אפילו שאני לא חובבת כדורגל בנשמתי, אני לא יכולה להכחיש שהמשחק של ספרד אתמול מול איטליה פרט על נימה כלשהי בלבי. אולי זה כי אני לא סובלת את סגנון המשחק של האיטלקים (הגנתי ומלוכלך, וחוצמזה אנ'לא סובלת את קנאברו), ואולי כי הספרדים תמיד משחקים יפה, ובסוף מפסידים.

למרות שאולי ספרד תסיים את היורו רק במחצית, היורו הזה הם כבר השיגו כמה מטרות חשובות – לעבור את רבע הגמר וגם לנצח את איטליה, ועוד בפנדלים. אני שמחתי אתמול פעמיים, גם כי ספרד הצליחה להתגבר על מכשול משמעותי,וגם כי איטליה הפסידה. ייפי.

אם עד לפני כמה ימים אפשר היה להדחיק את עליית מחירי הנפט, היום כבר אי אפשר להתעלם. נכון, לפני 10 ימים (בערך) הפגינו דייגים במדריד, וחילקו דגים בכיכרות כדי להמחיש את השחיקה של הרווח הדל שלהם, עקב עליית מחירי הדלק. אבל זה היה במדריד, ובבוקריה לא היה רמז למחסור.

לפני כמה ימים נהגי המשאיות העצמאיים חסמו כבישים בהפגנות. מעבר לעובדה שאדם נהרג אתמול במהלך ההפגנות, מה שהביא לתגובה משטרתית אלימה שהשאירה לא מעט מפגינים ושוטרים בבית החולים, עכשיו מרגישים את השביתה קרוב לבית. הסופרים מתרוקנים, ואנשים קונים בהיסטריה של מחסור. למרות ששביתות כאלה נפתרות מהר (יחסית), כי אי אפשר לשתק את המדינה כולה במשך יותר מיומיים-שלושה, השביתה הזו משפיעה יותר. אמנם לפני שנתיים ראינו שביתות של נהגי משאיות (כשהנפט עלה משלושים לששים דולר לחבית), אולם אלה לא הגיעו לעוצמה שראינו בימים האחרונים. גם התגובה ב"רחוב" לא דומה.

כבר הרבה זמן אני מסתובבת עם הרגשה שהמשבר מתקרב, ועכשיו, כשהוא באמת מגיע, למרות שאני לא מופתעת, מפחידה אותי העוצמה שבה הוא הולך להכות, בכולנו. למרות שזה לא רק זה, יש משהו מפחיד בסופר ריק, אפילו אם אני יודעת שמחר-מחרתיים האספקה תחזור לסדרה, כי יש הסכמה עקרונית להפחתה במיסוי על הדלק.

ביום שני, בדרך לפיזיותרפיה, ראיתי שלט אדום ענק שצעק "חיסול" על חנות הבדים החביבה עליי, בה אני קונה זה חמש שנים פלוס-מינוס. היום סופסוף מצאתי את הזמן לקפוץ לשם, רק כדי לגלות שסוגרים את החנות, שאלוהים יודע כמה זמן יושבת שם. עצבות, באמת. את כל הפריטים הכי מוצלחים שלי, תפרתי מבדים שקניתי שם, תמיד מאותו מוכר.

אבל, כמובן, אין רע בלי טוב, ומחירי מכירת החיסול מחייבים יצירת סטוק של בדים משובחים. בינתיים, בחרתי משי מודפס בירוק וכחול, צמר אפור ופשתן כחול-כהה. עוד אחזור לסיבוב שני, אבל הייתי קצרה בזמן… צריך לאסוף מזכרות, לא?

בימים האחרונים אני מתהלכת בריחוף. כבר לפני כמה ימים סיימתי עם הפרקטיקות לנצח, עם מעבדת טוקסיקו האחרונה לשנת הלימודים. השבוע בקושי הלכתי ללימודים (רק פעם אחת, כי גם ככה לא היו הרבה שיעורים, והייתה לי בחינה ללמוד אליה), ואני מרגישה את הסוף מתקרב.

כבר הזמנתי תור למספרה, לטקס התשליך המסורתי של סיום עונת בחינות, כך שאחרי הבחינה מספר אחד לעונה זו, אני גאה להכריז, עונת הבחינות בעיצומה.

פלומה שלי איננה עוד. קפצה לה קפיצת ראש על המדרגות אתמול, ושברה את המפרקת.

יותר מחמש שנים היינו יחד, והיא ליוותה אותי בכל השיעורים (כמעט, לפעמים היא נשארה בבית), מעבדות ושאר מטלות , עוד טרם תחילת הלימודים באוניברסיטה. פעם אחת, בשנה הראשונה או השנייה, היא עשתה איזה קונץ דומה, ואישפזתי אותה. היא חזרה כמו חדשה (כמעט).

רציתי לסיים את התואר כשהיא לצדי, אולם היא הקדימה לפרוש. יהי זכרה ברוך.

פלומה = עט נובע בספרדית. לאנשים שכותבים בציפורן יש קשר עמוק לעט שלהם. מוזרים, תגידו? אולי, אבל אין כמו להחליק את קצה הציפורן על נייר בגימור משי. תענוג.

אתמול אירחנו לארוחת ערב את ג'ורדי ואנה, חברים של הזוגי דרך חבר שלו מהלימודים. כמעט אחרי שש שנים פה (שבע וקצת לזוגי) סופסוף יש לנו חברים קטלניים אותנטיים, משימה קשה לפעמים – הקטלניים מאוד סגורים (אפילו ג'ורדי ואנה מודים בזה). הארוחה הייתה מוצלחת ביותר – הרבה יין לבן משובח, קאווה נהדרת (שג'ורדי ואנה הביאו). ישבנו עד שלוש לפנות בוקר, למרות שאנה התחילה לעבוד מוקדם (מצילה בקיץ, מורה בחורף).

הזוגי בישל, כרגיל, ואני הכנתי את הקינוח. למנה ראשונה הוא הכין חציל ביוגורט עזים וטחינה, וגם קלמאר עם פלפלים קלויים. זו הייתה הפעם הראשונה שהכנו קלמאר בבית, כך שהתוצאה לא הייתה אופטימלית, אבל בהחלט טעימה. למנה שנייה, שד ים ותפוחי אדמה דקיקים (מנדולינה* מנדולינה…) בתנור, יאמממי.

ולקינוח, הכנתי טירמיתות. עכשיו התותים פשוט נהדרים, ולאחרונה הכנתי כמה פעמים תות במסקרפונה, אחד התענוגות היותר שחיתותיים, אבל רציתי לצרף לתות קצת משהו אלכוהולי בלי להרוס את המרקם של הגבינה. הפתרון – להסב את המתכון הנהדר לטירמיסו, לטירמיתות. שכבה ראשונה של ביסקוטי סבויארדי ספוגים ביין מתוק. רציתי מוסקט אבל לא מצאתי, אז ערבבתי מנזנייה (Manzanilla), סוג של שרי מדרום ספרד, עם סוכר וניל, כי למרות ההמלצה של המוכר בחנות, המנזנייה בכלל לא מתוקה, אלא דומה יותר לוורמוט חלש. אחר כך סידרתי שכבה של תות פרוס (מנדולינה אהובתי), ואחריה, שכבת קרם מסקרפונה ממותק קלות עם חלמון ביצה. עוד שתי שכבות כאלה, ולמקרר ללילה. קצת לפני ההגשה קישטתי בחצאי תות מלמעלה.

בשיא הכנות, הטירמיתות דורש מקצה שיפורים. הביסקוטי יצאו רטובים מדי, מה שהקשה על ההגשה. למרות ההתפרקות הקלה, הטעם היה פשוט חלומי, כך שהעניין הוא בחלקו אסטתי. נקודות לזכור בפעם הבאה – להרטיב פחות את הסבויארדי, איכשהו, ולדאוג למצוא בקבוק מוסקט, יותר מתחבר לי.

ואי אפשר בלי כמה תמונות, נכון?

*קיבלנו מנדולינה במתנה מדודתו של הזוגי כשאמו באה לביקור לפני כשבוע. איזה כיף!

לאור הביקוש, כמה תמונות – השמלה, השאל, התיק והענק מהמסיבה. למעט השמלה, אותה אמי היקרה סרגה, הכל מעשה ידי.

לצערי התמונות לא עושות חסד עם הצבעים, אני פשוט לא מצליחה להוציא תוצאות טובות יותר עם המצלמה הזו (מתישהו, DSLR של ניקון, בווישליסט שלי כבר הרבה זמן…)

פירגן, לפרגן, פרגון – לתת קרדיט, לעודד. במקור מגרמנית (Vergoennen)*

efyska העבירה לי את שרביט הפרגון, אולם עקב קוצר זמן (כמו תמיד) לא מצאתי את הזמן לכתוב את פוסט הפרגון שלי.

קודם כל, אני חייבת לפרגן לזוגי, שתמיד מפרגן לי את כל הזמן שאני צריכה, ללימודים, ולכל שאר השטויות שמעסיקות אותי, כולל אלה שתופסים חצי משטח הסלון. אני גם מפרגנת למשפחה שלי, שתומכת בי (מרחוק) בכל ההחלטות שהחלטתי לאורך השנים האחרונות.

אני מפרגנת לחברות שלי לקבוצת הסריגה, חברותיי לשיגעון הסיבים (המידבק). תמיד עוזר לדעת שיש אנשים אפילו יותר פריקים ממני, ושאני לא היחידה שמפנטזת על כדורי צמר-משי-אלפקה… באותה הנשימה, אני מפרגנת לגוגי הסורגת, מאחר והבלוג שלה נתן לי השראה לחלק מהפרויקטים שלי, ותמיד כיף להציץ אצלה. חוצמזה, הקצב שלה מרשים ביותר, אולה-אולה, גוגי.

אני מפרגנת לפורד, שהקריאה אצלו הייתה, כנראה, אחד הקטליזטורים לפתיחת בלוג משלי. אני מפרגנת אפילו יותר לטל מבוקרטוב, שעזר לי לצאת לעצמאות, וגם לשרון, שתמכה מנטלית והקשיבה להגיגי ה-"לעזאזל עם זה, זה לא עובד" שהשפרצתי בתחילת הדרך.

וחוצמזה, אני מפרגנת לואנדר, שאמנם לא כותבת הרבה, אבל כל פוסט שלה פשוט גורם לי להתגלגל על הרצפה בצחוק, ולאתון עיוורת, שהפוסטים שלה מכניסים אותי למצב מדטטיבי משהו. לגיא ועירא מגיע הפרגון על הכתיבה הכנה, ללא שמץ פחד מנושאים פולמוסיים למדי, והאומץ לדבר על רגשות, בניגוד לתדמית המאצ'ו הרווחת בין זכרי הארץ.

ואם כבר בארץ עסקינן, אני מפרגנת להיתוך הקר, על כל צוותו, על המחויבות הבלתי נלאית לדיווח על הנושאים החשובים באמת. חזק ואמץ!

וכמובן, כמו אפיסקה, גם אני מפרגנת לאחיי בגולה, שכתיבתם מגלה שכולנו סובלים מאותן הבעיות, בהולנדית, אנגלית, שבדית או ספרדית. צרת רבים חצי נחמה?

*מקור: השפה העברית, השפעת היידיש על העברית.

בפקולטה שלי יש מסורת לחגוג בסוף אפריל את האנימלדה, חגיגה (בעיקר) עבור מסיימי שנה חמישית. זו חגיגה שנמשכת יום שלם ומאורגנת על ידי תלמידי שנה רביעית, והשנה, המחזור שלי מסיים, כך שזו השנה שלנו.

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר שארגנו עבורנו ה"רביעיסטים" ואחר כך הקרינו את הסרט "שלנו", שארך שעה וחצי (!). הסרטים האלה מתארים את הווי הלימודים בסדרה של מערכונים (לפי שנות הלימוד), אבל עם הרבה קריצות לסרטים, סדרות טלוויזיה ושאר אלמנטים תרבותיים מקומיים, כך שנראה לי שזר לא יבין. איכשהו, תמיד מופיעה איזושהי התייחסות למלחמת הכוכבים, אולי בגלל שתמיד המפיקים הם מהסוג היותר, איך נאמר, פריקי. באמצע הסרט, אחד הקטעים על שנה שלישית היה מערכון של קרמיט ועוגיפלצת, כשקרמיט מסביר לעוגי על הקורס בטכנולוגיית מזון (אחד הקורסים השנואים ביותר בתוכנית הלימודים), ואומר לו: "אלה הסיכומים של CrazyVet*, שבלעדיהם אי אפשר להבין כלום בשיעור וחייבים אותם בשביל לעבור". זו הייתה ההתייחסות היחידה למישהו מהמחזור בשמו, כך שהסמקתי כמו עגבנייה (עד כמה שהעור שלי מאפשר לי להסמיק, ומזל שהיה חושך).

אחרי הסרט יש ארוחת צהריים של נקניקיות ושאר מוצרי חזיר בבישול חלקי (שאותי אישית די מפחיד, היגיינה והכל) וקונצרט, ואחריו הג'ימקנה, שהיא בעצם סדרה של משחקים קבוצתיים בסגנון "לדחוף את הראש בקערה של קמח ולחפש סוכריה" רק על מטאמפטמינים פלוס עירום. אני אף פעם לא התחברתי לקטעים האלה, ועוד סבלתי מכאב ראש כך שהחלטתי לחזור הביתה ולנוח קצת, ולהתכונן לערב הארוך שעוד חיכה לנו.

גולת הכותרת של היום היא ארוחת הערב החגיגית, פלוס קבלת פנים, במלון, עם כל המחזור וחלק מהמרצים ואחריה המסיבה הגדולה, היא האנימלדה בכבודה ובעצמה.

הנסיבות מחייבות, ולכן אפילו הלכתי למספרה כדי שהספרית הקבועה של הזוגי (הספר שלי היה עסוק) תסדר לי את השיער באופן שהולם את האירוע. השמלה שבחרתי, לאחר שהחלטתי לא לתפור אחת במיוחד (סטרס, זמן וכל זה) היא שמלה ירוקה שסרגה אמי לפני 35 שנה במסרגה אחת (קרושה). אבל לא מספיקה שמלה, צריך גם "אביזרים", לא? כך שלפני הנסיעה לאיביזה קניתי חוט כותנה עם נגיעות משי בירוק וטורקיז, וסרגתי ממנו שאל משולש עם דוגמא עלעלית, שתואמת את השמלה. נשאר לי חוט, כך שהחלטתי להכין גם תיק, סרוג בדוגמא זהה לשאל על בד משי מרופד שתפרתי בעצמי. וכדי להשלים את הלוק, תפרתי מאותו הבד של התיק תחתונית כמו של פעם (שסיימתי לתפור באחת בלילה יום קודם), כי לשמלה יש הרבה חורים, וגם הכנתי תכשיט בצבעים תואמים. כפי שאמרתי לאמי היקרה, מעבר לעובדה שהקומבינציה עצמה הייתה מוצלחת ביותר, גאוותי הגדולה הייתה שכל כולה (למעט ההלבשה התחתונה והנעליים, כמובן) הייתה מאה אחוז עבודת יד מקורית.

למלון נסענו במונית נורה, קרלוס ואני. הגענו בתשע וחמישה, וחשבנו שנהייה מהראשונים, מכיוון שהדייקנות הספרדית ידועה לשמצה וחוצמזה יש הצהרה כלשהי באיחור מכוון. ובכל זאת מצאנו כבר קבוצה גדולה מול הכניסה, וכהרגל הספרדי עמדנו מולה וקשקשנו לפחות חצי שעה. ספרדים, לכו תבינו.

שלב ראשון: אפריטיף. מיני מתאבנים ושתייה, אלכוהולית כמובן. באורח מפתיע לא היה לי תיאבון כלל (חוסר שינה לילה קודם?) ואולי טוב שכך, כי גם כך התקרובת לא נראתה מי-יודע-מה לטעמי (הרבה חזיר, בלי ירקות…). עם כוס יין לבן יבש ביד סיירתי בין האנשים, שאת חלקם קשה היה להכיר בחליפה/שמלת ערב. בדיעבד, ההחלטה להפקיד את גורל שערי בידי הספרית הייתה נכונה, מאחר ולא נצפה ראש אחד ללא מבנה ארכיטקטוני מפואר מורכב עליו. קצרתי מחמאות על ההופעה, והשבתי מחמאות (לפעמים רק מתוך טאקט, לא אופייני לי אולם נובלס אובליז', לא?). קצת סמול טוק, עם החברים וגם עם הפרופסרים. אני חושבת שהם התרגשו לא פחות מאיתנו, כי בעצם הנקודה הזו מסמלת את סוף הלימודים, הרבה יותר מכל בחינה אחרונה, בין היתר כי אין לנו "טקס סיום" עם חלוקת תעודות וכולי. אני חייבת לציין שההרגשה הזו, של לעמוד בדיוק בנקודה בה אפשר להרגיש, פיזית, את השינוי מתרחש, את המעבר בין פאזות בחיים, היא מטלטלת ומרגשת כאחד, ואיכשהו, אפילו שיודעים שהסוף קרוב אולם עדיין לא הגיע, אי אפשר שלא לחוש מעט נוסטלגיה.

אוכל, קדימה אוכל. כמו האפריטיף, גם האוכל עצמו לא היה מדהים. אבל חוסר התאבון שלי עזר, והסתדרתי אפילו עם המנה שלי למרות שהייתה קטנה באופן מביש ביחס למחיר (63 יורו לאדם). בין המנה הראשונה לשנייה ואחרי הקינוח הכריזו על ה-Misters וה-Misses של המחזור. אני ציפיתי לקבל את מיס רשימות (כי הרשימות שלי העבירו לא מעט סטודנטים במחזור, וגם במחזורים אחרים) אולם צחוק הגורל העניק לי את התואר (המפוקפק?) מיס "תעזוב, אני אעשה את זה" במקום**, למרות שאני בוחרת לפרש את זה בעצם כ-"מיס יוזמה". את התואר חלקתי עם אלכס, שאני שומרת לו פינה חמה בלב כי מזמן, בשנה ראשונה, שהיה לו שיער פרוע כזה הוא הזכיר לי את אחי הקטן. מיכאלה (AKA המשוגעת) זכתה בתואר מיס "רדיו פאטיו", היינו מרכז המידע לכל צורכי הרכילות שלכם (כמובן, שזו זכיה בזכות, כי היא אכן כזו). לאיה הוכתרה כמיס פאשן, קונסטנצה, מיס "מלח הארץ"***, ושרה מיס "יש סרט עבורך", כסמל לכל אלה שלא הוכתרו מיס או מיסטר. כך שהקבוצה שלנו הייתה די מעוטרת סרטים. בסיום הטקס המרצים חילקו לכולנו סרטי מחזור, ואת שלי קשר לי הדיקן, שהוא גם המנחה שלי במחלקה.

בין לבין, דאגתי להצטלם עם החברות הקרובות ועם שאר אנשים שחשוב לי לזכור. אני יודעת שרוב הסיכויים שעם תום הלימודים, יאבד לי הקשר עם רובם, כמו היינו זרעים שנפוצים לכל עבר עם הרוח.

אחרי לא מעט זמן (אובייקטיבית, כי אני הרגשתי שהופס, נגמר) הסתיים החלק הפורמלי של הערב, והגיע החלק החייתי. השתנענו כולנו ברגל לכיוון המקום בו נערכה המסיבה, ואחרי שהתאספנו כולנו מול הכניסה, נכנסנו לצלילי We are the champions, כשאלכס בן-זוגי לתואר, מלווה אותי (פרט קטן שרק אנחנו היינו מודעים אליו, נראה לי). למרות שזו ה"מסיבה שלי", לא הצלחתי להרגיש מחוברת. הרעש, האורות המהבהבים והצפיפות הגדולה פשוט הלחיצו אותי.

התארגנו, כל הקבוצה, לטקס הענקת הסרטים הפרטי שלנו, רעיון שהגתה נורה בשלבים הראשוניים של הבחירות למיסטר'ס ומיס'ס, בשיטת ה"גמדים וענקים" (פה קוראים לזה חבר בלתי נראה), כדי שכולנו נהייה מיס'ס. הסרטים היו מושקעים מאוד, יפים וקולעים לאישיות של כל אחת ואחת. הייתי מפרטת את הסרט של כל אחת ואחת, אולם זו הרבה אינפורמציה, ששוב, זר לא יבין. רק אספר שהכנתי אני ללאיה, שהיא תושבת ברגה, סרט שחור עליו רקמתי במכונה אותיות כתומות-נחושתיות (בשני חוטים) את התואר Miss Patum, שהרי לאיה תמיד מספרת על ה-Patum, החגיגות הידועות של ברגה, שופעות אש וזיקוקים, לכן האותיות המשולהבות. את הסרט שלי הכינה נורה, שהכתירה אותי מיס גוגל, למרות שניחשתי את התואר עוד הרבה קודם, באינטואיציה והיכרות איתן, ואיתי^.

כשסיימנו את טקס הענקת הסרטים, התחיל הסטריפטיז^^, אחת מאבני הפינה של חגיגות האנימלדה. קודם התחילו הבחורים, ואחריהם, הבחורות. ובסוף המופע, נורה ואני החלטנו לחזור הביתה. עד אותו הרגע כבר מעדתי שלוש פעמים, כמעט נפלתי והצלחתי איכשהו למעוד ולתקוע לעצמי את עקב הנעל באמצע הרגל השניה, פשוט כי לא ראיתי כמעט כלום בין העשן והתאורה העמומה. החלטנו לחפש את כריס, להגיד שלום ולהמשיך הביתה, אודיסאה בפני עצמה בים האנשים השיכורים (לפחות חלקית) עם ראות גרועה ורמות סטרס שמרקיעות שחקים (מבחינתי). ההסבר לפרישה המוקדמת הוא פשוט – אני לא בהביטאט שלי, וכשמוציאים אורגניזם מההביטאט שלו, הוא סובל סטרס שפוגע בו קשות. הייתי צריכה לצאת משם, בדחיפות.

מונית, והביתה. אפילו לא טרחתי לפרק את הקונסטרוקציה על הראש שלי, לנקות איפור או לצחצח שיניים. קרסתי למיטה עם צלצולים באוזניים, אבל בכל זאת עברו אי אילו רגעים עד שהצלחתי באמת לישון, גם כי היה לי חם ובעיקר כי רצו לי הרבה מחשבות בראש, ותחושות בגוף. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזהו, הסתיימה תקופה בחיי, לטוב ולרע. ונכון, כל סוף הוא התחלה חדשה, מרגשת, אבל גם קצת מעציבה, כי בהכרח היא מחייבת פרידה מחלקים מסוימים בחייך, וויתור, שינוי או הסבה של פנים מסוימים בהוויה האישית. עכשיו רק נותר לחשוב, ולהחליט סופסוף, מה הלאה.

*כמובן שהם השתמשו בשמי האמיתי, ולא בניק, אבל אני עדיין לא מוכנה לחשיפה כזו.
**אני מתנחמת בכך שהזכירו את הרשימות שלי בסרט, מלים חקוקות ב-DVD נשארות יותר זמן ממלים על סרט בד שנפרם, לא?
***בתרגום חופשי, הביטוי המקורי הוא "חתיכת לחם", לא נראה לי שהוא בעל משמעות כלשהי בעברית, לא?
^ איזה יום בארוחת צהריים אמרתי להם, אני מתארת לעצמי שתכתירו אותי מיס גוגל. אח, האינטואיציה. הייתי צריכה למלא לוטו באותו היום?
^^אני מעריכה שיהיה וידאו ביוטיוב, מבטיחה לעדכן…

ברכות ואיחולים למכבי תל-אביב לרגל עלייתם לפיינל פור במדריד. באמת, סחטיין. אבל האוהדים החוליגנים שלהם – אותם באמת היה צריך להרחיק. התנהגות כזו מחפירה לא ראיתי כבר הרבה זמן. מאה אוהדים שמחכים בנתב"ג לקבוצה, ומקבלים אותה בקריאות היחו פוטה, קטלוניה אס אספניה? מי אתם, חולירות, לצעוק דברים כאלה? איזו מין התנהגות ספורטיבית זו? איך הייתם מגיבים אם היו מחכים למכבי בדל פראט* או בבראחס** אולטראס*** שצועקים "ישראל זה פלסטין" ו"בני זונות"? אנטישמים, עוכרי ישראל הייתם קוראים להם.

עבור אנשים רבים, ספורט הוא חיבור בין תרבויות. לא מעט אנשים פה בספרד לא מתעניינים במיוחד במתרחש בשאר העולם (חוץ מספורט), חלקם לא משכילים מאוד, כך שרוב ידיעותיהם לגבי מדינת ישראל מתגבשות בהתאם למהדורות החדשות בטלויזיה המקומית, והאירוע הנ"ל קיבל כיסוי נרחב. מיותר לציין שהתקשורת בספרד ככלל, ובקטלוניה בפרט, אינה פרו-ישראלית בלשון המעטה. כך שהתדמית שלנו גם כך אינה חיובית במיוחד, ואירועים כאלה אינם תורמים לה.

רק תחשבו, תנסו להבין, איזו בושה זו שמקומיים שואלים מה הקטע עם האוהדים של מכבי, כי הם ראו את זה, וחושבים, שהכל אצלנו חייב להיות "מלחמה כל הזמן".

פשוט בזיון. לפעמים צריך להוציא את הראש מהתחת ולחשוב, ויותר חשוב, להתנהג כמו בני אדם.

התנצלות לאוהדי מכבי השפויים – אין לי שום כוונה לפגוע, כל הטענות מופנות אך ורק לחוליגנים.

*דל פראט (Del Prat) – שדה התעופה של בארסה
**בראחס (Barajas) – שדה התעופה של מדריד
***אולטראס – חוליגנים בספרדית