כשכתבי את הפוסט הזה, קיוויתי להתגבר על מחסום הכתיבה שפקד אותי בחודשים האחרונים. כפי שכבר ציינתי פעם או פעמיים, קשה לי לכתוב על דברים שלגמרי תלושים מחיי הפרטיים, ונראה לי שקצת מיותר לעדכן את כל קוראי הבלוג אך ורק בהישגי הסריגה שלי (למרות שהם יכולים לספק לפחות שלושה-ארבעה פוסטים לחודש). עברה עליי תקופה מאוד לא קלה של הרבה אי וודאות וסימני שאלה תלויים באוויר. לא כל כך רציתי לספר על הסיבות למצב הזה, ובטח לא רציתי לספר על הקשיים שהוא יצר בחיי הפרטיים, בעיקר כי לא רציתי להעמיד את עצמי בפני האפשרות לפגוע באנשים היקרים לליבי בגלל מועקת הרגע.

ועכשיו, מה נשתנה? ובכן, הרבה. אחרי חודשים ארוכים של אי וודאות, של לופים בלתי נגמרים של שאלות ללא תשובה קונקרטית, אימייל אחד, לא מאוד ארוך, פיזר סופסוף את הערפל. אבל לפני שאספר קצת על המייל הזה, אולי כדי לתת את סיפור הרקע. חלקכם כבר יודע חלקים ממנו או את כולו.

מתישהו לקראת סוף השנה הקודמת, החלטתי שאני רוצה ללמוד בברלין. נכנס לי ג'וק כזה למוח, ולא עזב. אז התחלתי לארגן ניירת ולהגיש מועמדויות, ואם כבר, החלטתי ללכת על בטוח, ולהגיש מומעדת בעוד כמה מקומות. ההתחלה לא נראתה מבטיחה. בתוכנית אחת דחו אותי כבר בשלב הראשון. אמרו שאני לא מתאימה לפרופיל הסטודנטים שהם מחפשים. לא נעלבתי, זה הרי ממש לא אישי. בינתיים הכל נראה מבטיח למדי – זומנתי לבחינות בכתב לשלוש התוכניות הנותרות. קצת לפני הבחינה, קיבלתי מייל שהודיע לי שאני לא ממשיכה לשלבים המתקדמים של המיון בברלין, אפילו לא לבחינה. אני חייבת להודות, שזו הייתה נקודת שבירה עבורי. שתי התוכניות האחרות היו רק מין תוכנית גיבוי, ולא רציתי בכלל לחשוב על לימודים במקום שהוא לא ברלין. ואז ניגשתי לבחינה. עם 38 חום, מקללת את הוירוס שקפץ עליי בתזמון מתועב, וחיכיתי לתוצאו, משתי התוכניות הנותרות. אחת מהשתיים התחילה איתי תכתובת קצת מוזרה* שהסתיימה במסקנה החד צדדית שאני לא ממשיכה להיות מועמדת. שוב, לא אישי. אני בטוחה שהמסקנה שלהם לגבי הפוטנציאל המדעי שלי שגויה, והחלטתי להמשיך. הרי מהתוכנית האחרונה שנותרה ברשימה, קיבלתי הזמנה לראיון עוד קודם לכן, שלושה ימים לאחר הבחינה. נכון, אולי זו לא הייתה העדיפות הראשונה שלי, אבל כדאי לתת לזה צ'אנס, לא?

אי שם באמצע מרץ, ארזתי את עצמי ונסעתי לראיון בטובינגן שבדרום גרמניה. מצאתי עיר קטנטונת (במונחים אירופאים) אבל מאוד סטודנטיאלית (שליש מהתושבים הם סטודנטים), ומאוד יפה. אביליתי שם שלושה ימים, התראיינתי פעמיים, סיירתי במכון המחקר. לשמחתי, מצאתי שם אנשים שרואים ברקע מגוון ערך מוסף, ולא מחזיקים בדוגמה של "רק ביולוגים יכולים לחקור". להפתעתי, עוד בשלב הראיונות הועלתה האפשרות שאתחיל דוקטורט (עם השלמות), במקום ללמוד מאסטר של שנתיים, התוכנית אליה התראיינתי בשלב ההוא. מאוד שמחתי לשמוע, קצת יותר משבוע אחרי שחזרתי, שאכן יש אפשרות להוציא אל הפועל את התוכנית הזו. ולא רק זה, אלא שבאופן ספציפי ראש המחלקה שראיין אותי הביע עניין ברקע הוטרינרי שלי, ומעוניין שאצטרף לצוות שלו. מפה לשם, תכתובת אלקטרונית ענפה, הוזמנתי לביקור שני במכון המחקר, להכיר את הצוות, כאשר הצוות משתתף בהחלטה אם לקבל דוקטורנט או לא. איכשהו הצלחתי למצוא כרטיס במחיר סביר שבוע אחרי שחזרתי מביקור המולדת האחרון, אבל העדיפות העליונה הייתה לקדם את הנושא כמה שיותר מהר. אז שוב ארזתי את הטרולי, ויצאתי לפגוש את גורלי. ביומיים מאוד דחוסים פגשתי את כל צוות המחלקה, דוקטורנטים, פוסטדוקים, חוקרים בכירים, אנשי מחשבים, אדמיניסטרציה, ואת מנהל המחלקה. עזבתי את טובינגן ביום אביב שמשי, עם תקווה וציפיה למייל שיגיע, ויגיד אם גן או לא, איפה ומתי. ואתמול הוא הגיע.

כן, חברים. זהו זה. הסתיימה תקופה מבחינתי, תמו ימי בארסה. אני אתגעגע לעיר הזו, שלמדתי לאהוב ושהפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. עדיין לא חתמתי על שום דבר, אבל אם לא יהיו שינויים רדיקלים בתוכניות, בעוד כחודש אצרור את מטלטלי, ואעבור לפאזה אחרת בחיי. כולי תקווה שהזוגי ייצטרף אליי, אולם עדיין ההחלטה אינה סופית. אחלו לי הצלחה, זה לא הולך להיות קל, אבל, תמיד צריך להביט קדימה, לא?

*"האם את מודעת לעובדה שאין באוניברסיטה שלנו תוכנית וטרינרית, ושתהיי מנותקת מהעולם הזה במשך 4 שנים לפחות?" -כן, לא חשבתי על זה בכלל, מה אתה אומר?