אף פעם לא קל לחצות חצי עולם, במיוחד כשהטיסה מתישה ובדרך חווים קשיים שונים ומשונים. הטיסה למונטווידאו התארכה בקצת יותר משעה, ומתחה את העצבים המרוטים גם ככה שלנו עד הקצה. את הנחיתה המעוכבת שלנו המתיקה הפתעה בשדה התעופה, שם המתינו לנו חוסה בן בן-הדוד ולוסיה בתו, שבאו לאסוף אותנו (ואני מקווה מאוד שהם ידעו מראש על האיחור, אבל לא שאלתי…).

העייפות שלנו הייתה ברורה ונראית לעין, כך שחוסה הסיעה אותנו למלון עם סיבוב קטן בשכונה, להראות לנו את הבית שלו ואת האזור בכלל. המלון שלקחנו נמצא בלב פוסיטוס, שהיא אחת השכונות היותר מבוססות של העיר ומשכנה של רוב הקהילה היהודית כיום.

למרות העייפות הרבה, החלטנו לאזור כוחות (אחרי מקלחת והתרעננות מחויבת המציאות) ולעשות כמה סידורים קטנים לפני שנקרוס במיטה לנוח. על הפרק: רכישת כרטיס SIM, כרטיסים למעבורת שתיקח אותנו בסוף השבוע לבואנוס איירס ולאכול משהו, כי עם כל הכבוד למזון המטוסים היחסית סביר (כנראה עקב אי-כשרותו הבוטה) של איבריה, עברו אי אלו שעות מההזנה האחרונה ואני מגיבה ממש לא טוב לסיטואציות כאלה, כפי שיעידו המקורבים אליי.

כמובן שסדר העניינים חייב מזון לפני סידורים, וההחלטה נפלה על בית קפה קטן שנקרא "קפה אמרטו" באחד הרחובות ליד המלון. ההחלטה נפלה על סלט וסנדוויץ', שלא היו מדהימים אבל השביעו אותנו. לאור העובדה שהמקום התגאה באפייה אומנותית (artesanal), הרגשנו מחויבות לדגום את הקינוחים שלהם, שלמעט המיני-טארטלט לימון אכזבו למדי. מזל שהייתה לנו נגיסה של בצק פריך-קרם לימון-מרנג לכל אחת כדי להמתיק קצת את האכזבה.

משם המשכנו למשימה השנייה ברשימה, עוקבים אחר ההוראות של חוסה כיצד להגיע לאחד המשרדים הגדולים של חברת הטלפוניה הסלולרית המקומית. מצאנו את המקום בקלות, והמתנו בסבלנות לתורנו. הופתענו לטובה מהסדר ומהיעילות היחסית שבהתנהלות המקום, ובמיוחד מהאדיבות של הגברת ששירתה אותנו. לעומת זאת, התפלאנו לגלות שאת הכרטיס אנחנו יכולים לקנות שם, אבל אי אפשר לטעון אותו במקום, אלא צריך לקנות קרדיט במקום אחר. כנראה שזה ההיגיון המקומי.

אחרי שסיימנו עם משימה מספר אחת, נותרה לנו המשימה האחרונה – לרכוש כרטיסים למעבורת ביום שישי הבא, במשרדי חברת Buquebus, שממוקמים למרבה שמחתנו ממש מעבר לפינה. גילינו שאת המעבורת האטית והזולה לא נוכל לקחת, יען כי שעות היציאה שלה וההגעה לא מתאימות לנו, אבל מאחר שהמעבורת המהירה זולה למדי נזכה למסע קטן בזמן: נצא ונגיע באותה השעה, כי המעבורת חוצה את הנהר בשעה ויש שעה הפרש בין אורוגוואי וארגנטינה.

אחרי כל ההתעסקויות האלה, באה מנוחה, לפחות קצרה, כי בתשע חוסה אסף אותנו והסיע אותנו לשדה, שם חיכינו לאחותי שתגיע בטיסה מקוסטה ריקה. ההמתנה הייתה די ארוכה, ואחרי שהיא כבר הגיעה, נאלצנו לחכות עוד נצח קטן (חצי שעה בערך, אבל באותו הרגע חשבתי שהזמן רוקם קנוניות נגדי) ה למונית, כי לקחת מונית משירות המוניות של השדה עולה כמו 5 מוניות רגילות (לפחות).

כשהגענו למלון אני קרסתי למיטה, ודרשתי שקט מאמי ואחותי שהיו בשיא התרגשות המפגש, עם צורך עז להראות אחת לשנייה את כל מה שהביאו עמן, התעסקויות שמבחינתי יכלו לחכות למחר, או אפילו למחרתיים. אני רק רציתי ל-י-ש-ו-ן. מהר מאוד גם הן נוכחו בצדקתי, וקרסו אף הן.