טוב. לאור העובדה שייקח עוד פרק זמן בלתי ידוע עד שהמחשב שהוזמן עבורי יגיע (בערך חודש, אבל מי סופר?), נראה לי שאני צריכה למצוא פתרון אחר לסוגיית הכתיבה שלי. מחד, די מבאס לכתוב בנייר, להעתיק/להקליד ולפרסם באיחור. מאידך, האופציה האחרת גם היא לא משהו – לוותר על הכתיבה כליל. חבל לי שאני לא כותבת, כי האינטנסיביות של התקופה הזו די הולכת לאיבוד בים העשייה, שהיא מבורכת, אבל מטביעה את הזכרון.

רק אתמול, לדוגמא, דגמתי את שוק יום שבת לראשונה. נחמד למדי, מקווה לצלם קצת בפעם הבאה. אחרי שחזרתי הביתה, קניות בסופר, כביסה, לתלות, צהריים, מסע לחנות עשה-זאת-בעצמך להצטייד במעט כלים בסיסיים (מברגים, פטיש…), לחזור הביתה בשני אוטובוסים, להאבק שעתיים בתקנת מנורה מאיקאה, לבדוק את המנורות האחרות ולגלות שחסרים לי ברגים עבור אחת וקרס עבור השניה ולסיים את היום הארוך במיטה, עם ספר*. וזה היה רק יום אחד.

אני יכולה לנסות להיזכר מה עשיתי בכל יום נתון – משימה לא קלה בעליל 0 אבל זה עדיין לא יציל את החשוב מכל, הלא הוא הלך הרוח, התהליכים שעוברים עליי בכל יום ויום, תחושת ההשיג שלי, שנולדת מתוך האתגרים הקטנים של היומיום, איתם אני מתמודדת לגמרי לבדי.

קבלו את התנצלותי מראש, אם אני מציפה לכם את קורא הרסס.

*הפרידה הכפויה מהמחשב החזירה אותי לקריאה אינטנסיבית כמו פעם. שנים לא קראתי ככה, במשך שעות ברצף.