באורח מפתיע, לפעמים דברים קטנים ומעצבנים שחייבים לעשות מפנים זמן לעצמי, ומאפשרים לעצור לרגע ולנשום עמוק. היום, לדוגמא. לפני כשבועיים ביקרתי אצל רופאת השיניים, שהודיעה לי אחר כבוד שאינני סוגרת את הפה כמו שצריך, וגם שהעובדה שאני לא יכולה לפתוח את הפה מעבר לשני סנטים היא לא ממש נורמלית. איך פתאום אנומליה קטנה שכזו, שמלווה אותי מאז שאני יכולה לזכור את הרופא שיניים (כי מתי כבר צריך לפתוח את הפה עד שכואבים המפרקים של הלסת) הופכת להיות עניין לבירור רפואי. כך שהיא שלחה אותי לעשות MRI של המפרקים בלסת. והיום הלכתי לעשות את הבדיקה, תירוץ מעולה להתחמק מיום לימודים ארוך ולבלות קצת עם עצמי, לקדם עניינים שבשגרה אני לא מצליחה למצוא עבורם את הזמן.

MRI לכשעצמו הוא בדיקה לא נוראית. נכון, זה די הרבה זמן, ועושה הרבה רעש, וקצת מפחיד, אבל זו בדיקה לא פולשנית שאינה פולטת קרינה מייננת (כמו CT או רנטגן). אבל כשצריך להחזיק את הפה פתוח עד הסוף (כואב!) במשך 10 דקות, ללא תזוזה, העניין הופך למעין עינוי, שמתעלה עליו רק הניתוח בעיניים, אז הייתי בפחד נוראי לזוז, כי התזוזה יכולה לפגוע בתוצאה הסופית. ניסיתי מדיטציה, ספרתי את הפעימות של המכשיר, חשבתי על מה אכתוב כשאגיע הביתה, ובכל זאת זה הרגיש אינסופי. אבל בסוף, אפילו זה נגמר.

יצאתי משם, ושמתי פעמיי לכיוון Servei Estació, חנות לכל-מה-שאפשר-להזדקק-לו-בבית, מעין הומסנטר אבל יקר ועם שירות גרוע. היתרון שלהם הוא המבחר, וגם המרפסת האחורית שצופה אל Casa Batlló מאחור. נהדר, אל תפספסו. אני לא סובלת את החנות הזו, אבל ידעתי ששם אוכל למצוא את הרשת לשפצור הכוס לייבוש סכו"ם שהזוגי ואני קנינו, בשעה טובה, בהאביטאט לפני שלושה שבועות. המעצבים של האביטאט אולי יודעים לתכנן אסטתיקה, אבל השמישות שלהם לוקה בחסר. המתקן מאפשר לכל הכלים לברוח בין החורים, ופשוט מוריד אותי מהפסים כל פעם מחדש כשאני שוטפת כלים. הצטיידתי גם באזיקונים קטנטנים, לקיבוע הרשת.

הזוגי פגש אותי ומם המשכנו לדולסו, לצהריים. יאם. וכשחזרתי הביתה, עם התעלות אלכוהולית קלה (מאוד, רק כוס יין אחת), החלטתי לתקוף את המתקן ייבוש. מדדתי, גזרתי, הרכבתי, השחלתי אזיקונים ומתחתי אותם. התוצאה הסופית אינה מאוד אסטתית, אבל היא הרבה יותר שימושית. אני מרוצה ממנה, לפחות עד שנמצא תחליף. כל כך מסובך למצוא מתקן ייבוש לכלים שאינו יקר בטירוף או מכוער כמו הבגדים של ויקטוריה בקהאם.

אי אפשר בלי כמה תמונות, נכון?

למרבה המזל, הוקדם הסמינר שהיה מתוכנן לאחר הצהריים, והצלחתי להגיע למפגש השבועי של הסורגות מבארסה. הגעתי בדיוק על הדקה לסטארבאקס, מקום המפגש (אי אפשר להתכחש לאופי יקי) וקצת הרגשתי אבודה. חשבתי שאמצא חבורה של סורגות נמרצות כבר שם. אבל לא. הייתי השניה להגיע, ומאחר והראשונה עוד לא הייתה בעיצומה של הסריגה לא ידעתי את מי אני מחפשת. אבל בסיבוב השני שאלתי אותה, וגיליתי שאני במקום הנכון. קצת אחרי הגיעה גברת מבוגרת, והלכתי להזמין לשתינו קפה.

מהר מאוד המסרגות נשלפות, ותיק תיק כל אחת בשלה. הכרתי בקבוצה הזו איטלקיה שעושה דוקטורט באנתרופולוגיה, מתמטיקאית קטלנית וגרמניה אחת שאין לי מושג מה היא עושה. כל אלה היו הקרובות אליי ביותר. היו שם עוד כמה, שהכרתי רק בשם ממש לקראת הסוף, כי הן היו בצד השני ועם הרעש והצפיפות פשוט היה בלתי אפשרי לתקשר.

בינתיים, בין הא לדא סיימתי את השרוולים לסוודר של ג'וניור. אמנם באיחור (אני תמיד מסיימת דברים באיחור, רק בגלל שאני מציבה לעצמי דדליינים בלתי אנושיים), אבל או-טו-טו מוכן, ויישלח אחר כבוד לשוודיה. אל דאגה, הסוודר מיועד לתינוקים בני שישה חודשים, כך שיתאים לו כמעט עד סוף החורף.

אני מרוצה מעצמי, פעמיים. אחת, שהצלחתי למצוא את הזמן. שתיים, שסיימתי (כמעט) את הסוודר. וחוצמזה, נהניתי כל כך, שנראה לי שאימצתי לי הרגל חדש.

אתמול השתתפתי בקורס לסריגת גרביים בחנות הצמר החביבה עליי, Persones llanes. איזה כיף. כבר יותר מחצי שנה שאני רוצה לעשות את הקורס הזה, ועכשיו סופסוף הצלחתי למצוא את הזמן. כמובן שזה היה זמן לא הכי מתאים, כי אתמול היו לנו אורחים לארוחת ערב, ומהקורס ישר חזרתי הביתה כדי לארגן דברים אחרונים ולקבל את האורחים. נו, מילא. העיקר שאני יודעת לסרוג סריגה עגולה (ניסיון ראשון שלי) וגם איך לסרוג גרבים, לפחות באופן עקרוני. יוהו!

הרהור נוסף. יש משהו נורא נחמד בהיאספות של כמה אנשים (נשים, יותר נכון) לסרוג בצוותא. יש קבוצה של סורגות שמתכנסת מדי שבוע, נראה לי ששווה לנסות. Barcelona knits, here I come.

במחלקה בה אני "עובדת" במסגרת המלגה לשיתוף פעולה יש כל מיני פרויקטים. אחד מהם הוא הפרויקט של בנק עוברים של ארנבות. קצת רקע: פה בספרד (וגם בצרפת) מקובל לאכול ארנבים, ולכן ארנבים, כמו כל חיית משק, מורבעים בצורה היעילה ביותר לייצור בשר, כלומר באופן מאוד אינטנסיבי. הרעיון הוא ליצור בנק של עוברים עם גנטיקה טובה וללא מחלות שיכולות לגרום לנזקים כלכליים קשים לחווה המגדלת. עד כה הרקע, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים.

ביום ששי היה לנו יום עוברים. ביום כזה מביאים את הארנבות, ממיתים אותן, מוצאים את הרחם והשחלות שלהן ואוספים את העוברים, שמאוחר יותר מוקפאים בחנקן נוזלי. כבר השתתפתי, באופן חלקי, ביומיים כאלה, אבל עוד לא הייתי מההתחלה, כלומר בחלק שבו הורגים את הארנבות וכל זה.

זו הרגשה מאוד מוזרה להחזיק חיה ולדעת שהיא עוד רגע תמות. לראות ארנבת לבנבנה, עם פרווה רכה, ולהחזיק לה את הראש בזמן שמזריקים לה חומר המתה. בראש אני יודעת שהארנבת לא סובלת, בטח הרבה פחות מאשר הארנבות שמגיעות לבית המטבחיים ושם ממיתים אותן למטרות אחרות. בכל מקרה הן כבר זקנות (המלטה שישית או שביעית, בדרך כלל) כך שאם הן לא היו מגיעות למעבדה שלנו, הן היו נשחטות לבשר, במקרה הטוב.

כל העניין הזה גרם לי לחשוב, שוב, על הנושא של שימוש בבעלי חיים במחקר, בעיקר מבחינת ההרגשה האישית שלי. רציונלית אני יודעת שיש צורך במחקר בבעלי חיים. נכון, ישנן הרבה שיטות מחקר שיכולות לשמש תחליף חלקי לניסויים מסוימים, אבל כשצריך לראות את התמונה הכללית, את התפקוד של אורגניזם כשלם, לא ניתן לעשות זאת עם צלוחיות פטרי. אבל רגשית, מוסרית, אישית, הרגיש לי מאוד מוזר וקשה להחזיק את הארנבת, ולדעת שאלה שניותיה האחרונות, לראות את העפעוף האחרון, ולהתמודד עם השגרתיות שברגע. אני לא יודעת מה עבר לאנשים שעבדתי איתם אתמול בראש, בזמן שאני חשבתי על הדברים האלה, אבל הייתה לי הרגשה שזו עוד מטלה שגרתית שצריך לעשות, לפחות מבחינתם. אני לא רוצה להיות ככה, אבל אולי אני אסיים עם אותו היחס לעניין, כתוצאה מהרגלים של שנים.

מה אתם חושבים? איך אפשר להתמודד עם סוגיות כאלה בלי להפוך אותן לשגרה?

היום היה יום מיוחד. התייצבנו מוקדם בבוקר* בכניסה לגן החיות של בארסה, שם חיכה לנו דריל אחד לאיסוף זרע ודרילית אחת להזרעה מלאכותית. מ', ראש המחלקה, א', גם היא סטודנטית מהמחלקה, ד', מרצה אורחת מברזיל, ואני.

אז מה זה דריל, אתם שואלים, ובצדק. גם אני לא ידעתי עד לא מזמן. בפשטות, זהו קוף אפריקאי שדומה למנדריל אבל הפנים שלו לא כחולות. התמונה מהפליקר של ucumari ומשוחררת ברשיון CC.

יותר בפירוט (ויקי), זהו יונק (Mandrillus leucophaeus**) ממשפחת הפרימטים של העולם הישן (Cercopithecidae), כלומר אפריקה. הם קרובים של הבבונים, אך יותר דומים למנדרילים. במראם החיצוני הם דומים למנדריל, אך ללא פיגמנטציה צבעונית בפנים. הדריל נמצא בקמרון, ניגריה, ובגינאה המשוונית. הדריל נמנה על הקופים בסכנת הכחדה.

אחרי שהחכמנו, אני יכולה לספר קצת על החוויה עצמה. צוות גן החיות הביא את הקוף, שממש לא נראה מהסוג שהייתם רוצים לפגוש לבד בסוואנה. גדול מאוד, שוקל בערך 30 קילו, עם ניבים שיכולים להפחיד פיטבול. מזל שהוא ישן טוב.

את הזרע אוספים בטכניקה שנקראת אלקטרואייקולציה***. מה זה כולל [אזהרה לגברים – תיאור לא ממש סימפטי] – דוחפים אלקטרודה לפי הטבעת, שמגרה את האזור וגורמת לזקפה ולאחר מכן לשפיכה. המכשיר שבו השתמשנו משמש הוא דגם שמשמש בדרך כלל לאיסוף זרע אצל גברים משותקים [אמרתי, לא סימפטי]. את החלק הזה ביצע גיניקולוג שהגיע במיוחד.

א' ואני היינו אחראיות על בדיקות המעבדה. ספירת זרע וריכוז, הכנת משטחים וכל החישובים הנחוצים כדי להעריך את איכות הזרע. לצערנו החבוב ניסה להזדווג**** והספירה שלו הייתה נמוכה מאוד, מה שמפחית את סיכויי ההצלחה של ההזרעה.

אחרי שסיימנו את החלק הזה, הגיע שלב ההמתנה, כי הגינקולוגית שאחראית על ההזרעה מגיעה רק באחת. היינו אמורים לסרס שלושה למורים ולאסוף זרע מהאשכים (שטיפה אפידידימרית) אבל זה התבטל. אז אחרי הקפה של הבוקר ד' וא' ואני הלכנו לטייל קצת בגן החיות. יש לי אפילו איזו תמונה או שתיים בטלפון, אבל בטח האיכות לא משהו. את המצלמה לא טרחתי להביא מאחר וידעתי מראש שאי אפשר לצלם את התהליך עצמו.

המצב של גן החיות לא רע, החיות מטופלות יפה ומצבן טוב. אבל בכל זאת, רואים שאלה אינם תנאים עבורם, במיוחד עבור הטורפים הגדולים. בגן חיות אורבני, שנמצא כל כך במרכז העיר, השטח מוגבל מאוד, והחיות נכלאות בשטחים שאינם מספקים את צרכיהם. ישנה תוכנית להעתקת גן החיות לכיוון הפורום, אמנם לא ממש מחוץ לעיר, אבל יותר בפריפריה, ועל כן יותר שטח. נקווה שאז יהיה שיפור.

באחת הביאו את הקופה, שנראתה כשייכת בכלל למין אחר. היא שקלה פחות מ-10 קילו, ונראתה קטנטונת בהשוואה לזכר. היה מרשים לראות את ישבנה, שבעת הייחום משלש או מרבע את נפחו בגלל ההתנפחות של הפות. הפות כל כך נפוחה שפי הטבעת נדחף למעלה, וקצת קשה למצוא אותו (למדידת חום, כמובן, מה חשבתם?). ההזרעה הייתה פשוטה ממה שחשבתי. כולה לדחוף קנולה פנימה ולדחוף. התכנון היה להזריע יותר עמוק, אבל בסוף ההזרעה הייתה רק וגינלית. ראינו גם את האולטרסאונד של הקופה, שהדוקטורית אמרה שדומה מאוד לרחם נשי. מי אמר שאנחנו לא חיות?

את היום סיימתי בארוחת צהריים נדירה עם הזוגי בדולסו, הקפה החביב עליינו. הוא הזמין מרק אפונה עם קוקוס וחזה ברווז על פירה דלעת, ואני בחרתי סלט ירוק עם אננס, סלרי וקצף ברי, ובקלה למנה שנייה. יאם.

*שמונה ורבע, מוקדם למדי במונחים ספרדיים.
** השם המדעי אמור להיות ב-italics, אבל ה-CSS משנה לי את זה! אההה!
***אין לי מושג אם יש לזה שם בעברית, כך שנשאר עם זה בינתיים. מכירים תרגום?
****כנראה ללא הצלחה, מאחר ובמשטח הוגינלי שעשינו לנקבה לא ראינו תאי זרע.

ביום ראשון, שהיה היומולדת של המשוגעת, היתה גם הדיאדה של קבוצת Castellers de Vila de Gràcia בה היא חברה. הדיאדה זה היום האחרון של העונה, והיא הזמינה את כל החבר'ה לאירוע. אני חורגת הפעם מהרגלי לשחרר את הפוסט במלואו ל-RSS, עקב עומס התמונות. להמשך »

במסגרת "בוחשים בקלחת" של תופינים ובצק אלים.

את המרק הכתום הזה פיתחנו כשגילינו את הדלעות המיובלות שנמכרות פה. הוא פשוט מאוד, ומתבסס על טעמה העז של הדלעת. הדלעות הללו נקראות פה דלעות עור-קרפדה, כנראה בגלל המראה המיובל שלהם. אלה הדלעות הטעימות ביותר שיצא לי לטעום, אולם יש להן בעיה אחת – פחת רציני (הרבה קליפה). אפשר להחליף בסוגים אחרים, אבל הטעם יהיה אחר. חשוב להשתמש בדלעת עתירת טעם, ולא באלה שטעמן טעם קישוא תפל. מאחר ואין לי מידות – נסו בעצמכם.

רכיבים:

• דלעת עור קרפדה, בערך קילו נקי
• שתיים-שלוש בטטות מכובדות
• גזר, אם אוהבים (אני לא)
• תפוח אדמה (אם לא מוסיפים בטטה, ורוצים להסמיך)
• כרישה
• שום

הכנה:

1. פורסים את הכרישה ומזהיבים קלות בחמאה. מוסיפים את השום לטיגון קל ביותר.
2. קולפים את הדלעת, הבטטות (והגזר, אם בחרתם להוסיף). חותכים לקוביות, ולסיר.
3. מוסיפים מים (או ציר ירקות/עוף) עד כיסוי, ומכסים.
4. מבשלים על אש נמוכה עד ריכוך.
5. מוסיפים מעט שמנת, וטוחנים בבלנדר.
6. ממליחים ומפלפלים לפי הטעם.
7. מגישים עם מעט גרעיני חמניות או דלעת קלויים

בתאבון!

לורל מאתגרת בלוגרים לספר על חווית קניות, ואני מנצלת את ההזמנות לספר קצת על חווית הקניות החביבה עליי, למרות שנראה לי שלא לסוג כזה של קניות היא התכוונה… העיקר הכוונה, לא?

קצת אחרי שעברתי לגור פה בבארסה, גיליתי את השוק השכונתי, מרחק שלושה רחובות. בפעם הראשונה הלכתי לשם לבד, וקצת הלכתי לאיבוד בדרך חזרה, עם כל השקיות שהיו די כבדות. אם אני זוכרת נכון, קניתי עוף וירקות למרק, וגם ירקות לסלט וקצת אגוזים וקטניות. מאז עברו חמש שנים, והקניות בשוק הן חלק בלתי נפרד משגרת השבוע שלנו. מדי שבוע, כל שבת בבוקר, אנחנו פוקדים את השוק. לפני שנה וקצת אפילו הצלחתי לשכנע את הזוגי שעגלת קניות יכולה להיות מאוד נוחה, ולא רק זקנות משתמשות בה. מאז, שגרת השוק הפכה לנוחה אף יותר.

בחמש שנים מכירים הרבה אנשים בשוק. את חלקם אנחנו מכירים בשם, אחרים לא, אבל מכירים את בני משפחתם וחלק מהסיפורים שלהם. את הסיבוב אנחנו בדרך כלל מתחילים אצל ד', הרומניה, בעלת הדוכן לתפוחי אדמה ושאר שורשים (במקור) שמוכרת היום גם שמן זית, קטניות, פירות הדר, תפוחים, רימונים ואגוזים. היא לומדת ביולוגיה ב-UB ותמיד מספרת לי את קורותיה באוניברסיטה. אנחנו משתפות אחת את השניה בסיפורי זוועות ממבחנים. צמוד לדוכן שלה נמצא הדוכן לממכר ביצים, בו היא עבדה טרם רכישת דוכן תפוחי האדמה. בדוכן הביצים עובדת גברת אחת, ששואלת אותי מדי פעם לגבי הטיפול בחתול שלה. הוא כבר צריך להיות בן יותר משנה.

אחר כך אנחנו ממשיכים לפגוש את ההוא מהדוכן של הירקות שנראה כמו דוכן בכפר, קצת מבולגן, ועם סחורה טריה מאוד. לפעמים אנחנו קונים אצלו עגבניות מהשדה של אבא שלו. לרוב נמצאת אתו אחת מבנותיו, ששתיהן מתחרות בהתעמלות קרקע. אנחנו יודעים בדיוק איך הולך לבנות שלו בתחרויות (יפה מאוד) ומהם תחביביו (הליכה תחרותית בהרים) ואפילו מכירים אחד מחבריו ויודעים איפה הוא גר, אבל אין לנו מושג איך קוראים לו. מול הדוכן שלו אפשר לקנות עוף וארנב בגריל, לפחות בימי שבת. בזמן האחרון הקניה שם הפכה להרגל, כי בסך הכל די כיף לא לבשל בשבת בצהריים. את הירקות אנחנו משלימים אצל מ' וא'. הן שתיהן מאוד נחמדות, ומכירות בדיוק את ההעדפות של הזוגי בנוגע לפירות (רק קשים) ושלי (בשלים במידה). אפשר למצוא אצלהן אפילו שומר, אחד מהירקות החביבים על הזוגי.

לא רחוק משם, נמצא הדוכן של א', שמוכרת קטניות ופירות יבשים. אפשר למצוא אצלה תמרים מהארץ, מג'הול יפים וגדולים. וגם תאנים מיובשות, קטנטנות, שנקראות פה Higos pajareros (תאנים ציפוריות, בתרגום חופשי), נהדרות. אחד מההרגלים המגונים שלי…

במרכז השוק נמצאים דוכני הדגים. לפעמים אנחנו קונים שם קצת דגים, ואם אנחנו ממש משקיעים, מולים או שאר חיות ים. אנחנו לא מאוד מיומנים בדגים ופירות ים, וזה אחד הדברים שהייתי רוצה לפתח קצת יותר. בסך הכל דגים זה טעים ובריא.

וזהו, בערך. יש עוד כל מיני דמויות מוזרות בשוק, כמו ההוא מדוכן העופות עם המשקפיים הענקיים והעיניים המשוגעות, שנראה מפחיד נורא. התאומות מהדוכן דגים במרכז השוק, שתמיד מתלבשות בבגדים תואמים. הצוענייה שתמיד עומדת מחוץ לשוק ומוכרת לימון, שום וורדים, מכריזה על מרכולתה בצעקות.

את הקנייה בשוק אנחנו תמיד חותמים בכוס קפה מול השוק. צוחקים קצת עם האחים פ' ופ' וגם עם וו', שלושתם אקוודוריאנים, ועם הבוס שלהם ג', שנראה קצת כמו הומו מזדקן. כמעט תמיד נמצאת שם איזו סבתא נחמדה, שפשוט מבדר לראות איך היא צוחקת, כמעט מפלרטטת, עם כל עובדי המקום. ואז חוזרים הביתה, לסדר הכל.

היום בפרקטיקה חלבנו עז. וגם כבשה. ושיחקתי עם הגדיים שנולדו לפני שבועיים. גדיים קטנים הם גורי המשק החמודים ביותר, סקרנים, קופצנים ומשחקים עם כל דבר. כבר עכשיו יוצאות להם השיניים הראשונות, והיניקה שלהם כבר קצת מכאיבה.

מעניין, רפלקס היניקה נשמר חודשים ואפילו שנים, ועזים בוגרות יכולות לנסות לינוק. עז אחת ניסתה לינוק את האצבע שלי, ודי נשכה אותי. והן גם מנסות לשתות חלב. העז שחלבנו ניסתה לשתות את החלב שלה עצמה. אסור לתת להן, כי זה יכול לגרום ליופי של שלשול בחיה בוגרת, שמערכת העיכול שלה לא מותאמת לעיכול חלב.

ועכשיו – לישון. 12 שעות מחוץ לבית עייפו אותי לחלוטין. לילה טוב.

אמנם עבר כבר כמעט שבוע, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא. כפי שאתם יכולים לראות, הבלוג קיבל מתיחת פנים ועבר לתבנית Mandigo. ט', שהיה פה בביקור, סייע לי בהתקנת התבנית, שאינה מתורגמת במלואה לעברית. כך השתעשנו לנו בחיפוש פרטים קטנים שדורשים שינוי, כמו יישור לימין במקום לשמאל וכן הלאה. מי מכם שגלש ביום שבת בלילה אולי ראה את השינויים בהתהוותם.

חוצמזה הבלוג גם זכה לעדכון ל-WP 2.3.1, שגרם לי לקצת בעיות בגלל התנגשויות בין תוספים. לא נורא, שום דבר שאי אפשר לפתור עם הרבה זמן, סבלנות וגיבוי טוב. אני מקווה שייקח קצת זמן עד שתצא עוד גרסא ל-WP, כי השדרוגים האלה גוזלים לא מעט זמן, כל פעם מחדש.

וזוהי גם ההזדמנות לשאול – מה אתם חושבים על העיצוב החדש?