לפעמים, בורחות לי מלים מהראש, בדיוק כשאני צריכה אותן. ואז, לא משנה כמה אני מתאמצת להיזכר במילה (שאת המקבילות שלה בשתיים או שלוש שפות אני כן זוכרת), היא פשוט מסרבת לצוץ. ככל שאני מתאמצת לזכור אותה, כך היא מתחפרת יותר, ורק לכשאני מניחה לעניין, וחולפות כמה שעות טובות, היא מוכנה לחזור. כמובן שבדרך כלל זה לגמרי לא רלוונטי.

עכשיו אני נתונה במצב דומה. אני צריכה להחליט על עתידי האישי והמקצועי, ולפרקים נדמה לי שככל שאני חושבת, כך אני קרובה פחות למצוא את דרכי. הלך רוחי בקומי ובשוכבי לישון, גם אם זהה, משתנה מספר פעמים ביום. המטוטלת הזו מטלטלת אותי ומותירה אותי עייפה ומותשת.

פתאום צפים רגשות ומחשבות שקודם לא הראו סימן חיים. ברגע אחד, מתישהו לפני יומיים, הוצפתי געגועים לזוגי, שהזכירו לי שלברלין יהיה מחיר כבד מבחינה אישית. האם אני באמת רוצה את זה?

מעל כל הערבוביה הזו מרחפת כל הזמן החרדה, נוכחותה כמעט פיזית. הפחד לטעות, להכשל מזין אותה. בדרך כלל אני לא מפחדת מטעויות וכשלים, כי מהם אני למדה הכי הרבה על עצמי, אולם אני מותשת מדי מכדי לעבור שוב את אותו הסיפור – לעבור למקום חדש ולגלות שזה לא ממש זה די מרוקן את האנרגיות, ובהחלט גורם להרפתקה חדשה להראות מפחידה למדי.

הפוסט הזה לא מאוד קוהרנטי. הוא לא אמור להיות. הוא בסך הכל מנסה לשקף את מה שעובר עליי, שאינו קוהרנטי במיוחד בפני עצמו.