עבר כבר כמעט שבוע מאז שהזוגי ואני חזרנו מאיביזה, אבל רק עכשיו אני מוצאת את הזמן לכתוב קצת על החוויה. כמו תמיד, התעקשתי לטפל בזוטות, כמו להעלות את התמונות לפליקר, במקום לכתוב. אולי מתישהו אלמד את הלקח ואצליח להתמקד בעיקר, ולא בטפל. אולם, אפילו במקרים כאלה יש איזשהו נקודה חיובית, והפעם זו המפה שעליה שיבצתי את התמונות, כדי לנסות לזכור פחות או יותר מה מאיפה ומתי. לא על התמונות מופיעות על המפה, כך שמי שמעוניין בתמונות נוספות, מוזמן לבקר בפליקר שלי.

View Larger Map

את היום הראשון לטיול התחלנו בסימן לא מעודד במיוחד – השכמה עצבנית אחרי לילה ללא שינה (בגלל התקף שיעול שלא הסכים להניח לי, ובאופן עקיף גם לא הניח לזוגי לישון) ללפנות-בוקר של גשם זלעפות. אבל מייד כשיצאנו מהבניין המצב התחיל להתבהר, כשהצלחנו לתפוס מונית בדיוק מול הבית, הישג לא קטן בחמש לפנות בוקר כשיורד גשם כזה, ועוד עם נהג נחמד, הישג עוד יותר נדיר. הגענו לשדה, ותוך שלוש דקות סיימנו עם הצ'ק-אין, כשטיפלה בנו בחורה נחמדה מאוד שאפילו הבינה את האובססיה שלי להדפסה בשני הצדדים של הנייר. הטיסה יצאה בזמן, והזוגי התענג על ההזדמנות לצפות בזריחה מגובה העננים, ולהתרגש מהעובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שטסנו יחד. אפילו המערבולות לא ממש הפריעו לנו. 45 דקות, והגענו לאיביזה.

ירדנו מהמטוס, והלכנו ברגל (!) מכבש המטוס לכניסה לנמל התעופה. וזהו, אנחנו באיביזה. הסתכלנו קצת על השמיים, ואפילו ענן אחד לרפואה. מזג אוויר נהדר, גם אם קריר קמעה. הלכנו לאסוף את הרכב מסוכנות ההשכרה, וגילינו ששידרגו לנו את הקליו למגאן אקו-2 דיזל, חדש לגמרי. עוד נקודה לזכות הסוכנות, שלאט-לאט הופכת להיות הקבועה שלנו.

החלטנו להתחיל את הבוקר בארוחה קלה. עקב השעה המוקדמת, התפשרנו על מאפייה באחד הרחובות המרכזיים של איביזה העיר. סביר, ותו לא, אבל ממלא את הבטן לכמה שעות.

בלי מפה (עדיין), החלטנו לנסוע צפונה לאורך החוף. עברנו את סנטה אאולריה דס ריו (Santa Eulària des Riu), והגענו עד קאלה דה סאנט ויסנט. בשלב הזה בערך הזוגי הבין שאני צריכה מנוחה, אחרי שנרדמתי לרגע במכונית. התחלנו לחזור לכיוון איביזה, והמלון. את החדר במלון סידר לנו חבר של הזוגי, שלמשפחתו יש רשת מלונות בכל האי. את השם לא אציין, מאחר וההתרשמות שלנו הייתה די שלילית מהחוויה. תחילה נתנו לנו חדר עם שלוש מיטות יחיד, וכשביקשנו להחליף לחדר זוגי, אחרי שהתעקשנו, נתנו לנו חדר עם שתי מיטות זוגיות קטנות. את השנ"צ לא זכיתי להשלים, מאחר ובקומה שלנו היו בלי סוף ילדים בני חמש-עשרה שמשום-מה בחרו להעביר את החופשה שלהם במשחקי קלפים במסדרון, בצעקות ובדפיקות על כל הדלתות בערך. קצת אחרי שתיים, התייאשנו והחלטנו ללכת לחפש מקום לאכול. רצינו למצוא מקום מרשימת המומלצים שנתן לנו החבר של הזוגי, אולם ללא הצלחה. במקום זה, מצאנו מסעדה קטנטנה ליד הנמל, שלמרות שהגענו אחרי סגירת המטבח הוציאו לנו אנטרקוט (לזוגי) ודג נאה בשבילי. טיילנו עוד קצת בעיר, והחלטנו לנסוע לצד השני של האי לראות את השקיעה. קצת הסתבכנו, כמו תמיד, במיוחד עם השילוט הספרדי המשובח, אבל הגענו. ואיזו שקיעה.

אחרי ארוחת ערב די דלה במלון, ולילה מוצלח עוד פחות (הזוגי קיבל גב בצורה של בננה, ואני לא הצלחתי לישון מהרעש) החלטנו בבוקר למצוא מקום אחר. קיבלנו רשימת מלונות פתוחים ממשרד התיירות בעיר, וסריקה קצרה באינטרנט קפה מצאה לנו את הפנינה בה העברנו את שני הלילות הבאים. למקום קוראים קה סה וילדה מארג'ה (Ca Sa Vilda Marge), והוא מלון אגרוטוריזמו, כלומר מלון שפעיל בצד שטח חקלאי מעובד. למלון יש 6 חדרים, והוא יושב לצד 80 דונם מעובדים של אדון אנטוניו וגברת פפטה. המקום בדיוק נפתח, כך סיפרו לנו פביאן וקלייר, מפעילי המלון, זוג צרפתיים היפיים למדי שהעבירו את השנתיים האחרונות בעבודה דומה בתאילנד.

התארגנו בחדר, והתחלנו לטייל באזור. המלון ממוקם בפינה הצפונית-מזרחית של האי, קרוב לפורטינץ' (Portinatx). צהריים אכלנו במקום קטן באמצע הכלום (בערך) ונהננו מהשמש (אבל הזוגי קצת נשרף). צמוד מצאנו סופר קטן, שהתעלה על הסופר השכונתי שלנו בבארסה במבחר, כנראה בגלל האוכלוסיה הגרמנית הרבה בסביבה. החלטנו להתארגן על קצת גבינות, לחם שמן זית ועגבניות לארוחת הערב, עקב הקיצוץ בתקציב לאור המעבר למלון.

משם המשכנו לפורטינץ', שבעצמו לא מאוד יפה, אולם יש לו מעין לשון סלע שבולטת אל תוך הים. הקפנו את הגבעה הסלעית הזו בטיול שלקח לנו לא מעט, בגלל הסלעים המשוננים והנעליים הלא-מאוד-מתאימות שנעלתי. משם המשכנו לשתי קאלות נחמדות, קאלה צ'וקלר (Cala Xuclar), שהייתה מלאה במדוזות שקופות סגולות, וקאלה צ'אראקה (Cala Xarraca). מקאלה צ'ארקה נסענו בכביש קטן שמחבר את השטחים החקלאיים עם הכביש הראשי, במקרה ממש מול המלון שלנו. אחרי שסרקנו את האזור הקרוב, החלטנו לחזור לכיוון קאלה דה סאנט ויסנט ובדרך לראות את הכפר סאנט ג'ואן. כשהגענו לקאלה, התחלנו לטפס לכיוון פונטה גרוסה (Punta Grossa) לשון הררית שבולטת לים, וממנה יש תצפית יפה לכיוון החוף המזרחי וגם החוף הצפוני של האי. אכלנו ארוחת ערב במרפסת, ונהננו מכל רגע. בהחלט יותר טוב מסלט ובשר לא מזוהה (שהזוגי אכל, אני הסתפקתי בחסה וקצת עגבניות). פביאן אפילו הביא לנו שתי כוסיות סנגרייה לקבלת פנים, מחווה נחמדה וטעימה. אחרי מקלחת והתארגנות, ירדנו ללובי, שנראה יותר כמו סלון, וישבנו קצת עם פביאן. אני סרגתי, והזוגי דיבר איתו על כדורגל (כלומר על בארסה), ועל תיירות ועוד כל מיני דברים. הרגשנו שהבחור זקוק לשיחה, ולא הפריעה לנו הסקרנות והפתיחות, מאוד לא אופיינית לצרפתיים ממוצא קטלני.

את היום השלישי התחלנו בארוחת בוקר טרייה, שכללה ביצים (מהלול של פפטה), פירות טריים ומיץ תפוזים סחוט מתפוזים שנקטפו אותו הבוקר. אני חייבת לציין שזה היה המיץ הכי טעים אי פעם, אולי כי התפוזים ישבו על העץ חצי שעה לפני שהוא נסחט. אחרי סיור קטן בטרסות של אנטוניו, וטיול קטן על הריסות הבית הישן של המשפחה.

יצאנו לדרך, בידיעה שאנחנו חייבים למצוא פתרון למצב הזכרון במצלמה, כי הכרטיס היה מלא למדי גם אחרי שניפינו את התמונות הפחות מוצלחות בערב הקודם. התחלנו לנסוע בכיוון הכללי של סאנט אנטוני, בידיעה ששם נוכל למצוא כרטיס זכרון. נסענו דרך סאנט מיקל דה באלנסט (Sant Miquel de Balansat), ומשם לפורט דה סאנט מיקל (Port de Sant Miquel), כי יום קודם, כשהיינו בחוף של קאלה צ'וקלר, פגשנו זוג מבוגר ששאל אותנו איפה המערות נטיפים, ואחרי עיון קצר בברוז'ור שהיה להם ביד, שמו לב שהמערות נמצאות ליד פורט דה סאנט מיקל. מצאנו את המערות, אבל החלטנו לא להיכנס, גם בגלל שהכניסה הייתה 7.5 יורו לאדם, וגם בגלל שהסיור התחיל באחת, והשעה הייתה בערך שתיים-עשרה וחצי. צילמנו את הנוף הנהדר, את הבית על האי מול המפרצון בצבע כחול-טורקיז שקשה להאמין שהוא אותו הים התיכון של תל-אביב, והמשכנו הלאה.

באחת הפניות חזרה לכיוון פורט דה סאנט מיקל מצאנו כביש קטן שנוסע לכיוון החוף בניראס (Benirràs), והחלטנו לחתוך לכיוון ההוא. מצאנו חוף קטן, עם עוד שני אנשים שהוליכו שם שני כלבים, למרות השלט שאוסר על כניסת כלבים לחוף (בכלל, בכל האי מצאנו בלי סוף שלטים שאוסרים על כניסת כלבים, אפילו במקומות פתוחים כמו חופים). מצאנו שם גם מסעדה נחמדה, שעובדת רק בצהריים, אבל עוד היה לנו מוקדם לאכול אז המשכנו בחזרה לפורט דה סאנט מיקל.

פורט דה סאנט מיקל היה די מאכזב, מפרץ קטן אבל לא מאוד יפה עם כמה מלונות מכוערים. הגענו לשם בעיקר כדי לעיין בתפריט של אחת המסעדות המומלצות על ידי החבר של הזוגי, שגם פירט את המנה המומלצת במקום: פייש בוליט (Peix bullit), בתרגום מילולי, דג מורתח. זו מנה מקומית שמבושלת רק לפי הזמנה מראש, מדגים טריים שנקנים במיוחד. אבל התענוג עלה בערך חמישים יורו לאדם, ומאחר ותקציב המסעדות קוצץ, החלטנו להשאיר משהו לפעם הבאה ולהמשיך הלאה.

החלטנו לנסוע דרך סנטה גרטרודיס דה פרויטרה (Santa Gertrudis de Fruitera), כפר קטן במרכז האי, ולאכול שם ארוחת צהריים. החבר המליץ על בר שמגיש סנדוויצ'ים, ואכן המקום לא אכזב. סנדוויצ'ים מלחם טרי קלוי באש-עצים, עם קצת עגבניה ושמן זית (pan amb tomàquet), חמון בשביל הזוגי, וגבינה בשבילי. עם כוס יין לבן ובירה זו הייתה ארוחת צהריים קלה אבל משביעה, וזולה מאוד. הבאר התגלה כמקום ענק כשנכנסתי לשירותים, ובאחת הפינות מצאתי פסל של כבשה עשוי תלתלי כרסום מתכת. לא נראה בכלל משהו שכדאי ללטף, אלא אם מתכננים על חיתוך ורידים אוריגינלי.

אחרי סיור רגלי קצת בכפר (אותו הקפנו בעשר דקות, אולי) המשכנו לסאנט אנטוני, דרך כבישים קטנים. באחד מהכבישים האלה ראיתי זקנה שיושבת במרפסת וסורגת, ואמרתי לזוגי – אולי נשאל אותה אם היא מוכנה להצטלם אתי בשביל קבוצת הסריגה? הזוגי סירב בטענה שנתעכב יותר מדי זמן בזה, כי בטח אשב ואתחיל לסרוג איתה ובכלל לא נגיע לסאנט אנטוני… נו, שוין.

אחרי קצת חיפושים מצאנו חנייה בסאנט אנטוני, ואפילו כזו ללא תשלום. על סאנט אנטוני כתבו בלונלי פלנט שהעיר הזו קיימת כי גם חוליגנים אנגליים צריכים חופש מדי פעם. התיאור תואם לחלוטין את המציאות. לי היו פלאשבקים לתל-אביב, לטיילת שליד כיכר אתרים. אדריכלות חוף של שנות השבעים עם הרבה הזנחה מאכלת. אין לנו הרבה תמונות, מאחר והמצלחמה הייתה כבר עמוסה לגמרי, וחנויות הצילום היו סגורות. רק אחרי שסיימנו את הסיור, סימנו וי על ההצצה על קפה דל מאר (סביר, אבל לא יותר, נכון לרגע בו ראינו את המקום) וישבנו לשתות קוקטייל בווילה מרסדס (שבטח עוד כמה שנים תהייה מותג בדיוק כמו קפה דל מאר) והתחלנו לזוז בכיוון האוטו, מצאנו חנות צילום פתוחה. המחירים לכרטיסי צילום היו גבוהים מדי, כך שהחלטנו להוריד את התמונות לדיסק, בעלות של פחות מ-10% ממחיר כרטיס זכרון חדש.

חזרנו לרכב, ומשם המשכנו בחיפוש אחר סה קאפייה (Sa Capella), כנסייה שהוסבה למסעדה. המסעדה בכל מקרה הייתה סגורה (עד סוף אפריל, נראה לי), אבל רצינו לראות את המקום. כנסייה כפרית קטנה, שמוסבת למסעדה. רק באיביזה!

כבר היה מאוחר, אז החלטנו לחתוך לכיוון המלון. ובכל זאת, התפתינו בדרך להיכנס להציץ בחוף של קאלה סאלאדה (Cala Salada), אבל קצת הסתבכנו בכל הכבישים הקטנטנים חסרי השילוט, ולא הצלחנו להגיע לחוף עצמו. עצרנו בנקודה אחת לצלם, ממנה ראינו זוג שוטרים יושבים ושותים בירה על המצוק, וגם מעשנים משהו. מהצד השני ראינו את הבית של הדוקסה דה אלבה, בית עם חוף פרטי על צלע ההר ממול.

מקאלה סאלאדה חזרנו כבר די ישר למלון, עם עצירה קטנה לפיפי וקפה באיזה באר מגעיל בסאנט מתאו (Sant Mateu). ראינו שם שלוש גברות לבושות במיטב הבגדים, נכנסות לבאר כדי להזמין כוס תה קמומיל ולרכל על כל הכפר (כל 30 התושבים, זאת אומרת).

שוב התארגנו על ארוחת ערב של לחם, גבינות ויין, הפעם לא מקומי אלא בקבוק איירה (Yllera) מקסטיליה לאון, אחד החביבים עלינו ויין שפשוט מתאים לגבינות כמו כפפה ליד. אחרי ארוחת הערב שוב ישבנו ודיברנו עם פביאן, והמשכתי לסרוג את השאל שלי.

אחרי ארוחת הבוקר השלמנו את הסיור בחווה של אנטוניו ופפטה. ראינו את גן הירק, התרנגולות והיונים שלהם, וגם את הכבשה שבדיוק המליטה כמה ימים קודם עם הטלאים שלה, במכלאת ההמלטה. פביאן נתן לנו מתנה קטנה, שני תפוזים מהעץ וגם בקבוק מים קטן עם יין שמכין סניור אנטוניו. יצאנו לדרך בתכנון להגיע לאיביזה, אבל קצת לפני העיר, פביאן התקשר ואמר לנו ששכחנו את המעיל של הזוגי. אמא שלי תמיד אומרת שכשוכחים משהו בתת-מודע רוצים לחזור, ואנחנו לא מתכחשים – אנחנו רוצים לחזור לשם. הסתובבנו בכיכר הקרובה (כל האי מלא בכיכרות) וחזרנו לכיוון פורטינץ', הפעם דרך סן ראפל (San Rafel), בעיקר כדי לראות עוד חלקים מהאי. בסאן ראפל יש את המועדון הגדול בעולם (כך כתוב במידע התיירותי של האי), בעל קיבולת של 10,000 איש. ראינו אותו מבחוץ, והמשכנו הלאה.

בדרך ראינו את המסעדה שחיפשנו ביום הראשון ללא הצלחה, אבל בדרכנו חזרה החלטנו לאכול דווקא במסעדה עליה המליץ פביאן, קאן פפטה (Can Pepeta). ההחלטה התגלתה כמוצלחת במיוחד, אחרי שניסינו כמה מנות איביסנקיות כמו אנסלדה פאג'סה (Ensalada pagesa) למנה ראשונה, סלט תפוחי אדמה ופלפלים קלויים עם קצת בקלה מיובש למעלה, סופריט פאייס (Sofrit pagès), תבשיל כבש, עוף ונקניקים מתובל בזעפרן ומוגש עם תפוחי אדמה לזוגי ורודביו (Rodaballo, דג שטוח שאין לי שמץ מה שמו בעברית) בתנור בשבילי. הזמנו בקבוק קברנה סוביניון רוזה של אנאטה, פשרה צוננת וטעימה בין אדום ולבן. לקינוח הזמנו גריישונרה (Greixonera), מעיין פודינג כבד שעשוי מאנסאימדה (Ensaïmada, מאפה אופייני לאיים הבלאריים) יבשה מבושלת בחלב וביצים עם קליפת לימון וקינמון. כבד, אבל טעים…

אחרי ארוחה כזו, קשה לחשוב על על שום דבר, בעצם, חוץ מסייסטה. ובכל זאת אזרנו כוחות והמשכנו לכיוון איביזה, בכוונה לסייר בדאלט וילה (Dalt Vila), העיר העתיקה של איביזה, שהיא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו מאז 1999. הקפנו את החומות וסיירנו בסמטאות הצרות, ועם כל מדרגה הרגשתי את ארוחת הצהריים מכבידה עליי. למוזיאון הארכיאולוגי לא הגענו (כי הוא פתוח אחרי הצהריים רק משש עד שמונה), אבל סיירנו במוזיאון למורשת הערבית של איביזה.

קצת אחרי חמש החלטנו לנסוע לראות את החוף של סאלינס, אחד המפורסמים באי. אחרי שחוצים את ברכות המלח מגיעים ללשון החוף הארוכה, שמקיפה שמורת טבע. החוף באמת יפה, ורובו אפילו חולי ולא סלעי כמו שאר החופים שראינו. הרוח הקרירה די הפריעה לנו, כך שהחלטנו אחרי זמן קצר להמשיר מערבה ולחפש לנו מקום נחמד לראות את השקיעה ביומנו האחרון באי. החלטנו לנסוע לכיוון המקום בו ראינו את השקיעה ביום הראשון, אבל מאחר והשעה הייתה מאוחרת, החלטנו לא להסתבך בדרכי עפר ולנסוע ישירות לקאלה ד'הורט (Cala d'Hort), קצת צפונית לקאפ בלאנק ועם נוף יפה לאס וודרה ולשקיעה. השקיעה לא אכזבה, ונתנה לנו שואו יפה כאקורד סיום.

אחרי שנפרדנו מהשמש, השעה הייתה כבר שמונה וחצי, והחלטנו לחזור לכיוון שדה התעופה, לחפש תחנת דלק ולהתארגן בנחת לחזרה הביתה. ידענו שיש ליד שדה התעופה תחנת דלק, אבל עשינו איזה שלושה סיבובים מסביבה עד שהצלחנו למצוא את הכניסה אליה, מכיוון שאין שילוט, והכניסה היא מכביש מקביל לכביש המהיר (מהיר זה עניין יחסי, ובאיביזה כביש של 90 הוא כביש מהיר מאוד). תדלקנו – 30 יורו דלק ל-500 ק"מ – וחזרנו לשדה. שוב הצ'ק-אין תקתק, ותוך חמש דקות סיימנו ועלינו למעלה. הטרמינל נראה קצת כמו נתב"ג הישן, כולל הדיוטי פרי. אני חושבת שזה השדה היחיד בו ראיתי דיוטי-פרי שמזכיר את זה הישראלי, ראשית, כי הוא היה פתוח אחרי תשע בערב, ושנית, כי החנויות נראו דומות להפליא: תמהיל של טובלרון, וויסקי, סיגריות וקוסמטיקה, עם קצת אופנת פאצ'ה לתיבול. הטיסה שלנו יצאה לפני הזמן, וכשעלינו למטוס, סגרו את הטרמינל.

שלום לאיביזה, נהננו מאוד. אפילו שלא ראינו אף מועדון, ולא יצאנו לאף מסיבה, ואפילו לא ראינו את פאצ'ה, למרות שבכל מקום יש שלטים ואפילו המועדון מסומן במפה. יש גם פאצ'ה הוטל, שקרבתו לבית החולים המרכזי של איביזה גרם לי לתהות על טיב שירותיו. הטון הביקורתי המוסווה הופך אותי לזקנה נרגנת?

כשעוד גרתי אצל ההורים, לינדה* חתולתי האהובה נפצעה בראשה מנשיכה, כנראה. הוטרינר פסק שבוע בבית, עם פעמון, כדי שהפצע יבריא מעצמו, מאחר והוא לא היה מספיק נקי לתפרים. לחתולה כמו לינדה לא לצאת מהבית שבוע זו פשוט כליאה אכזרית, כי היא רגילה ואוהבת לצאת ולתור את השכונה, לרחרח וגם להיאבק עם שאר חתולי השכונה על פיסת הטריטוריה שלה. לשמור עליה שלא תברח היה משימה לא קלה. ויום אחד, היא הצליחה לחמוק וברחה החוצה. דאגנו לה, כי עם הפעמון היא לא בדיוק הצליחה ללכת בקו ישר ונתקעה בדברים, ופחדתי שהיא תרוץ לכביש או משהו בסגנון. אחותי ואני התחלנו בחיפוש, ובסוף מצאנו אותה מתחת לשיח בבניין השכן, עם הפעמון מפורק, מתלקקת במרץ. מסתבר שהדבר שהכי עצבן אותה בכל הסיפור היה העובדה שלא הצליחה להתלקק כראוי.

בשבוע האחרון הרגשתי קצת כמו לינדה, אז. עקב בדיקות אלרגיה לא יכולתי להתקלח כראוי במשך חמישה ימים, והתחושה הזו של איכס פנימי לא עוברת, גם אחרי שתי מקלחות בפחות מ-6 שעות. טוב, לפחות אני יודעת בוודאות שאני אלרגית לניקל**. גם משהו.

.*כן, היא השם קצת פרחי, אבל היא נקראה כך לפני שלמדתי את הקונוטציות השליליות ורק ידעתי שפירוש המלה בספרדית הוא "יפה"
**היו לי חשדות מבוססים, אבל רק עכשיו קיבלתי את הגושפנקא הרשמית.

מחר הזוגי ואני נוסעים לאיביזה לארבעה ימים. יוהו! קצת חופש. דרך נחמדה להעביר את השבוע ללא לימודים שיש לי, עקב החלטתי לא להצטרף לטיול-סוף-הלימודים של המחזור שלי, בגלל שהם בחרו לנסוע למצריים.

מבטיחה תמונות וחוויות כשנחזור.

הספרדים הם עם מיוחד. בדרך כלל המשפט הזה מקדים מונולוג משעשע שכולל מיני אנקדוטות לגבי היעילות של הדואר, הטמטום של הממשלה/עירייה/סתם אנשים ברחוב, אבל הפעם הוא מקדים סיפור משעשע, שמוכיח שלספרדים יש חוש הומור, והרבה.

Baila el chiki chiki הוא שמו של שיר ששר רודולופו צ'יקיליקואטרה, ארגנטינאי מבואנוס איירס (יש לו אפילו טמבלר, פייסבוק וגם טוויטר!). טוב, הוא לא באמת ארגנטינאי. הוא דמות שמגולמת על ידי שחקן ספרדי, דוד פרננדז אורטיז. השיר עצמו הוא פרודיה על שירי רגטון (סטייל me gusta la gasolia, למי שמכיר, ולמי שלא, לינק וגם עוד אחד א-לה-שרק), שהופיע לראשונה בתכנית לייט נייט של אנדראו בואנפואנטה (Andreu Buenafuente), שיקרא להלן BF מטעמי נוחות הקלדה.

בסוף ינואר, אדון BF החליט לקדם את השיר בתור מועמד לאירוויזיון. השיר הועלה ל-MySpace, יחד עם שאר השירים המועמדים, ודרכו נבחר השיר שייצג את ספרד בתחרות בבלגרד. באופן מפתיע, או לא, תלוי כמה אתם מכירים את הספרדים, הבדיחה הפכה לרצינית ביותר כשהשיר זכה.

Baila el Chiki-Chiki Eurovisión 2008

השיר המקורי

לאלה מכם שלא מבינים ספרדית שוטפת, השיר משופע בהתייחסויות לאנשי מפתח בחברה הספרדית ומחוצה לה, כמו זפטרו (הנשיא), רחוי (ראש האופוזיציה), המלך, הוגו צ'אבס ועוד. אם יש ביקוש, אתרגם את השיר עצמו.

לפניכם הגרסא הסופית של השיר, כפי שיתחרה בבלגרד. לדעתי הגרסא הזו פחות משעשעת, אולי כי היא כבר פחות חתרנית.

הגרסא הרשמית

נו, נכון שמצביעים השנה לספרד?

עדכון: מצאתי באתר גרסא באנגלית, אם הייתם פשוט חייבים לדעת.

אתמול, כשצפינו בפרסומת הזו של טלפוניקה, התפלאתי לשמוע מהזוגי שאינו מכיר את המקור. חיפוש זריז ב-YouTube וחמש דקות אחר כך הזוגי אמר "זה חיקוי לחלוטין, אפילו את המוזיקה הם העתיקו".

דואו של טלפוניקה

המקור

השיחה הזו גרמה לי להרהר בעצם בקונספט של מסע הפרסום, שמבוסס כולו על העתקה של וידאו ויראלי, ובהשפעה של הרשת על הסובב אותנו. אם פעם סרטונים ויראליים כאלה היו נחלתם הבלעדית של מעטים, גיקים מוזרים וחולי רשת, היום אפילו במדינה כמו ספרד הם משפיעים על הכל, אפילו על מסע פרסום של חברת ענק כמו טלפוניקה. לדעתי, זו ההוכחה הניצחת שאי אפשר לעשות הפרדה בין "הרשת" ל"עולם האמיתי", כי בסופו של דבר הרשת כיום היא רק רובד נוסף של החיים המודרניים, של הדרכים שלנו לתקשר, ליצור ולהביע.

אזהרה: פוסט זה אינו מיועד לחלשי אופי ולב, ילדים, נשים בהריון, צמחונים אדוקים או סתם אוהבי חיות. הוא מלא בחוויות לא נעימות שעברו עליי לאחרונה במסגרת הלימודים, ושרציתי לחלוק. כל התיאורים מתייחסים לביקורים במקומות הספציפיים הנכללים בתוכנית הלימודים, וכל האינפורמציה רלוונטית אך ורק לשיטת הפעולה של מקומות אלה. הצמחונים שבינכם ימצאו במידע הזה חיזוק לאמונתם, אוכלי הבשר עלולים להיגעל. המשך הקריאה על אחריותכם.

ביום חמישי שעבר סיימתי את מחויבויות לימוד השחיטה לכל משך הלימודים. טוב, לפחות את המחויבויות שדורשות צפייה בשחיטה ובטיפול בבשר. יש לי עדיין כמה עבודות בנושא [כמו עבודה שכוללת את הטיפול בדם, לפי קטגוריות ההיגיינה השונות, איכס] וכמובן, מבחן. רציתי לכתוב בתום הביקור האחרון, אולם החום שתקף אותי בבוקר הותיר אותי די מחוקה, ואת רוב היום העברתי בשינה. וכך גם את ארבעת הימים הבאים, מאחר והשפעת הפעם לא הייתה רחומה במיוחד.

עוד לפני הביקורים בבתי המטבחיים, כחלק מתוכנית הלימודים, חשבתי שהכותרת המתאימה ביותר לתיאור חוויות כאלה היא מחווה לאחד הספרים האהובים עליי ביותר, מבית היוצר של הסופר ההזוי קורט וונגוט. מה יותר מתאים מספר הזוי לתיאור חוויות הזוית לא פחות?

ראשית, הקדמה. במסגרת הלימודים אנו נדרשים לבקר שלוש פעמים בשני בתי מטבחיים, אחד לחזירים והשני למעלי גירה וסוסים. את החוויות בבית המטבחיים לחזירים תיארתי באופן שטחי למדיי בפוסט הנ"ל, בעיקר בגלל שאת הדעות המעמיקות יותר רציתי לשמור לפוסט מקיף יותר, לאחר הביקור האחרון. יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות קצר, אז סבלנות.

יש לא מעט הבדלים בין בתי מטבחיים, שנובעים, בין היתר, בהבדלים בין המינים, בתכנון, בקצב העבודה וטכנולוגיה הקיימת בתקופה בה נבנתה התשתית. אולם, בכולם יש "פס ייצור" שמסב יצורים חיים ונושמים למוצר צריכה, ברמה משתנה של מורכבות. במהלך הביקורים ראינו את המסלול שעובר בעל החיים מרגע כניסתו ועד יציאתו, תלוי על וו או ארוז בוואקום. המסלול תמיד כולל אזור קבלה, אזור מנוחה, טשטוש, שחיטה, וטיפול בקנאל, היא הגופה ללא אברי הפנים [אין לי מושג מה המונח בעברית, זוהי השאלה מספרדית].
להמשך »

כבר כמה זמן שאני רוצה ללנקק לקליפ הזה, ותמיד שוכחת. מעבר לעובדה שמדובר (לדעתי) באנימציה מדהימה, היא עשויה כולה בסריגה (או לפחות כך נראה). וחוצמזה, המוזיקה אחלה. תהנו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=NO0-1GKXZEA]

דרך Knit1

סיימון טופילד, היוצר של הוידאו ההורס "קום כבר" שוב זיקק את המהות החתולית ל-110 שניות של צחוק, במיוחד אם הצופה הוא במקרה בעל חתול.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=4rb8aOzy9t4]

ורק בגלל שאולי אתם עדיין לא מכירים, או שבא לכם לראות שוב…

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=1qiGyxPplAw]

דרך Cute Overload

יצרו אתי קשר היום במטרה לראיין אותי, כישראלית, לגבי העימות הישראלי-פלשתינאי ודעותיי לגביי הנושא, מטעם העיתון של האוניברסיטה. אין לי שמץ מה לומר מעבר לעציון העובדה שהמצב פקקט. מי רוצה לתרום טיעונים קצת יותר רהוטים, מנוסחים בשנינות וכולי? לא יכולה לתת קרדיט (ובינינו, מה עוזר קרדיט בעיתון של האוניברסיטה שכתוב כולו בקטלנית?), אבל מאוד זקוקה לדעות יותר קרובות למרכז העניינים. מתנדבים?

היום לפני שנה בדיוק, אולי בשעה מעט יותר מאוחרת, התחלתי לכתוב. בלוגלי ארחו אותי יפה מאוד, אולם אחרי מספר חודשים החלטתי לצאת לעצמאות, בעידודו של טל מבוקרטוב (אצלהם האתר מתארח).

ועכשיו, 118 פוסטים ו336 תגובות יותר מאוחר, אני יושבת ומהרהרת בשנה שחלפה. בדיוק כמו לפני שנה, אני חושבת על הפרקטיקה של אתמול ועל האופן בה היא משפיעה ומעצבת את תפיסת העולם שלי. העתיד המקצועי שלי מטריד אותי לא פחות, ואולי אף יותר, כי הסוף כבר מתקרב. אני רוצה לחשוב שאני חכמה יותר, אבל אני יודעת שאני בעיקר צינית יותר, והרבה פחות מאמינה באנשים. אני מרגישה לפעמים תקועה, ושכל הרצון הטוב פשוט לא עוזר מול קירות של בירוקרטיה טפשות ובורות. ובכל זאת, יש נקודות קטנות של אור פה ושם, בעיקר מחוץ לחיים ה"מקצועיים" שלי.

הייתי מפרטת לגבי הסטטיסטיקה של הבלוג, אולם זו אינה מלאה משום המעבר לאתר העצמאי ואובדן נתונים. אולי כשתמלא שנה לעצמאות…

וחוצמזה, שרון, שיהיה יומולדת נהדר 😀