עייפה אך רצוצה, חזרתי ממש עכשיו הביתה. בשחזור של הרפתקאותי מיום רביעי, היום הלך חלק יותר (לפחות באופן חלקי). מצוידת בהיכרות עם שטח האויב ובמידע מודיעיני שפירט כי כל אשר חפצה נפשי נמצא במלאי, יצאתי שוב למסע של שתי רכבות ואוטובוס על עבר המכה של תרבות הצריכה.
שוב קיבצתי את כל המוצרים מיום קודם בשלוש עגלות שונות, והתקדמתי לקופה. שילמתי. הכל טוב ויפה. אני הולכת לאזור המשלוחים, והבחור מיידע אותי שהם יכולים לשלוח רק את הרהיטים. המומה ומאוכזבת מהגילוי הזה, דמעות של תסכול עמדו לי בגרון. מה, אתם לא יכולים לכתוב דבר כזה באתר? רק לפרסם "אנחנו נוציא לפועל את התוכניות הגדולות שלכם, כשאתם לא יכולים לסחוב"? לא הייתי טורחת להכמיס כגלה עם צלחות, כוסות וכיוב' אילו ידעתי זאת מראשו, או לחילופין הייתי מנסה להגיע ברכב. אבל שום דבר לא יביס אותי במשימתי, ואני מחליטה להחזיר את הפריטים שאינם ברי משלוח (למעט כמה נבחרים, אותם נשאתי אחר כבוד ברכבת, שוב). הבחור מחברת ההובלות, שראה שאני מיואשת למדי, הסכים ברוב טובו לקחת למשלוח גם את הסירים, לפנים משורת הדין. אנחנו לא לוקחים דברים כאלה, גברת, זה יכול להישבר, ואז מה תגידי? (או משהו בסגנון, כששאלתי אותו האם הוא יסכים לקחת את הדברים אילו יארזו בארגזים). ניחא. החזרתי את כל הפריטים שאינם ברי משלוח, והתארגנתי לחזרה לעיר. למרות שכבר בשמונה הייתי אחרי הקופה, רק בתשע ברבע הייתי בתחנת האוטובוס, בין כל הטרטורים האלה. מתישהו אצטרך לחזור לשם.
שוב הגעתי מאוחר הביתה, ולמרות שכבר יש לי מקרר, הוא עומד ריק. שוב אכלתי בבורגר קינג. פעמיים בתוך שלושה ימים, השיא האישי שלי, אחרי חודשים (אם לא שנים) שלא אכלתי במקומות כאלה. עכשיו, מקלחת ולישון. היה יום מתיש.
תגיות: איקאה, דירה, התחלות, לבד