שלי על אמנות מודרנית. כל פעם מחדש אני מנסה, אבל אני לא ממש מצליחה להבין, ובטח לא להרגיש שום דבר כשאני רואה קנווס צבוע ירוק (טוב, עם קצת טקטורה) שקוראים לו באיזה שם פלצני.

כשנמאס לנו מהמסדרון עם קנווסים צבעוניים, החלטנו לחפש מקום לארוחת בוקר (מאוחרת) והתחלנו ללכת. ואחרי תדלוק שכזה, יכולנו להמשיך בטיול רגלי, בכיוון קרויצברג.

נחמד לי מאוד לנהל שיחות בגרמנית שלא לפי נושא שיעור כלשהו, אפילו אם אני עדיין מרגישה מוגבלת כמו ילדה קטנה, במקרה הטוב. י' טוען שאני לא כזו גרועה כמו שאני חושבת, אבל בהיותי כפי שאני, משגע אותי חוסר היכולת להתבטא בדיוק ובשנינות החביבים עליי. אולי זה יותר טוב, אי אפשר להיות ציניים כשמדברים ככה.