באיחור של שבוע*, אני מתיישבת לכתוב את הביקורת הנרגנת שלי על מסעדת טאפאס-אחד-העם. למרות העוינות הבסיסית שלי**, נכנעתי ללחצי הזוגי, שנכנע ללחצי בן-דודו וזוגתו שנורא רצו ללכת. אז הוזמן מקום, והזוגי ביקש במיוחד שאהיה עם ראש פתוח, וגם ציין לא פעם ולא פעמיים שהשף החתום על היצירה הוא לא פחות מרושפלד, אז שאתן לזה סיכויי. עכשיו, לא זכור לי שאי פעם סעדתי אצל רושפלד, אבל ספרי הבישול שלו מוצלחים למדי, אז קיוויתי שיהיו סטנדרטים מינימליים.

לא היו לנו תקוות גדולות לערב שקט, לאור העובדה שמדובר היה במוצאי החג, ואכן, המקום היה הומה למדי, והמוזיקה כוונה לעוצמה שמטרתה לא רק להחריש כל שיחה במסעדה, אלא גם כנראה במסעדות מעבר לשדרות רוטשילד הסמוכות. בשלב מסוים הבנו שאין לנו מה לבנות על שיחה. למרות הבקשות הנשנות להנמיך טיפה את העוצמה ("אני מבינה אתכם, אבל זה חלק מהאווירה") המוזיקה השתלטה על הכל, אבל כשהמלצרית צעקה במלוא ראותיה ועדיין לא שמענו אותה, זה הוכיח לנו סופית מהי מטרת המקום, מעל לכל דבר אחר: פוזה, ורק זה. אכלתי בהמון מקומות טאפאס בכל ספרד, ובאף אחד, אף לא בגרועים או ברועשים שבהם, לא הייתה "אווירה" שכזו. ראשית, בכולם, אבל בכולם, אם הייתה מוזיקה, היא הייתה משנית לקולות האנשים שמדברים, צוחקים ונהנים בחברה. שנית, האוכל הוא הכוכב במקומות האלה, ולא ה"אווירה", כי אחרי הכל, אנשים באים לשם בשביל לאכול.

טוב, אחרי ההקדמה הזו על ה"אווירה" בטאפאס אחד העם, נעבור לאוכל. שיחקנו את המשחק וכשהמלצרית רצתה להסביר לנו על התפריט (ובדרך גם טעתה בשמות) הקשבנו, עד שנמאס כי אי אפשר היה לשמוע כלום. החלטנו להתחיל בטונה צרובה, קלמרי, חמון איבריקו, גבינת מנצ'גו, פאן קון טומאטה וחצילים וקסדייה לאחי הצמחוני שהצטרף אלינו, בתור סיבוב ראשון. הטונה הצרובה הייתה מבושלת לגמרי, וחתוכה באופן שהולם יותר סשימי מטונה צרובה, בלי להיכנס לעד כמה המנה הזו אופיינית למטבח הספרדי. בקלמרי טעו בהזמנה והגישו את הקלמרי על הפלנצ'ה במקום המטוגן שהזמנו, עוד נקודה לרעת הרעש שמשבש הזמנות. היה סביר ולא יותר. לגבי החמון לא ממש יכולנו להעביר ביקורת, מאחר והמנה, שמתומחרת ב-40, כללה בעיקר פאן קון טומאטה (גרוע) ופרוסת חמון בעובי שני מיקרון, בהחלט תמחור יקר מדי לתמורה. הצבע הכללי שלה רמז שמדובר בכלל בפלטייה, הרגל הקדמית של החזיר, ולא בחמון. גבינת המנצ'גו הגיעה כחריץ עם פרוסת דולסה דה ממבריו, והיה המנצח לסיבוב הזה, אבל עם שתי הסתייגויות: האחת, נהוג להגיש את הגבינה כבר פרוסה, ואם לא, אז לפחות תנו סכין הולם לחיתוך גבינה, ושתיים, כטאפה מקובל להגיש מנצ'גו מיושן יותר, ולא סמי-קוראדו, אבל זו הקטנוניות שלי. הפאן קון טומאטה פשוט ביזה את השם, תוך שימוש בלחם טרי ורך שעליו עגבניות מרוסקות, במקום הלחם היבש (או קלוי, אם הוא טרי) שסופג את העגבניה (השלמה) שמשפשפים עליו. לגבי החצילים והקסדייה, שהיו סבירים אבל יקרים מאוד, אין לי מה לומר מעבר לזה שאלה לא מנות טאפאס: קסדייה היא מנה מקסיקנית בכלל, וחצילים בגריל אולי יכולים להחשב בני דודם של הטאפאס, המזטים, אבל כמעט ולא תפגשו אותם בסרווסריות אלא בתור אסקאליוואדה, מנה קטאלנית אופיינית שועשה חסד עם הירק.

לסיבוב שני החלטנו לטעום מהבשרים, ובחרנו איזו מנת בקר, פנסטה, בראבס ואמפנדה. הבקר היה מוצלח למדי, אבל מתומחר באופן שערורייתי לגודל המנה. הפנסטה הייתה טעימה למדי (לא לטעמי, אני לא חובבת חזיר גדולה, אבל שאר יושבי השולחן חיבבו) והבראבס היו עלבון למנה הנהדרת הזו, עם רוטב שאיננו דומה כלל לרוטב הפיקנטי המקורי, ותפוחי אדמה מטוגנים בבלילה מוזרה. האמפנדה, שדמתה יותר לאמפנדה דרום אמריקאית מאשר לאמפנדות הספרדיות (כמו הגאייגה, שממולאת בטונה לדוגמא), הייתה קטנטנה ומאכזבת ביותר. ג', אמו של הדודן, מכינה אותן הרבה, אבל הרבה יותר טעימות.

לצד האוכל שתינו יין שהיה לא פחות מאכזב – רוזה של יקב קסטל. כשהזוגי טעם ואמר שזה לא כל כך לטעמו ומתוק מדי, המלצרית הלכה וחזרה לומר ש"שאלתי מישהו שמבין, ככה היין, תנו לו כמה דקות, הוא יישתפר". הוא לא. בכלל, המבחר של היין היה מאוד מצומצם ולא מאוד מוצלח.

בקיצור, חוויה גרועה ביותר, כל זה בלי לציין את הסלידה שלי משגיאות הכתיב המביכות בתפריט, על הגהה שמעתם? אם כבר לכתוב בתפריט את שמות המנות בספרדית, תוודאו שהן כתובות נכון.

לפני כמה ימים סיפרתי את קורותינו במקום לידידנו השף, שגער בנו: בפירוש הוא אמר לזוגי לא ללכת לשם, שהמקום הוא פשוט פוזה ללא כיסוי, ובנוסף גם יקר. אז חברים, למדו מהטעויות שלנו, וותרו על טאפאס אחד העם. את ה-200 ש"ח לאדם (בלי קינוח, לא היה להם כלום) שימו בצד ותשמרו לנסיעה לבארסה, שם תוכלו לאכול טאפאס כמו שצריך.

*שוב קרסה לי מערכת ההפעלה בסופ"ש האחרון, מה שאומר שהייתי צריכה להתקין אותה מחדש. אובונטו פשוט לא אוהב אותי, או את המחשב, או את שניהם. למה? אולי לפינגוין חם מדי אצלי.
**"למה שנלך לאכול טאפאס בארץ? רוב הסיכויים שנתאכזב, אין סיכוי שהם יעשו את זה כמו שצריך", נבואה שהגשימה את עצמה.