השבוע, בנוסף להיותו השבוע הראשון שאני באמת מגיעה לשיעורים מדי יום* היה השבוע הראשון שלי במעבדה. השנה, בנוסף למלגה הרגילה שאני מבקשת מדי שנה, הגשתי מומדות למלגת שיתוף פעולה (Beca de colaboración) שמוענקת לתלמידים מצטיינים בשנת הלימודים האחרונה. בתמורה למלגה הם עובדים שלוש שעות ביום במשך השנה, חוץ מבחגים ובתקופות מבחנים.

אז השבוע התחלתי. בחרתי את המחלקה לאנטומיה ואמבריולוגיה, במעבדה לאמבריולוגיה. בכל "חלון" שיש לי אני מגיעה למעבדה, ולאט-לאט לומדת את השגרה של מעבדת מחקר אוניברסיטאית. מאחר ואנחנו עדיין נמצאים בספרד, יש הרבה כאוס בסגנון ספרדי. העובדה שהדוקטורנטית הבכירה נמצאת בבלגיה בחודשיים הקרובים לא ממש עוזרת… אבל כ', שהתחילה השנה את המאסטר במחלקה הזו ומשכה אותי לכיוון, מאוד עוזרת, עד כמה שהיא יכולה, כי גם היא די הולכת לאיבוד. היא כל הזמן אומרת, כמה שאני מתגעגעת לא' (הדוקטורנטית הבכירה)…

בסך הכל החבר'ה שם נהדרים. מ', שהיה המרצה שלי לאנטומיה בשנה ראשונה, מקסים כתמיד. כ' נהדרת. את א' ול' אני עדיין לא מכירה לעומק, אבל הן עושות רושם נחמד. וגם שאר החבר'ה במחלקה נהדרים. ק', שהוא גם רכז הלימודים (וגם היה אחד המרצים שלי לאנטומיה) הוא אחד האנשים הכי נחמדים בפקולטה, אם לא הכי מכולם. אני די מרוצה מהמקום ש"נפלתי" אליו. וחוצמזה כל פעם יש מישהו שמכין עוגיות/עוגות וכו', כך שנראה לי שמצאתי חבורה של שפני נסיון להפיל עליהם את כל נסיונות האפיה (מוצלחים, כמובן, אבל אני לא אוכלת מהם הרבה…).

אני עדיין לא יכולה לספר כל כך הרבה על מה שאנחנו עושים, וגם צריכה לשמור טוב-טוב על המידע כי אמנם בעברית יש מעט קוראים אבל אי אפשר לדעת אף פעם מי קורא אותך, ולא ממש בא לי לגלות ש"חוטפים" את הרעיונות של החבר'ה שלי דרך הדברים שאני כותבת. מובן, נכון?

ועוד התחלה השבוע – הפגישה הראשונה של ועדת ההוראה. החלטתי שבשנתי האחרונה באוניברסיטה אני רוצה לנסות להשפיע קצת יותק על התכנון לעתיד בפקולטה, במיוחד לאור העובדה שעכשיו בונים את תוכנית הלימודים החדשה. בפגישה הראשונה לא הבנתי כל כך חלק מהדברים שנאמרו, אבל מתישהו אשאל את ק', רכז הלימודים, והוא בטח יספק לי הרבהההה חומר קריאה בנושא.

*חוץ מביום רביעי, אבל הייתה לי סיבה מוצדקת. הייתה ישיבה של ועדת ההוראה והייתי שם שלוש (!) שעות.

ממש לפני עשר דקות נפרדתי מאחותי מול האוטובוס לשדה התעופה. ועכשיו, בפעם הראשונה מאז שהזוגי נסע, מתיישב עליי הלבד הזה. התחושה הזו, תמהיל של עצבות, רחמים עצמיים ופחד לא רציונלי אורבת לי בכל נסיעה שלו. גם אם זה רק ליומיים, אז בטח ובטח כשהוא נוסע לשלושה שבועות. איכשהו עד עכשיו חמקתי ממנה, בין המשמרות בבית החולים, לשפעת שדי טמטמה אותי ובטח שיכולתי להתעלם ממנה כשהיו פה שתי ילדות חמודות בנות 19. אבל עכשיו אני באמת לבד, והיא פשוט לא מרחמת…

מחד הדברים יראו טוב יותר. אני בטוחה. תמיד זה ככה. ובסוף, רגע לפני שהוא חוזר, אני כבר יכולה על הלבד הזה, מתרגלת אליו אפילו. אולי אפילו חושבת לרגע שהייתי יכולה עליו, להתמודד אתו מדי יום לאורך זמן. אבל בכל זאת אני מעדיפה את הביחד, את התחושה הנהדרת של לישון ביחד מחובקים, והבטחון שנוסך בי ה"לילה טוב" שלו, כל לילה ולילה.

אולי אני קצת קיטשית, אבל תסלחו לי, זה לא קורה הרבה.

הרגע חזרתי משיעור הגרמנית הראשון שלי. אני קצת מעוצבנת כי נהג האוטובוס שלו חיכיתי 10 דקות פשוט התעלם ממני ולא עצר בתחנה, ועל כן זכה לאיחולים רבים שימצוץ לסוסים*.

בתור שיעור ראשון ברמה ההתחלתית, אני לא יכולה אפילו לבנות משפט מעבר ל-"קוראים לי CrazyVet ואני מישראל", אבל יש לי כמה תובנות.

קודם כל, תמיד בשיעורי שפות יש כל מיני משחקים תפקידים מביכים כאלה, וכולם צוחקים כמו ילדים קטנים. לנו המורה חילקה כרטיסים עם שמות של אנשים ידועים, מוצאם ועיר מגוריהם, והיינו צריכים לשאול אחד/ת את השני/ה לשמו, מוצאו ועיר מגוריו. כמות הצחקוקים הייתה שווה, או אולי התעלתה, על כמות השאלות התקניות.

התובנה השניה היא שהקפטריה תהייה מפוצצת בדיוק כשיוצאים להפסקה, כי כל הכתות האחרות גם הן יוצאות להפסקה באותה העת.

והתובנה השלישית, והמהותית ביותר, היא לגבי האנשים שכותבים את הספרים האלה. לדוגמא, היום הקשבנו ל"ראפ אלף-בית" בגרמנית. זה היה כל כך פטתי שאין לי מלים אפילו להתחיל לתאר את זה. אני מעריכה שמי שכתב את השטות הזו חשב שזה "מגניב" אבל יצא לו משהו יותר לכיוון של "משפיל את האדם ששכרו אותו לשיר את דבר האיוולת הנ"ל".

וזהו, להיום. אני הולכת להתייחד עם כוס היין שלי, מאחר והזוגי בחופשה בארץ, ועם הדי-וי-די שלקחתי מהספרייה, לצפות יחד עם אחותי וחברתה. כבר הספקתי לסלוח לנהג האוטובוס, כי החזרה ברגל אפשרה לי לעבור בספריית וידאו וגם בשווארמיה הלבנונית כדי לקנות טחינה. כנראה שבאמת אין רע בלי טוב.

*אחותי אמרה על ההתבטאות הזה "זו קללה של וטרינרים?". מה אתם חושבים?

לפחות בינתיים.

אחרי יום חמישי, הסופ"ש פשוט היה תוספת מרנינה: שבת בבוקר סידורים, ואחריהם משמרת של 24 שעות בבית החולים. תענוג. למרבה המזל, נתנו לי היום ללכת לנוח איזה שעה וחצי בבוקר, חיוני ביותר.

חזרתי הביתה, אוכל זריז ושנ"צ קצר. היום מגיעות אורחות נכבדות: אחותי וחברתה מהמכינה, והדירה היתה במצב די מביש. אז בשעתיים הספקתי לנקות את חדרי האמבטיה (פלוס ארגז חתולים), מטבח, לשאוב אבק, להחליף מצעים אצלי, לשים מצעים בחדר האורחים, ולזרוק מחזור.

אין לי מושג מאיפה האנרגיות האלה יצאו – מעבר למחלה המחורבנת שתפסה אותי ברגע הכי פחות מתאים (כמו תמיד), יותר מ-36 שעות ללא שינה די אמורות להרוג אותי.

נו מילא, לפחות עשיתי את כל מה שרציתי ותכננתי לעשות לפני המחלה. עכשיו רק נותר להשלים את שש השעות שהחסרתי ביום ששי, כדי לסיים באופן פורמלי את כל מחויבויות בית החולים. עכשיו אני יכולה לנוח, למלא אמבטיה עם מלח לוונדר, ולנשום קצת.

טוב שהיום הזה כבר נגמר. הוא התחיל אי שם בחמש בבוקר, כשהתעוררתי עם כאב ראש מוכר. חום. איזה כיף לי! אם להיות חולה זה לא הכי כיף בעולם, להיות חולה עם רשימת מטלות אינסופית זה ממש בעסה.

היום שלי גם ככה היה אמור להיות עמוס. בבוקר מודול אשפוז, משמונה עד שתיים. להירשם ללימודים לשנה הקרובה. לסיים את זה, ללכת לאסוף ניירות למלגה. ללכת להגיש את הניירות למלגה. לחכות בתור ארווווך מאווווד במזכירות. לסיים סופסוף, ולקחת את הרכבת הביתה. להגיע הביתה, להתארגן וללכת להירשם ללימודי גרמנית לשנה הקרובה. עכשיו רק תוסיפו כאב ראש וחום, ותקבלו את העינוי האולטימטיבי.

באמת אין לי מושג איך הצלחתי לעמוד על הרגליים שש שעות רצופות, לבצע שורה של מטלות בירוקרטיות ועוד בסוף למצוא את הכח לצאת מהבית (אחרי שכבר הגעתי אליו).

הצלחתי לעשות את כל המטלות להיום. אבל אולי אני בעצם לא רוצה/צריכה להיות סופרוומן, שמספיקה לדחוס הכל במינימום זמן, אלא לתת לעצמי לנוח ולנשום קצת מדי פעם?

היום התחלתי את השבוע האחרון בבית החולים של הפקולטה במסגרת הדרישות המינימליות לתואר (כלומר, עוד אצטרך להעביר שם איזה שבוע נוסף בגלל קורס בחירה שאני לוקחת).

איכשהו, כמו תמיד, יצאתי מהבית מאוחר מדי, אבל זה לא היה נורא כי בכל מקרה היום היה די מבולגן כי אתמול היה חופש, לכן היום, למרות שהוא יום שלישי, דומה יותר ליום שני (או ליום ראשון בארץ). בלגן של חילופי משמרות, קבלת מקרים חדשים וכיוצא בזאת.

בסך הכל אני לא יכולה לומר שהיה קשה מאוד – כמה קשה יכולה להיות משמרת של 6 שעות? מסתבר שיותר מעייף לא לעשות כלום מאשר להעסיק את עצמך עד ששכחת את השם שלך. כל פעם מחדש אני מתפעלת מהיכולת להתעלם מהסטודנטים ומחוסר הרצון ללמד שקיים אצלנו בבית החולים, חסר שבולט במיוחד מול הנסיון הנהדר שלי בבית דגן.

אז מה ראינו היום?

• ברניז שתלה את עצמו מהחלון במשך כמה שעות טובות, אחרי שניסה להוציא את הרגל החוצה ונתפס ככה. הוא הגיע במצב של הלם, סובל מנזק איסכמי לרגל ומאוד מדוכא. היום הוא היה קצת יותר שמח, אבל עדיין טכיקרדי ועם ל"ד מאוד נמוך. מטופל בלידוקאין למניעת הפרעות קצב וגם לטיפול בנזקי האיסכמיה, נוזלים לאצידוזיס ולהעלת לחץ הדם וטיפול משכך כאבים, להפחתת הטונוס הסימפטתי שלא עושה לא טוב.
• בוקסר שסובל משלשול דמי, בן 10. כנראה סרטן כלשהו במערכת העיכול.
• בוקסר עם חשד לקושינג.

ועוד כמה מקרים שאני לא ממש זוכרת עכשיו, אבל גם לא ממש חקרנו אותם לעומק. נראה מחר לאן ממשיכים, ואיזה מקרה בוחרים לכתיבת העבודה שצריך להגיש בשבוע הבא. ייפי!

זו הייתה התגובה של המשוגעת כשסיפרתי לה שאני סופסוף מחליפה טלפון. טוב, בערך. היא אמרה שירד גשם שלושה ימים, אבל זה לא נראה טוב בכותרת 😉 .

הנייד הנוכחי משרת בכוחותינו כבר בערך שמונה שנים, והוא "יד שניה" ושימש עוד איזה שנתיים אצל מישהו אחר. החיה הנדירה היא נוקיה 6120, מאלה הישנים – זוכרים אותם? סוס העבודה הישן שלי עדיין עובד, ובשום אופן לא הולך לפח. יש לאבא חבר שעוסק בשיפוץ טלפונים ישנים בתור תחביב, והוא כבר יחזיר לו את זיו נעוריו.

אז מה קרה שהחלפתי? החלטתי שצריך להחליף מפעיל סלולרי, כי החברה שאנחנו מנויים אצלה, מוביסטאר, לא ממש שמה עלינו כשהמכשיר של הזוגי התקלקל, ולא רצו להחליף לו במחיר סביר. הוא קנה מכשיר חדש, עם כרטיס נוסף ו-12 יורו לשיחות בחמישים יורו, אבל הוא לא כל כך מסתדר איתו, והתכנון הוא להשתמש בו בתור טלפון אורחים (ויש די הרבה כאלה).

החלטנו לעבור לוודאפון. התחלנו את התהליך, שכלל מילוי שמונה-עשר טפסים בערך, וזה לא פשוט עם השמות המוזרים של שנינו, בחרנו את המכשירים שרצינו (נוקיה 6288, 70 יורו כל אחד) ויצאנו לדרך. ואז, מוביסטאר פתאום קמה והציעה לנו הצעה נגדית – שני מכשירי נוקיה N70 והנחה על חיוב הטלפון בשלושת החודשים הקרובים, כמובן במסגרת התחייבות ל-18 חודש (כן, רק 18 חודש). אנחנו נסרב לחיסכון של 140 יורו? כמובן שלא.

אתמול הלכנו לאסוף את הצעצועים החדשים, ועכשיו, כשהם כבר טעונים ומוכנים, אפשר להתחיל לשחק.

כמה תהיות כלליות:

למה תמיד יש איפשהו מישהו שמשפץ כשאני בחופש?

ולמה כשאני חולה עם חום גבוה, השכנים בדירה ליד מרסקים את הקירות עם פטיש אוויר?

ואחת מהיום:

למה האזעקה של המעלית חייבת לעשות קונצרט דווקא בשש בבוקר, ולא להפסיק עד עכשיו בערך?

אהההההה…

סופסוף קיבלתי את התוצאות של הבחינה האחרונה, ברפואת עיניים. שמונה. נהדר. עכשיו יש לי איזה שלושה ימים של חופש אמיתי, בלי לחשוב על לימודים, רק לנקות קצת את הראש לפני שנכנסים שוב להילוך גבוה, לשנה החמישית והאחרונה. זו לא הולכת להיות שנה קשה במיוחד, אבל גם לא קלה, בגלל עומס ההשלמות והעבודה המתוכננת באחת המחלקות, במסגרת המלגה אליה אני מגישה מועמדות בימים אלה.

יש לי לא מעט מחשבות והרהורים בנושא. הסוף המתקרב רק מעצים את כל הלבטים והחששות בקשר לעתיד, בחירות מקצועיות ושאר ירקות. אמנם את המשבר הגדול שלי כבר עברתי בשנה שעברה, כששאלתי את עצמי מה בעצם אני עושה פה ולמה לעזאזל הכנסתי את עצמי למקום הזה ומה עושים הלאה. למזלי קול ההגיון גבר על האחרים, באמרו שעדיף לסיים את מה שהתחלתי, במיוחד כשאני כה קרובה לסיום. אחר כך כבר נמצא מה לעשות. הרי לא בכדי יותר ממחצית הוטרינרים שמסיימים אצנו בפקולטה בכלל לא עוסקים במקצוע…

בנימה אופטימית זו, גמר חתימה וצום קל 🙂

היום נתקפתי יצר נקיון, והחלטתי להפטר מכל הזבל שנצבר במשך שנים. כשאני אומרת זבל, אני מתכוונת לזבל ממש: צבע ישן מהצביעה של הדירה לפני 6 שנים, וילונות שהיו של הדיירים הקודמים, כבלים חשמליים שהוסרו בעת הצביעה ולעולם לא ישתמשו בהם… ובאותה ההזדמנות זרקתי את כל חומרי הניקוי, סבונים ושאר תמרוקים שפתוחים כבר שלוש שנים ואפשר לעשות עליהם מחקר פוסט-דוק רציני, ואולי אפילו לקבל על זה איזה פרס.

אז מה עושים עם כל כך הרבה זבל, ועוד כזה שלא ממש כדאי לזרוק לפח מתחת לבית? אז זהו, שפה דואגים לדברים עד הסוף. העירייה מפעילה נקודות איסוף מיוחדות לפסולת "מיוחדת" שנקראות נקודות ירוקות (punt verd).

הסיבה שהתעכבתי עם הניקיון הזה כל כך הרבה שנים הייתה תמיד המרחק בין הבית לנקודה הירוקה הקרובה. אבל בחודשים האחרונים העירייה התחילה להפעיל שירות חדש – נקודות ירוקות ניידות. ויש לי שתיים ליד הבית, אחת בכיכר מרחק רחוב וחצי, בימי רביעי, ואחרת ליד השוק בימי שישי.

אז ניצלתי את ההזדמנות ואת כח הסחיבה של הזוגי, ואת כל הפסולת הזו הבאנו למקום הנכון. אני מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי שהיא תטופל כראוי.

כמו שצריך, לא?