נעלמתי. פשוט לא יכולתי לכתוב על הדברים שעוברים עליי, ואני עדיין לא כל כך מסוגלת. כמובן, לא חסרו שטויות פעוטות לכתוב עליהן, ושאינן מצריכות אלא מעט מחשבה, אילו תמונות ראויות יותר או פחות, כמו זוג הגרביים הראשון שסרגתי. יצאו נהדר, אם שאלתם אם תהיתם. או לספר על הפעם הראשונה שהכנתי סושי בבית, והזמנו חברים לאכול (וטוב שכך, יצא הרבה יותר סושי ממה שחשבתי, ומוצלח ביותר). או הרהורים בזכות בארסה שנראה שהשנה הם סופסוף משתחררים מהלחש הרשע שידידתי שרה הטילה עליהם לפני מספר שנים. או אפילו איזו תמונה של החצול עם מבט משחר רע ודיווח שיש סיכוי של 93% שהוא רוצה להרוג אותי, על פי החישוב במחשבון הזה (כמובן שזו טעות, יען כי מוכח מעבר לצל של ספק שהחצול זומם להורגי בכל רגע של ערות).
והכתיבה, אני לא הראשונה לגלות, בטוחני, היא הרגל מגונה שקל לוותר עליו. מאוד פשוט לחשוב, ולומר בשכנוע עצמי, אכתוב משהו מחר, מחרתיים, שבוע הבא… ולעולם לא להגיע לזה. והיום, כך החלטתי, אני מסרבת להיכנע לרפיסות הזו. אפילו במחיר של כתיבת זוטות פעוטות, רק כדי לא לאבד את ההרגל, בתקווה שבקרוב אוכל סופסוף לדון בעניינים החשובים באמת, אלה שפוצעים אותי מבפנים ולא נותנים לי לישון. ובינתיים, תמונה של חצול משחר רע, כדי לעשות לכם קצת טוב.
באמת שהוא משחר רע, הוא אפילו אכל קצת מהחוט, הנבלה!
9 תגובות ל-"שוברת שתיקה"
1 פברואר, 2009, 22:12
החצול נראה בוחן, אבל לאו דווקא רע. הסושי עושה לי תיאבון גדול!
ואם תרצי לדבר שלא רק על חצולים, סושי וגרביים, אני פה.
2 פברואר, 2009, 8:33
פויה יאסר! פויה!
משום מה זה מזכיר לי קצת את הסמל של "באטמן". יופי של קומפוזיציה.
2 פברואר, 2009, 15:31
Awwwwww Kitty!!!
ואנדר צודקת (אני מסכימה איתה הרבה בזמן האחרון..), זה באמת מזכיר קצת את הסמל באטמן.
מזדהה איתך לגבי ההזנחה של הכתיבה, לפעמים אני כותבת מתוך מקום שרע לי ולפעמים כל כך קל לי דווקא לזנוח את הכתיבה פשוט כי יש לי דברים אחרים על הראש. מה שכן, זה הבלוג שלך את יודעת, את יכולה לעדכן מתי שבא לך. יש את הנטייה הזאת בשלב מסוים להרגיש נורא מחוייבים לקוראים אחרי שלא מעדכנים כמה זמן, אז זה נחמד להרגיש שאנשים מחכים לפוסט ממך והכל ומצד שני אלה רגשי אשמה שאת (או כל אחד לצורך העניין) לא צריכה להעמיס על עצמך, בטח לא בתקופה שקשה לך.
אני מקווה שדברים יסתדרו בשבילך ומהר 🙂
3 פברואר, 2009, 21:29
תקופה קשה ללא מעט אנשים. מבאס לקרוא שיש דברים שפוצעים אותך מבפנים. מאחלת לך ריפוי מהיר ושינה מתוקה.
6 פברואר, 2009, 0:34
קשה שלא להסכים עם אתון.
זו באמת תקופה לא קלה לאנשים רבים. יחד עם זאת, אנשים רבים הם לא את, ואת בנאדם נפלא, שאני חוזר ובודק מדי שבוע מה קורה פה אצלך.
אני שמח לראות שקצת כתבת, ומצטער שיש דברים שעושים לך רע. אם את זקוקה לאוזן קשבת, או סתם לחברים – את יכולה לסמוך עליי בצד הזה של העולם..
ובנימה לא מקורית – אני באמת מאחל לך ריפוי מהיר. מקווה שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך, מה שלא תהיה.
9 פברואר, 2009, 21:01
מזדהה…אחלה גרביים סרגת 🙂 שיהיו לך ימים טובים ושלווים יותר !
10 פברואר, 2009, 15:15
i m thinking about your paths and the needed decisions.
.
hhhmmm i dont have a clue what to say.
17 מרץ, 2009, 11:33
תודות לכל התומכים. איכשהו שוב נעלמתי, מקווה שהתקופה הזו תסתיים בקרוב.
2 יולי, 2009, 15:16
[…] את הפוסט הזה, קיוויתי להתגבר על מחסום הכתיבה שפקד אותי בחודשים […]