היום שחררנו שתי כלבות שפשוט משמח לראות איך הן התאוששו. שתיהן הגיעו במצב די קשה, ויצאו הביתה בהליכה.

האחת הגיעה עם שאריות פרפורים אחרי התקף עוויתות שטופל חלקית אצל ווטרינר. היא הורדמה למשך הלילה בגלל שלא הגיבה לתרופות משככות-עוויתות. ההיסטוריה שלה הצביעה על אפשרות להרעלה, אבל גילה הצעיר גם יכול להצביע על אירוע אפילפטי ראשון. אחרי לילה תחת הרדמה וללא עוויתות, הורדנו אותה ממהרדמה והיא נשארה יציבה, אך די מעוכה. אבל אחרי כמה שעות, כשביקרו ההורים שלה, היא התחילה להרים את הראש, ואפילו ליקקה קצת אוכל ומים. היום היא כבר הלכה, וקפצה משמחה כשראתה את ההורים שבאו לשחררה.

השניה הגיעה עם כאב בטן אקוטי, ובאולטרסאונד התגלה חשד לגוף זר לינארי. בניתוח התגלה קטע מעי נקרוטי, שהוסר. מצבו היה רק מאוד, והיו חסרות רק מספר שעות עד שיינוקב. למזלה זה לא קרה, ולא נוצרה דלקת בחלל הבטן. למחרת היא שוחררה לביתה, וכולנו שמחנו, לא רק בשבילה, אלא גם בשבילנו – מהרגע שהתאוששה מעט, היא ייללה כמעט ללא הפסקה.

בשמונה בבוקר התייצבתי בבית החולים לחיות, בלי לדעת אפילו באיזו מחלקה אני אמורה להיות משובצת. לצערי פחדי הגדולים התאמתו, ושובצתי למחלקת חירום. הבעיה היא לא עם המחלקה – אלא עם חוסר הנסיון שלי בתחום. מעולם לא התמודדתי עם בעלי חיים במצב קריטי, לא הוכשרתי להתמודדות כזו, ואפילו לא למדתי את התיאוריה מאחורי זה.

אבל מאחר ולא באנו להנות, אלא להשלים את המטרה העליונה (לסיים את הלימודים בחמש שנים בדיוק), בולעים את הצפרדע ומתמודדים עם הפחדים.

עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה מסביבי, אחד הכלבים מסר את נשמתו לבורא. וקצת אחרי זה, כשהתבקשתי על ידי אחת הסטודנטיות להשגיח לרגע על חתולה שהייתה במצב קשה, זו הפסיקה לנשום והתחילו לבצע בה החייאה. אתם יכולים לדמיין כמה זה נעים.

לא מפתיע, אם כך, שבארוחת הצהריים חטפתי מיני התקף פניקה, ולמזלי אחת הסטודנטיות הרגיעה אותי, והסבירה שבדרך כלל לא עמוס כל כך, ובדרך כלל קצת יותר רגוע, ושכדאי לדבר עם הרופא האחראי ולהבהיר מה אני יכולה לעשות, ומה לא, ואיך נעשה את זה לאט אבל בטוח. נרגעתי קצת, הייתי כבר די לחוצה. גם העובדה שרק חזרתי ארצה, ועודי מתאקלמת בחדר שהיה חדר הילדות שלי (ולא ממש ישנה בלילה), לא ממש עוזרת. הכל ביחד מעמיס יותר מדי על המעגלים.

אז דיברתי עם הרופא האחראי, והבהרנו את הסוגיה, ולמרות שהתאמצתי לא הצלחתי לבלוע את כל הדמעות שעמדו לי בגרון. לא נורא, אני לא מתביישת ברגשות שלי, אני יודעת שזה טבעי – זו הפעם הראשונה שאני מתמודדת עם סיטואציות שכאלה, ורק טבעי להרגיש מעט מבועתת, אם לא הרבה.

בשאר היום עשיתי מהכל – עזרתי איפה שיכולתי. אפילו הכנסתי קטטר שתן בפעם הראשונה בחיי, והצלחתי. את החתולה מקודם הנשמתי קרוב לשעתיים ברצף. בשלב מסוים מישהי אמרה לי שהחתולה נראית קצת לא מחוברת – וכשהרופאה בדקה לה דופק, עלינו על זה שהיא החזירה את נשמתה לבורא החתולים. אפשר לומר שזו טבילת האש שלי – ואני די מבולבלת, ועדיין בסערת הרגשות. אני מניחה שלעולם לא אשכח את החתולה.

אני מקווה שמחר יהייה קצת יותר טוב. אני לא אוכל לעמוד בשבועיים עם כל כך הרבה חיות שמזדכות על הנשמה.

לילה טוב,

CrazyVet

זהו. המזוודות כבר ארוזות, ואו-טו-טו נצא לשדה. הטיסה יוצאת בחצות, ותנחת בארץ הקודש בסביבות חמש בבוקר. אני משאירה את הזוגי בודד וגלמוד בששת השבועות הקרובים, כך שהקדשתי לו את מלוא הזמן ולא יצא לי לספר על הטירוף פרה-טיסה, ארגונים, הרהורים ושאר ירקות.

ביום ראשון אני מתחילה ארבעה שבועות פרקטיקה בבית דגן, אבל אין לי מושג באיזו מחלקה עדיין. נו, שוין. אני מוכנה גם לנקות כלובים כל הזמן הזה, אם מכירים לי בזה באוניברסיטה שלי…

טוב. חייבת לזוז. צריך לטרוף משהו לפני שיוצאים, לסיים לסדר עוד דבר או שניים, לוודא בפעם ה-73 שהדרכונים בתיק (כרטיס עוד אין, אני מקבלת בשדה), טלפון אחרון להורים ולהיפרד מהחצול (הזוגי מלווה אותי לשדה, אז ניפרד כבר שם).

אני שונאת לטוס. אמנם הפעם רמת הסטרס פחותה מהרגיל, אבל בכל זאת…

איכשהו תמיד אחרי שאני חושבת על משהו, אני מוצאת אותו הרבה יותר בסביבתי. אולי זה דומה קצת ל-"אל תחשוב על פיל לבן". בכל מקרה, אחרי שציינתי אתמול שהקרוקס הולכים ותופסים תאוצה בספרד, נתקלתי היום בבוקר בכתבה הזו ממדור האופנה של העיתון של יום שבת (בנייר, חיפשתי אותה אח"כ באתר).

Las chanclas multicolores que sedujeron a Israel el verano pasado son ya tan del país como desayunar ensalada. Son feas a rabiar. No pesan nada. Son comodísimas. Proliferan en la playera Tel Aviv, han hecho furor entre los colonos de la Cisjordania ocupada y hasta algunos judíos ultraortodoxos las calzan en el Muro de las Lamentaciones para escándalo de los defensores de la modestia; y eso que prefieren la versión discreta, en negro. Los Crocs (de cocodrilo, en inglés) nacieron en Canadá, pero los israelíes han encontrado en ellos la horma de su zapato. Aquí vestir desaliñado es norma, pocos, aparte del primer ministro, se someten a la corbata y llueve poco, con lo que los agujeros no son problema. Estos zuecos de resina, a 199 shekels (35 euros) el par, son una epidemia que se extiende sin publicidad. Lúnica sombra del idilio es que la justicia investiga al importador por inflar el precio.

ובתרגום חופשי (ואם זה נשמע מוזר, זה כי השפה היא די "יומיומית"):

הכפכפים הצבעוניים שפיתו את ישראל בקיץ שעבר הם כבר כל כך אופיינים למדינה כמו לאכול סלט לארוחת בוקר. הם מכוערים בטירוף. לא קרה כלום. הם נוחים נורא. הם פורחים בחופי תל אביב, נפוצו בקרב המתנחלים מהגדה המערבית, ואפילו יהודים אולטרה-אורתודוקסיים נועלים אותם בכותל המערבי; אלה מעדיפים אותם בגרסא הדיסקרטית, בשחור. הקרוקס (מקרוקודיל, באנגלית [בספרדית – קוקודרילו]) נולדו בקנדה, אבל הישראלים מצאו בכפכפים האלו את האימום המושלמם [ביטוי ספרדי לאושר שנובע ממציאת משהו שחשקת בו או שמתאים למה שחיפשת]. פה לבוש לא פורמלי הוא הנורמה, מעטים, חוץ מראש הממשלה, נכנעים לעניבה, ויורד מעט גשם, כך שהחורים לא מהווים בעיה. כפכפי הפלסטיק האלה, במחיר 199 שקל לזוג (35 יורו) הם מגפה שמתפשטת ללא פרסום. הצל היחיד שמעיב על האידיליה הוא החקירה שמנהלת המשטרה כנגד היבואן, באשמת ניפוח מחירים.

אז ככה אנחנו נראים לספרדים. מעניין. אף אחד כותב ביקורת על החבר'ה חובבי האוקופה (Okupa) שיק שלא חופפים את הראסטות אף פעם, או הגותיים עם פירסינגים בכל מקום אפשרי. אסתטיקה מוזרה.

עדכון: עכשיו בקריאת העיתון של היום (El país, החלק הקטלני) מצאתי עוד התייחסות לקרוקס – הפעם בתור איום על האלפרגאטאס, נעלי הקיץ המסורתיות העשויות סוליית חבל ובד. איפה הפיל הלבן?

הרגע חזרתי הביתה ממשמרת סופ"ש, חלק ממודול הביקורים. יצאתי מהבית אי שם לפני שמונה בבוקר, ואני מותשת.

הבוקר שלי התחיל בריצה קלה למאפייה* כדי לקנות משהו לאכול**. כשהגעתי לשם, גיליתי שעדיין לא הכינו סנדביצ'ים, ונלחצתי קצת. עשיתי קצת חיינדלך לבחורה, שדאגה שיכינו בשבילי סנדביץ' גבינה נוטף שמן. משם, ריצה קלה לכיוון הרכבת. לא יכולתי לפספס אותה, כי ביום ראשון עוברות רק שתי רכבות בשעה, ואם הייתי מפספסת, הייתי מגיעה באיחור. בנס הגעתי בדיוק כשהרכבת נכנסה לרציף, ועליתי כולי מיוזעת, מריצה ומחום יולי ללא מזגן.

השעתיים הראשונות היו חלשות – ישבתי וסרגתי קרושה בעיניים חצי עצומות, רק כדי לעשות משהו. סביב עשר וחצי הגיע הביקור הראשון. חתולה עם היסטוריה של הקאות בחמש השנים האחרונות. כן, כן. אתם קוראים נכון. חמש שנים שהחתולה סובלת אפיזודיות של הקאות, ולווטרינר אין אבחון. הוא טיפל בתרופות סימפטומטיות נגד הקאה, ולא בירר מה גורם לה. החתולה הגיע די מיובשת, מה שהקשה מאוד על הכנסת עירוי. אני חושבת ששלושה אינטרנים ורופא אחד ניסו, ללא הצלחה מרובה. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני לא מצליחה לזכור אם הצליחו בסוף או לא.

הביקור השני הגיע חצי שעה מאוחר יותר – כלבת לברדור בת 11 עם חום בלתי מוסבר, ומעט כאב בבטן. בצילומים ראינו הגדלה של הכבד והטחול. ושאלת השאלות, אותה שכח לשאול האינטרן – היו לה קרציות – כן. מה שגורם לחשוב על, נחשו, ארליכיה. מחר יערכו לה בדיקות דם (לקחו דם כבר היום), אבל את המרשם לדוקסי*** היא כבר קיבלה.

אחר כך אולטרסאונד לחתולה הכי מסריחה ורעה שראיתי אי פעם. עם כמות יפה של קטמין וואליום היא עדיין ניסתה לנשוך. אין לי מושג מה ראו בבדיקה, כי גם לבחור שביצע אותה היו ספקות. החתולה היא חיית רחוב אכזרית, שעברה ניתוח עיקור ביום חמישי שעבר, באדיבות גברת אחת שהיא היא ארגון הצלה לחתולים באדם אחד. מיותר לציין, שהיא קצת (הרבה) פסיכית, אם היא מגיעה ביום ראשון לבכות שהחתולה נראית רע והיא מרגישה אשמה.

עוד כלב אחד, ששייך לזוג גרמנים. הבדיקה הייתה מבדרת, נראתה כמו סצנה מסרט כמעט. האינטרן מדבר אנגלית קלוקלת, והגברת עונה לו באנגלית קלוקלת באותה מידה. האדון לא דיבר אפילו אנגלית קלוקלת. הכלב חולה לב וליישמניה, ופתאום התחיל להשתעל אחרי שאכל איזה סוג של עשב. מאחר ורוב העשבים שגדלים עכשיו מכילים שיבולות, אחד הגופים הזרים הנפוצים אצל כלבים, זהו החשוד העיקרי. מחר יעשו לו ברונוכוסקופיה, כי הבדיקה של חלל האף לא הייתה תקינה לחלוטין.

עוד חתולה, טריקולורית, שהגיעה עם קשיי נשימה ואנורקסיה. היה ממש קשה לעשות לה צילומים מרוב שהיא נאבקה. גם קשיי הנשימה לא ממש עוזרים כשצריך להפוך את החתול על הגב. היא שרטה אותי יפה, ואפילו לא מיקמתי אותה לצילומים. בצילומים ראינו נוזלים בחלל החזה, ומסה במדיאסטינום הקרנאלי^. לאור העובדה שהחתולה בת שנתיים ולא מחוסנת ל-FeLV^^, האבחון הסביר ביותר הוא לימפומה במדיאסטינום. כדי לאשש את האבחנה יש לנקר את הגידול ולעשות ציטולוגיה. עם כימותרפיה היא יכולה לחיות אפילו שנתיים בתנאים טובים, אבל המחלה תחזור.

וזהו. כשסיימנו עם החתולה כבר הגיעה האינטרנית להחליף את משמרת היום, והתלהבה כמו ילדה קטנה (כולל קפיצות באוויר) מזוג קרוקס^^^ שהביאה לה מישהי לפי הזמנה. מעניין, עכשיו השוק פה מתחיל להפתח לקטע, ופתאום יש המון מקומות שמוכרים קרוקס (או חיקויים). ובכל זאת לא נראה לי שזה יתפוס כמו בארץ, כי בארסה היא עדיין הרבה יותר שיק מנעליים כאלה. מה שבטוח, הם יהיו פופולריות בבית החולים.

זהו להיום. אני הולכת להתארגן על משהו אכיל, כוס תה נטול קפאין (אפילו שחם נורא), שני פרקים של ניפ/טאק (ב-VO, אדיבות הערוץ הקטלני) ומיטה.

לילה טוב,

CrazyVet

* לא זו שהכי קרובה לבית, או בדרך לרכבת, אלא זו שידעתי שפתוחה בשעה כזו.
** נזכרתי אתמול אחרי חצות ששכחתי לקנות לחם או משהו אכיל אחר לקחת אתי.
*** דוקסיציקלינה, אנטיביוטיקה ממשפחת הטטרציקלינים שמשמשת לטיפול במחלות ריקציאליות, כמו ארליכיה בכלבים.
^ מדיאסטינום – חלל החזה הקדמי, איפה שנמצא התימוס וקשרי הלימפה.
^^ Feline Lymphoma Virus.
^^^ בצבע כחול נייבי, למסד הנתונים של שרון. לא יודעת לגבי חיבה לפסטרמה והעובי המועדף, במקרה וקיימת.

לפני כמה שבועות גיליתי את stumbleupon ומאז את הרגעים המתים (למשל כשהזוגי רואה Moto GP) אני מעבירה בשיטוטים וגילויים. היום מצאתי כמה דברים משעשעים.

• Lets be friends. בלוג צילומים שמוקדש לצמדי חיות לא קונבנציונלים, מוס עם חתול, עכבר עם צפרדע ועוד. מתאים לאהבה שלי לצילומי חיות חמודים. באופן דומה גם חיבבתי את הפוסט הנ"ל, שמוקדש לתמונות של חיות בגודל אצבע. חמווווד.
• 3817131. האתר של רחל פפו, שמצלמת חיילות. התמונות החזירו אותי קצת לטירונות.
• מי כבש את המזרח התיכון? מצגת פלאש שמציגה את האימפריות השונות שהחזיקו במזרח התיכון לאורך ההיסטוריה.
• פרונטו, קונדום עם פטנט. תכנסו ותראו, חבל לתאר במילים.
• 15 שימושים לוודקה. תמיד אפשר ללמוד משהו.
• והכי מוצלח מכולם – מיפוי של מוח החתול. פשוט גדול.

טוב. צריך לחזור לעולם האמיתי, כלומר לנקות ולסדר קצת את הבית.

*על משקל לגגל, לסטמבל. רעיון שלי או שמישהו הגה את זה קודם?

עוד יום ארוך. ביקורים, ועוד ישיבה, ועוד דברים קטנים לסדר.

איכשהו אני פשוט לא מצליחה להתארגן בבוקר – אתמול לא מצאתי את המשקפי שמש בשום מקום, והיום בבוקר ר', שמתארחת אצלנו עד שתמצא דירה, לא מצאה את משקפי הראיה שלה. כל זה אחרי שהיא התעוררה בשש וחצי בבוקר רק כדי לגלות שהחתול הנבזה חמק לתוך חדר השינה, כנראה כשהלכה לשירותים, והשאיר לה שתי מתנות על המיטה. איזה בוקר.

טוב, אז הגעתי מאוחר (10 דקות). בריצה, ישר נכנסתי לביקור הראשון. אז מה היה לנו היום?

• כלב קטן בן 16, עיוור וחולה סרטן. מאתמול סובל משיתוק בפלג הגוף האחורי. הגיל וההופעה מצביעים על פריצת דיסק, הגיל והמחלות לא מאפשרים לנתח. הבעלים מביאים את הקטנצ'יק, שנראה כמו גור, להמתת חסד. לא נשארתי לראות, כי ידעתי שאבכה. עוד סיבה לא להיות קלינאית.
• כלב מעורב, שאובחן כסובל ממיאסטניה גרביס מקומית באזור הגרון לאחר תקופה של שיעולים, גירוי בקנה ובגרון ודיספגיה. בניגוד למקרים אחרים של המחלה, הכלב מגיב יפה לטיפול, והגיע רק להוצאת תפרים מהצוואר, שריד מהטראקאוטומיה שעשו לו.
• אולטרסאונד ואקו לב לאיקה, הזאבה מאתמול. הרגל השניה התחילה להתנפח, וחושדים שיש לה גידול שמפריע לניקוז הוורידי ברגליים הקדמיות. נראה גוש בבית החזה, בצד ימין. הכלבה הזו פשוט בובה, שכבה יותר משעה בשקט בשקט, בלי להתלונן בכלל.
• מעקב ליישמניה לדוברמן בן 11.

היו עוד כמה מקרים קטנים, אבל לא עקבתי אחריהם לעומק, היינו יותר משעה באולטרסאונד עם איקה. אחרי ארוחת צהריים זריזה (פחות מחצי שעה), עוד ישיבת הערכה, מזל שזו האחרונה.

סיכום דברים זריז – מעט מדי נקודות זכות לקורסי הבחירה שעוסקים בקליניקה, יותר מדי לקורסים שעוסקים בחיות גדולות. הביקוש לקורסים מהסוג השני הולך ויורד עם השנים, בעוד הביקוש לקורסים מהסוג הראשון ממשיך לעלות.

ואחרי כל זה, ללכת להבהיר את הבעיות עם הציונים בקורס אחד, עקב טעויות של המזכירות, ולדבר עם מרצה אחר על ההרצאה הצפויה בקונגרס להיסטוריה וטרינרית… אני גמורה. יותר מדי ליום אחד. מחר אני מקווה שיהייה קצת יותר רגוע. לפחות אין לי אף ישיבה.

יום טוב,

CrazyVet

בהשוואה לאתמול, היום היה קצת יותר מוצלח. עדיין לא ראינו מקרים מי יודע מה מעניינים, ורובם היו סרטן עם גרורות (2 מתוך 4). את רוב היום העברתי עם מ' באולטרסאונד, כך שהיה קצת יותר נחמד.

בין המקרים שראינו היום:

• לברדור בן 8 עם אוסטאוסרקומה פלוס גרורות בראות שהגיע לעשות צילומי רנטגן וכימותרפיה. הגברת שהביאה אותו בכתה לאורך כל הביקור. כואב לראות את זה.
• רוטוויילרית בת 11 שהגיעה בגלל חולשה בחלק האחורי, רעידות ואיבוד תיאבון. היסטוריה של פיברוסרקומה באזור הזנב, שהוסרה. בצילום רנטגן התגלו מספר גושים סרטניים בראות, שלא ברור מה מקורם משום שהגידול בעברה של הכלבה בדרך כלל לא שולח גרורות לראות.
• בוקסר שנדבק בשעלת המכלאות שהסתבכה כנראה לדלקת ריאות. אחרי שבועיים טיפול עם אנטיביוטיקה אחת ללא שיפור, הוחלף הטיפול לאנטיביוטיקה אחרת, והכלב ממשיך להשתעל. צילום רנטגן לשלילת מחלת ריאה מורכבת יותר, ללא ממצאים פתולוגיים. המשך טיפול באנטיביוטיקה 7 ימים.
• בדיקת הריון באולטרסאונד לגולדנית בת 6, בריאה לחלוטין. איזה יופי לאבחן מדי פעם משהו שהוא לא סרטן או כל מחלה קטלנית אחרת.
• כלבה קטנה עם טטרהפרזיה ובצקת ריאות, אולטרסאונד לשלילת בעיות בחלל הבטן. בדיקה תקינה.
• זאבה שעברה ניתוח לתיקון סיבוב קיבה לפני שבועיים, אולטרסאונד לביקורת + הוצאת שתן בסיסטוסנטסיס לתרבית. הקיבה בסדר, אבל יש לה דלקת לא מוסברת + חום, שכנראה נובעת משחרור רעלנים לדם אחרי הניתוח בקיבה.
• כלב עם כאבים שרירים ומפרקים באגן. צילום רנטגן תקין, בדיקות דם לשלילת מחלות שמועברות ע"י קרציות.

וזהו להיום. אחרי ארוחת צהריים זריזה הלכתי לראיון לתוכנית של סטודנטים חונכים. יש 60 מועמדים בפקולטה שלי, ורק 12 מקומות. אני מקווה שייקחו אותי, גם בגלל נקודות הזכות שהתוכנית נותנת (5) וגם בגלל שבאמת בא לי לנסות להשפיע על המוחות הצעירים, שיבינו שאפשר לנסות לשנות דברים מדי פעם.

יום טוב,

CrazyVet

אם אתמול היה משעמם, היום היה פשוט מת. כמו אתמול, ראינו איזה שלושה כלבים עם לישמניה, כולם במצב די ירוד, ושלושה או ארבעה כלבים שהגיעו לחיסון. אולי השבוע הזה כל כך יבש כי עכשיו כולם בחופש.

סיימנו לקראת שתיים, והלכתי לחטוף סנדוויץ' זריז לפני ישיבת ההערכה, שנקבעה לשלוש. המשוגעת לא יכלה להגיע, אבל מ', נציגת הקבוצה השנייה הגיעה. אין לי בעיה לומר את כל מה שאני חושבת, אבל אני מרגישה יותר בנוח כשיש עוד מישהו יחד אתי.

אז על מה דיברנו – על הבחינה האיומה בכירורגיה, ועל המודול שכולל משמרת של 36 שעות ברצף. ועל הציונים והממוצעים שירדו אחרי שעברו לשיטת ניקוד מספרית לפני שלוש שנים, במקום שיטה של 1-4*. ועל המודולים והבעייתיות בלוחות הזמנים ועל עוד הרבה דברים שאני כבר לא ממש זוכרת. הישיבה הייתה די רגועה, בלי יותר מדי אירועים מיוחדים, וטוב שכך.

אני מאוד מעריכה את הישיבות האלה, וחושבת שהן מאוד חשובות לשיפור תהליכים באוניברסיטה. תמיד עצוב לי לשמוע מהסטודנטים, שתמיד מקטרים, שאין טעם לנסות לשנות ושהדברים תמיד היו כפי שהם, ותמיד יהיו כך.

* 1- עובר, 2- טוב, 3- מעולה, 4- מצטיין.

אתמול נכנס לפה המגגל/ת הראשונ/ה. החיפוש שלו/ה בגוגל אחרי "וטרינר" הביא אותו/ה אליי, מה שנראה לי מעט מוזר כי אני נמצאת אי שם בסוף העמוד השישי של החיפוש.

מרגיש לי מוזר.