זהו. המעבר הושלם. החצול ואני בדירה החדשה שלנו. זה לא היה מעבר קל, אולם הוא עבר הרבה יותר חלק משציפיתי. החצול עודנו בשוק, תחת השפעת הכדור שנתתי לו בשדה התעופה, לפי המלצת הוטרינר*. הדירה קצת מבולגנת, עד כמה שדירה ריקה מאוד יכולה להיות מבולגנת, אבל בעיקר ריקה. אפילו את המיטה, פריט הריהוט היחידי בנמצא, עוד לא הרכבתי, כי עוד חסר חלק אחד, אותו אקח מחר מהעבודה.
אני מנסה לארגן את החצול לשינה. הוא מרחרח בחשדנות, עדיין לא מחליף את המיטה האהובה עליו בזו החדשה. אני לא מאשימה אותו, התקציב לא מאפשר השקעה במזרון איכותי, וזה שנותר מאחור בבארסה היה משובח למדי.
אני מתעטפת בסדינים בלב כבד. קשה לעזוב בית ובן זוג ביום אחד, במיוחד אחרי כמעט שבוע של פרידה ארוכה ממקום שלמדתי לאהוב**. מיותר לציין שזה לא היה קל, ומלווה בלא מעט דמעות, ורגעים של כמעט-דמעות***. מחר יהיה יום חדש. ואני מקווה שהתחושה הזו תנה מקום לריגושים וחוויות של התחלה חדשה. אחרי הכל, כמו שאומר הזוגי, אנחנו ברי מזל, להתחיל שוב במקום אחר, חיים אחרים.
*"הוא נראה לי חצול רגוע למדי, נראה לי שהוא יוכל לנסוע אפילו בלי טשטוש. קחי את הכדור איתך ואם הוא מאוד עצבני, תני לו אותו". כן, זו לא היתה האסטרטגיה הנכונה. למדתי מזה לפעם הבאה, לעומת זאת.
**אהבתי את בארסה מהיום הראשון שלי בעיר, אבל אחרי שעברתי לגור שם הייתי צריכה ללמוד להכיר אותה, לאהוב אותה כבית, היכרות שונה לגמרי מזו של התיירת שהייתי לפני כן.
***אני לא יודעת מה יותר גרוע, לבכות או רק להרגיש על-סף בכי, לאמץ את כל השרירים בפנים כדי לא לגלות את הרגש, אולי פשוט יותר קל לבכות וזהו?