יש ימים כאלה, ששום דבר לא הולך בהם כמו שצריך. אפילו לא הלילה שקודם להם. היום היה לי אחד כזה, וחשבתי שאין דרך שהוא יגמר בטוב.

אתמול בלילה, כשרצינו ללכת לישון, גילינו ששוקו השתין לנו על המיטה. למרבה המזל, למזרון יש מגן, אבל השמיכה והמצעים, ובכן… דרשו כביסה בטרם נחזור להשתמש בהם. לא היו לנו מצעים נקיים, ובאמצע הלילה ניסינו לחשוב על פתרון. זה הסתמן בדמות שינה על המיטה המתנפחת שקנינו יום קודם (לאורחים) וניפחנו לניסיון בסלון, כמו שהיא. בזמנו זה נראה כמו פתרון סביר, ואפילו הצלחתי לישון כמה שעות, עד שהתעוררתי מרעש החגיגה בדירת הסטודנטים הסמוכה ולא הצלחתי לחזור לישון.

מתישהו נמאס לי לרבוץ במיטה ולנסות לישון, קמתי והלכתי לעבוד. במקביל הזוגי הוציא את המצעים שכיבסתי, וגילה שהכביסה לא הועילה בסילוק ריח השתן, והחזרנו את המצעים למכונה, לכביסה נוספת. מתישהו גילינו שהשארנו את החלון פתוח, אבל לקח לנו זמן להבין מה משמעות החלון הפתוח, כשחיפשנו את שוקו החצול ולא מצאנו אותו באף אחד ממקומות המחבוא החביבים עליו.

בשלב הזה כבר התחלתי להיכנס ללחץ, שלחתי את הזוגי לסייר למטה, וכשהוא גילה אדנית שנפלה מהחלון הסברה שהחצול קפץ/נפל אוששה. לפני שיצאתי דאגתי לפרסם ציוצים וסטטוסים בבקשה לעזרה באיתור החתול, והתחלנו לחפש אותו בגינות השכנות, כולל "פריצה" קטנה לחצר הפרטית של הבניין (בדירת הגן) ללא הצלחה. מיותר לציין שאני כבר הייתי חצי היסטרית, ובשלב מסוים אף פרצתי בבכי. הקפנו את השכונה כמה פעמים, ודיברתי כבר עם הוריי שידפיסו עבורי מודעות ויביאו אותן עמם (הם היו אמורים לבוא בכל מקרה, לא הקפצתי אותם במיוחד מת"א לי-ם רק בשביל זה) כדי שנתלה בשכונה. עם כל סיבוב נוסף איבדתי עוד שביב של תקווה, והרגשתי מיואשת למדי.

כשהוריי הגיעו יצאנו לסיבוב נוסף בשכונה, ותלינו מודעות. ניסיתי להשלים עם העובדה שאנחנו לא מוצאים את החצול, שהוא ניסה כל כך הרבה פעמים לברוח שמתישהו הוא היה מצליח וכן הלאה, ונחמה בעובדה שהוא שרד את הנפילה כי אחרת היינו מוצאים אותו קרוב ופצוע.

אחרי שהוריי ואחי עזבו, שטיפת כלים וארגון הדירה החלטנו לצאת לסיבוב חיפושים אחרון לפני שיחשיך. התחלנו שוב קרוב לבניין, והגענו לגן הסגור, כשהפעם שמענו קולות – יש שם מישהו. כמו בכל סיור, קראתי בקול "שוקו! שוקו!", אבל הפעם, חוץ מקולות הטאטוא והשכנה שענתה לי, שמעתי גם יללה דקה. שאלתי אותה אם היללות נמשכו זמן מה, והיא אמרה שהן התחילו כשקראתי בשמו של החתול. היא פתחה לי את השער והכווינה אותי לכיוון שממנו עלו הקולות, מעין מרתף מכוסה ברזנט. לא היה לי פנס, כבר התחיל להחשיך והכוך נראה מקום לא סימפטי להיכנס אליו ללא מקור אור כלשהו. שלחתי את הזוגי לחפש פנס, אבל בינתיים השכן שלף פנס ונכנסתי לבד, בתקווה שלא יקפוץ עליי כלום. המשכתי לקרוא לחצול, אבל הוא השתתק, כנראה מפחד, ולא ראיתי אותו. ואז, ראיתי אותו מאחורי הדוד הישן. ניגשתי אליו, והוא ברח לעבר השני. ניגשתי לצד השני, והוא ברח שוב לכיוון הנגדי. רק אחרי שהארתי על עצמי וגיששתי לעברו שירחרח, הוא נרגע מעט והצלחתי לתפוס אותו בעורפו ולהרים אותו אליי. אחזתי בו בחזקה וכשעליתי לצאת, נתקלתי בברזנט. הגברת הסיטה אותו ולרגע החצול נבהל ורצה לברוח, אבל לא הרשיתי לו, יצאתי משם כמה שיותר מהר, כמעט בריצה לכיוון חדר המדרגות והדירה.

החצול היה מטונף, מכוסה כולו פיח, ואני גם. נכנסנו ישר לחדר האמבטיה, ושלחתי את הזוגי להביא שמפו, גיגית ואת עצמו והתחלנו במשימה של קרצוף הפיח מהחצול, שהייתה לא פשוטה לאור סירובו של היצור לשתף פעולה. כשהוא היה נקי במידה סבירה ואני עייפה מכדי להתעקש, עטפתי אותו במגבת והתחלתי לייבש אותו. הזוגי, שיבורך, לקח על עצמו לנקות את המקלחת, ובדיוק כשהוא סיים, הגיעה אמו יחד עם אחותה וגיסה.

לעדכן את כולם שמצאנו את החצול, נשיקות וברכות, ומקלחת זריזה, קפה בקפה יהושע, לאסוף את המודעות, ועכשיו, רק כשאני כותבת את קורות היום, אני מרשה לעצמי להירגע. לפעמים, אבל רק לפעמים, יש סוף טוב. לשוקו היה אחד כזה היום.