היום תוכרע הליגה הספרדית. בארסה וריאל בשיוויון נקודות אחרי 18 השניות המבישות בשבוע שעבר. קיים סיכוי שבארסה תנצח, בעוד ריאל תעשה רק תיקו. אפשרי, אבל לא ממש סביר לאחר התצוגה של שבוע שעבר.
נכון לעכשיו, בהפרש של דקה בערך, מיורקה הבקיעה מול מדריד ובארסה עלתה ליתרון מול נאסטיק. מותח.
עוד גול לבארסה. מעניין איך זה יגמר.
ועוד אחד.
אבל מדריד השוותה והוסיפה עוד אחד.
אז ככה זה נגמר. נו, שוין. גם ככה לא ממש רציתי שבארסה תיקח עוד אליפות. כל אליפות כזו היא נזק עצום לעיר, אי אפשר לישון שבוע והורסים כל מה שאפשר.
תגיות: בארסה, כדורגל, ליגהסופסוף קיבלתי תשובה לגבי המלגה. אמנם שלושה חודשים אחרי כל הסטודנטים שלומדים אתי, אבל הרבה יותר טוב משנה שעברה, אז קיבלתי את התשובה בסוף יולי.
זו השנה השלישית שאני מקבלת מלגת לימודים מלאה. המלגה השנה כוללת 3171 יורו ואת דמי ההרשמה ללימודים (עוד בערך אלף). איזו הקלה (כלכלית).
בלי להיכנס לסיבות ללימודי בספרד, המלגה היא אחד הבונוסים הנחמדים (אין מצב שהייתי מקבלת כזו מלגה נדיבה בארץ).
תגיות: לימודים, מלגה, ספרדהלכתי עם הזוגי הערב לפגוש חבר שלו שעוזב סופית לדרום ספרד בעוד יומיים. קבענו בבר קטן וחביב ליד פאלאו דה לה מוסיקה (Palau de la Música), שהיה סגור כמובן. בדרכנו, בפלאסה קטלוניה, היה פיצוץ קטן – אולי נפץ, לא יותר מזה, וגם לא ממש קרוב אלינו.
הקפיצה שהבאתי גרמה לי לחשוב למה מפחידים אותי כל כך הנפצים (ולא, זה לא בגלל שאני מזדהה יותר מדי עם הולכי-על-ארבע). כל שנה (עוד יהייה על זה פוסט) בחג הנפצים הגדול אני נהיית פקעת עצבים נוירוטית סטייל פולניה ביום העצמאות. ולא משנה כמה, וכמה שנים, וכמה פעמים שכבר קיללתי את בני התשחורת חובבי הפיצוצים, עדיין לא התרגלתי, ואני עדיין קופצת חצי מטר באוויר שמפוצצים משהו לידי.
אחר כך חשבתי, אולי זו התניה לא מודעת, משהו שהגוף שלי מרגיש ויודע בלי לחשוב. משהו שמובנה בו כל כך הרבה שנים, שאפילו חמש שנים (כמעט) במדינה נטולת מלחמות (אבל קצת אכולת טרור, למרות ש- ETA הם ילדים לעומת החברים שלנו) לא שינו כלל.
זו רק אני שמוזרה?
תגיות: בארסה, התנייה, ספרדבארסה (ולא רק) באטרף ספורטיבי.
נשארו עוד שני מחזורים לליגה, ובארסה וריאל בשיויון נקודות, ושתיהן משחקות באותה השעה היום בערב. בנוסף, המשחק של בארסה הוא מול אספניול, שניצחה בעימות הקודם בינהם. [האוהדים המקומיים מקווים שהמשחק הביתי של בארסה יילך טוב, ושסרגוסה תאכיל את ריאל בושות כמו שעשתה לפני שלושה חודשים בקופה דל ריי].
וחוץ מזה, כל העולם ואשתו מגיעים היום לעיר, כי מחר מתקיים מרוץ Moto GP במונטמלו.
ואני? צריכה ללמוד איך לחתוך כלבים (וחתולים, ופרות, וסוסים) ב-1729 שיטות שונות. נראה איך הזוגי ואני נסתדר מחר, כדי שהוא יראה את המרוץ, ואני אלמד בנחת…
תגיות: Moto GP, בארסה, כדורגל, ספורטו', הבחור שעובד בחנות יין, עוזב בעוד שבוע. כשהוא סיפר לנו על העזיבה העתידית, דיברנו על ארוחת ערב – אנחנו על האוכל (בדגש ישראלי, כמובן), הוא על היין. אתמול הייתה הארוחה. נכחו – הזוגי, ר' הישראלית ור' הקטלנית, אותה הכרנו בטעימות היין שארגנה החנות.
הזוגי לקח על עצמו את הבישול, בעוד אני שיננתי פרוצדורות של כירורגיה קלינית. בהתחלה חשבנו להגיש רק חומוס, אבל בהתחשב באיכות היין, החלטנו על תפריט מורכב יותר. אז היה חומוס עם תוספות – בשר ופטריות (בנפרד), חצילים קלויים עם טחינה ויוגורט עזים, פלפלים קלויים, קבבוני טלה עם טחינה ירוקה ודגים מטוגנים (שאמורים היו להיות ברבוניות, אבל לא מצאנו) על מחית חצילים. לקינוח – מלבי וניל (לא מצאנו מי ורדים) עם פטל טרי ורוטב פירות אדומים.
ו' גם לקח ברצינות את המשימה [מצטערת, לא יהיו פה משפטים בסגנון "יין בצבע דובדבן עמוק וארומת פירות אדומים", שתינו בשביל לשתות, לא בשביל לדבר על זה]. פתחנו את הערב (אחרי מוחיטו ששתו החבר'ה לפני שהגעתי מהמכון) עם קאווה Sumarroca Brut Reserva. נחמד (לא יצא לי ממש להעמיק, טיגנתי תוך כדי את הדגים והקבבונים). המשכנו עם יין לבן אלזסי, פינו גריס של Patergarten מבציר 2005. הייתה הסכמה שזו הייתה ה"נפילה" של הערב, יין מתוק מדי (אבל אף אחד לא התלונן באמת, והבקבוק נגמר מהר מאוד).
אחרי הלבן, הגיע תורם של האדומים. ראשון היה היין Cepas Viejas (פירוש מילולי – גפנים זקנות) של היקב דומיניו גק טארס (Dominio de Tares) מאזור היין ביירזו (Bierzo) שבלאון (Leon). יין זני שמכיל רק ענבי מנסיה (Mencia) – לטענתו של ו', הזן האציל ביותר מזני ספרד. היה פנטסטי.
והגראנד פינלה של ו' – הריוחה הראשון שערב לחכי (היו לי התנסויות לא משהו עם הריוחה). רמון בילבאו (Ramón Bilbao) רזרבה בציר 2001. 90% טמפרניו (Tempranillo) ו-10% גראנסיאנו (Graciano) ומאזואלו (Mazuelo), מיושן 20 חודשים בחבית ו-20 חודשים נוספים בבקבוק.
מיותר לציין שכולנו סיימנו די שפוכים, שתויים ושבעים. כמו תמיד, הזוגי הבריק במטבח (ואני הברקתי את המטבח היום בבוקר). אם לא הייתי שומרת כמה קבבונים למשוגעת (שבאה לאכול היום צהריים), לא היה נשאר כלום (חוץ מחומוס).
לצערי, אין תמונות. הכל נאכל כל כך מהר…
תגיות: אוכל, חברים, חמשת החושים, יין, לאון, ריוחהלעזאזל עם הצנרת וקצת על קטלוניה (והקטלנים)
נכתב על ידי CrazyVet | בתאריך 2 יוני, 2007 | בקטגוריות בארסה, הרהורים, ספרד, קטלוניה 11 תגובותכנראה שהעירייה עדיין לא סיימה לתקן את הבעיה בצנרת, כי עכשיו בדיוק חופרים לי מתחת לחלון עם פטיש אוויר. אההה! איך אפשר ללמוד עם הרעש הארור הזה (נפלאות הבידוד בבניינים בני קרוב למאה שנה, וצנרת כנ"ל). כמו שאמרתי פעם לזוג ישראלים ששהו בעיר במסגרת חילופי סטודנטים – בבארסה תמיד משפצים משהו – או את הצנרת מתחת לבית, או את החשמל, או את הדירה של השכנים, או ניקוי חזית בבניין ליד. אף פעם לא יהייה לך שקט, במיוחד אם אתה רוצה לישון מאוחר או מנסה ללמוד.
אם כבר, אנצל את ההזדמנות לספר קצת על הקטלנים (או קטלונים) וההבדלים בינהם לספרדים, לבקשתה של אתון עיוורת. בוויקיפדיה כתוב:
קטלוניה היא קהילה אוטונומית בפינה הצפון מזרחית של ספרד, גובלת בצרפת ועל חוף הים התיכון. בירתה היא ברצלונה. בשטחה פניני טבע רבות, כגון הקוסטה בראבה והצד המזרחי של הרי הפירינאים.
בימי הביניים הייתה קטלוניה ממלכה שהשתרעה על שטחים נרחבים בדרום צרפת ובאיים בים התיכון אולם עם התחזקות ההגמוניה הקסטליאנית בספרד ואיחוד הממלכות כוחה נחלש. כיום היא מהמדינות החזקות ביותר בספרד מבחינה כלכלית. לאחר המדינה הבאסקית ונווארה, קטלוניה היא מהמדינות הבדלניות ביותר בספרד ונהנית ממעמד אוטונומי כמעט בכל תחום. במקומות רבים ברחבי המדינה מקובל להניף את דגל קטלוניה לצד דגל האיחוד האירופי, ללא דגל ספרד. במהלך השנים 2004 ו-2005 התקיימו אף חרמות הדדיים בין הלאומנים הקטלנים והציבור הספרדי. אלו ניסו לסכל את מועמדות העיר מדריד למשחקים האולימפיים ב-2012 והספרדים הגיבו בהחרמת השמפניה הקטלנית, הקאבה. בתחילת 2006 הגיעה הממשלה הספרדית להסדר עם קטלוניה כי הם יוכרו כ"אומה" שתמשיך להכלל בספרד.
אני רוצה לתקן – החרמות בין ה"ספרדים" לקטלנים, שמתמקדות בנושא הקאווה (אחד ממוצרי היצוא החזקים של האזור) אינן קשורות כל כך למדריד 2012, אלא למהלכים פוליטים שהביאו לשינויים בחוקה הספרדית (Estatut בקטלנית או Estatuto בספרדית) לפני קרוב לשנה. שינויים אלה הרחיבו את האוטונומיה הקטלנית, והיו לרועץ בעיני הספרדים השמרנים (כי לקחו להם סמכויות) ובעיני הקטלנים הבדלניים יותר, כי הרחבת הסמכויות לא הייתה נרחבת דיה לטעמם.
כן, ניתן למצוא פה את דגל קטלוניה, בכל מקום אפשרי. בלא מעט מימות השנה, כמו יום סאנט-ג'ורדי (23 במרץ), הקדוש של קטלוניה, האוטובוסים של בארסה מקושטים בדיגלונים צהובים-אדומים, וביום האיחוד האירופי הם נושאים את דגל האיחוד ודגל קטלוניה.
הקטלנים הם בדלנים, אולם לא פנאטים כמו הבאסקים, הידועים באלימות פעולותיהם (ה"עדינים" בינהם "רק" שורפים כספומטים), אולם ישנה אחווה מאוד גדולה בין שתי הקבוצות. בהרבה מאוד מקומות ניתן לראות שלטים שאומרים "קטלוניה איננה ספרד", כולל בבארסה, שהיא מקום יחסית מתון. בכל מקרה, רובם פועלים במסגרת החוק (הווה אומר, מפלגות פוליטיות ושאר פעילויות לגיטימיות).
חברה יקרה שלי (להלן המשוגעת) מנהלת "מערכת יחסים" (אם אפשר לקרוא לזה כך), עם בדלן קיצוני, מטורף על כל הראש. הבדלנות הזו הולכת יד ביד עם עקרונות אנטי-סיסטמיים קשים ועיוורים (כמו ללכת מכות עם שוטרים, ככה בשביל הכיף, כדי להנות יותר מההפגנה) ועם שנאה די עיוורת לישראל – מתוך הזדהות עם הפלסטינאים והתנגדות לכיבוש. כמובן, שכל הדעות הללו מקורן בכמה מגזינים שאפילו לא טורחים לוודא עובדות היסטוריות בסיסיות, ויוצרים מיני תיאוריות קונספירציה ושאר ביאושים.
[הבהרה – התובנות הבאות לגבי הקטלנים והספרדים באות לייצג אמונות רחוב נפוצות בספרד, ואינן משקפות את דעותי].
הקטלנים, כאנשים, ידועים בספרד כאנשי עבודה, רציניים, קרירים מה, משעממים, יהירים וקמצנים (אני סבורה שזה נובע מריכוז היהודים באזור טרם גירוש ספרד, ומשיעורם הגבוה של אנוסים לאחריו). הקטלנים מחשיבים את הספרדים עצלנים, נהנתנים יתר על המידה, וקצת טיפשים. באופן כללי הם מחשיבים את עצמם יותר "אירופאים".
כמובן שכל ההכללות הללו חסרות כל תוכן, כי לאחר ההגירה הגדולה לקטלוניה בשנות הששים והשבעים, מעטים הקטלנים ה"אמיתיים" (נישואי תערובת וכיוב'). רוב מכרי פה הם צאצאי מהגרים מהתקופה ההיא – הם נולדו כאן, והוריהם – באקסטרמדורה, קסטיליה, אנדלוסיה, ולנסיה וגליסיה. מעט הקטלנים ה"אמיתיים" שאני מכירה, חדורי פטריוטיות. אבל גם ילדי הדור השני, כך שאי אפשר להסיק…
כדי להבין מדוע התפתחה כזו סלידה בין הקטלנים לספרדים, צריך להכיר את ההיסטוריה של ספרד, ואת הגיאוגרפיה שלה. חצי האי האיברי מחולק לחבלי ארץ שונים ע"י מספר שרשראות הרים. הפרדה זו אפשרה היווצרות של עמים, כל אחד באזורו, עם שפתו המקורית ותרבותו. האיחוד הכפוי עם ספרד, ומאוחר יותר כיבוש קטלוניה ע"י פיליפ החמישי (11 בספטמבר 1714) כירסמו בעצמאות הקטלנית. אותי תמיד משעשע (כל שנה מחדש) שאותו התאריך שמסמן את נפילתה של קטלוניה כנסיכות הוא יום חגה הרשמי של קטלוניה המודרנית.
עלייתו של פרנקו לשלטון לאחר מלחמת האזרחים בכלל חיסלה את שאריות האוטונומיה. קטלוניה הייתה אדומה-אנרכיסטית בתקופת הרפובליקה השנייה, והייתה אחד המעוזים האחרונים ליפול מול פרנקו. רק לאחר מותו של פרנקו, קטלוניה זכתה באוטונומיה, לאחר יותר משלושים שנות דיכוי. חשוב לציין, שחלק ניכר מהתנועות הלאומניות הספרדיות הן תולדה של הדיכוי הפשיסטי, כולל הבאסקים. קיימת סימביוזה מעניינת בין הלאומנים למפלגה השמרנית-ימנית PP, כי בלי הטרור הם די חסרי נימוקים. הם נפלו חזק בבחירות האחרונות לפרלמנט (כשזפטרו עלה לשלטון) בגלל הניסיון להטיל את האשמה של הפיגועים מדריד על ETA, במטרה לקצור הון פוליטי (אילו ETA היו מבצעים את הפיגוע, PP היו מקבלים הרבה יותר קולות).
השימוש בשפה הקטלנית תמיד היה סמן לאוטונומיה. לאחר הרקונקיסטה הקטלנית הפכה לשפה רדומה, ללא שימוש. התפוצה של השפה כיום מבלבלת, וצריך לזכור שמכיבוש קטלוניה (1714) עד המאה התשע-עשרה, עם הרנסנס של הקטלנים והתעוררות הלאומנות, השפה לא דוברה כלל (לכן היא "שמורה" יותר מהספרדית, ושומרת יותר מאפיינים לטיניים). קיימת טענה שמחיי השפה התייעצו עם בן-יהודה לגבי אסטרטגיות שונות להחדרתה מחדש, אולם לא מצאתי ראיות (מצד שני, לא חיפשתי מספיק לעומק).
סופסוף סיימו לחפור, ושקט. אני אחזור לאקולוגיה שלי.
ולעניין אחר. אני יודעת שאנשים נכנסים, קוראים ולא מגיבים. סבבה, אם אין מה לומר אז אין מה לומר. אבל אם יש, אפילו אם זו ביקורת, אשמח לשמוע, במיוחד על הפוסט הזה. ואם מישהו עולה על איזושהי טעות (אחרי הכל, אינני היסטוריונית, סוציולוגית או בלשנית), אשמח לתקן.
עדכון – זה החור שעשו לי מתחת למרפסת, אבל לפחות עכשיו יש מים…
ביום רביעי קנינו מדפסת חדשה (אחרי סמסטר שלם ללא מדפסת, הגיע הזמן). החתול, כמובן, הכי מרוצה מכולם, הוא קיבל קופסא חדשה. למדפסת שלום (לפחות עד שאתחיל להדפיס את כל סיכומי הסמסטר, לפחות 1000 עמוד… אבל היא עדיין לא יודעת).
תמיד כשהזוגי לא נמצא באזור החיוג המקומי (ובמיוחד אם מדובר בסופ"ש), קורה משהו לצנרת. ותמיד כשאני במקלחת. הפעם (הזוגי במדריד) לא הייתה שונה – שתי דקות אחרי שנכנסתי להתקלח, הזרם התחיל לגמגם. בירור קצר עם השכנה העלה שלפחות הפעם הבעיה לא אצלנו, אלא בצנרת המרכזית (מזל, בפעמים אחרות הבעיה כן הייתה אצלנו, והצריכה ביקור של איש מקצוע, בסופ"ש, כמובן).
בעודי מקשקשת בחנות היין עם המוכר (לא קניתי כלום, רק באתי להגיד שלום, הוא עוזב עוד שבועיים), נכנסה זקנה אחת (שבעים פלוס). היא סיפרה שלפני מותה של אמה (בת מאה וארבע במותה), היא קנתה לה בקבוק של יין מתוק, והיא חששה לשתות אותו בגלל שהפלסטיק סביב השעם קצת רופף. היא בעיקר רצתה לדבר עם מישהו (היא אמרה שהיא לא דיברה עם אף אחד מאז שאמה מתה), והיא התחילה לספר שאמה הגיעה לגילה המופלג בזכות היין האדום והשום – עם ארוחת הבוקר והערב, כוסית יין פלוס שיני שום שלמות… אולי כדאי להתחיל לשתות יין אדום, במקום הקפה?
מדי שבת אנחנו הולכים לקניות בשוק השכונתי. יש לנו מסלול קבוע, שכולל חנות קטנה לתבלינים ופירות יבשים. לצערי הרב, הגברת הנחמדה שמחזיקה את המקום החליטה לסגור את הבסטה, כי לא משתלם לה להחזיק את המקום. החדשות הטובות – היא מתכוונת לסגור אחרי חג המולד.
הבחירות הסתכמו בהמשך הקואליציה הסוציאליסטית בבארסה (ירוקים+PSC+ERC) ובערים הגדולות של קטלוניה. בשאר ספרד, התחזקה המפלגה הימנית PP, גם בבחירות לרשויות המקומיות וגם בבחירות האוטונומיות. הבחירות לפרלמנט הספרדי יתקיימו עוד כמה חודשים, ואני צופה נצחון לימנים. באסה.
תקופת המבחנים החלה באופן רשמי. אין לי חיים עד ה-28 לחודש. ייפי!
תגיות: בחינות, בחירות, יין, מדפסת, שוק
היום הצבעתי. בבחירות המקומיות של בארסה. תרמתי את קולי למפלגה הירוקה, שמצעה דומה מאוד למצע של מפלגת השמאל ERC. התלבטתי ארוכות בסוגיה, והחלטתי לקדם קצת את המגדר הנשי, כי בראשות המפלגה הירוקה עומדת אשה. כמובן שהגברת לא תזכה להיות ראש-עיר, אבל אם הסוגיות הירוקות יקבלו משנה חשיבות, אני את שלי עשיתי.
הקלפי השכונתי נמצא בבית-גמלאים מרחק בלוק וחצי מהבית. בלי תורים, בלי בלגן. רק להכנס, להזדהות ולשלשל מעטפה. אפילו נותנים לך אפשרות להגיע עם המעטפה מהבית – כחלק מהפרופגנדה לרגל הבחירות קיבלתי הביתה מעטפה + הפתק של המפלגה (לפחות של הגדולות).
חימם את לבי לראות גברת זקנה (מאוד) מצביעה, ושחברותיה צילמו אותה. אח"כ הבנתי מה גודל הסוגיה – הגברת חגגה את יום הולדתה המאה לפני קצת יותר משלושה חודשים. יפה לראות שכל רבדי החברה משתתפים באקט הדמוקרטי.
ובדרכי חזרה הרהרתי בנושא הבחירות, הקשר לחברה ולסביבה, והתחושה התלושה שחשים הרבה ישראלים מהגרים. חשבתי על חיי פה, ועל האינטגרציה שלי במערכת. אני רשומה כתושבת, מצביעה (אמנם רק עקב אזרחותי האירופאית, ורק בבחירות המקומיות), לומדת באוניברסיטה ציבורית, ומקבלת אפילו מלגה (אין מצב שהייתי מקבלת בארץ מלגה נדיבה כמו זו שאני מקבלת פה).
אני לא מרגישה תלושה, אלא במידה מסוימת אפילו יותר מחוברת מאשר בארץ. יש לי הרגשה שבמקום הזה, על אף השחיתות שקיימת וכל מיני דברים אחרים שאני סולדת מהם (למשל מלחמות שוורים, אבל לא רק), יש תהליך חיובי, שמעורבים בו האזרחים. כמובן שהעובדה שספרד אינה מנהלת מלחמה עוזרת, אבל זו לא הסיבה. אנשים פה מוכנים לצאת לרחוב בשביל דברים שמפריעים להם, ואלה לא חייבים להיות עניינים חמורים כמו כשלים במלחמה, אלא עניינים כביכול "פעוטים" כמו העברת קו רכבת קרוב מדי לסגרדה פמיליה.
תגיות: בארסה, בחירותעוד ישיבה
נכתב על ידי CrazyVet | בתאריך 26 מאי, 2007 | בקטגוריות אקדמיה, הרהורים סגור לתגובות על עוד ישיבהאתמול היתה לנו (מ', המשוגעת ואני) עוד ישיבה עם רכז המסלול (אחראי על כל 5 שנות הלימודים, בנוסף יש רכז/ת שנה) בנושא המודולים. ישבנו כמעט שלוש שעות ודיברנו על מה לא בסדר, ומה כן.
אין לי כח וגם לא סבלנות לפרט את רשימת הבעיות בפעילות שאנחנו מבצעים בבית החולים, כי נראה לי שחבל קצת על הזמן. אפשר פשוט לסכם אותן במשפט אחד בערך – הכל מתחיל ונגמר בארגון גרוע ואנשים בלי רצון טוב (ויותר מדי אגו). גם המסקנה שהדברים לא ישתנו בזמן הקרוב, או כמו שאמרתי – אני לא אזכה לראות את זה – לא ממש מעודדת.
יחד עם זאת, יצאתי מהישיבה מאוד מעודדת. לא בגלל שחשבתי שיצא איזשהו שינוי כתוצאה מהישיבה, אלא בגלל שבכל זאת מאוד משחרר לדבר על הדברים שמציקים ולא יוצאים החוצה, על כל התסכולים וההרגשה שהסטודנטים (כלומר אנחנו) עובדים שחורים שחוסכים כסף לבית החולים (מחשבה מקוממת במיוחד כשיודעים כמה כסף הם עושים ושאו-טו-טו מפריטים את המקום).
דיברנו גם קצת על ההפרטה, ושהסטודנטים כן מעוניינים לדעת מה קורה שם. אני הבהרתי את דעותיי בנושא – שמן הסתם לא עומדות בקנה אחד יחד עם דעותיהם של בעלי ההחלטה באוניברסיטה.
כדי לסיים את היום בטעם טוב, המשוגעת ואני הלכנו לשתות קפה במקום החביב עלינו. כנראה שדיברנו בעיקר על שטויות, כי אני לא מצליחה לזכור שום נושא שיחה בעל משמעות כרגע.
תגיות: אקדמיה, ישיבת הערכה, לימודיםיום עמוס – ויק וחזירים
נכתב על ידי CrazyVet | בתאריך 18 מאי, 2007 | בקטגוריות חוויות, חיות, פרקטיקה, קטלוניה סגור לתגובות על יום עמוס – ויק וחזיריםהיום נסענו מ' (להלן המשוגעת) ואני לביקור בחוות חזירים. זו היתה חווה פשוט מחרידה, או כמו שאמר הווטרינר מ' אליו הצטרפנו, החווה הגרועה ביותר תחת טיפולו. לכלוך, ארגון גרוע ובורות חוברים ויוצרים בעיות קשות.
בחווה בה ביקרנו מגדלים פרות חולבות (בערך מאה) וחזירים במחזור סגור (כלומר יש גם חזירות ממליטות, בערך מאתיים, וגם פיטום של החזירונים). התכנון של האינסטלציות פשוט זוועתי, וההיגייינה פשוט לא קיימת. לא צילמתי תמונות, כי חשבתי שזהו בזבוז פיקסלים. כתוצאה מהתנאים הירודים, התמותה בחווה גבוהה מאוד (סביב 20%), וזה מתרגם להרבה הפסדים לבעלים. כמו תמיד, קשה לשכנע חוואים שעובדים באופן מסוים במשך שנים לשנות את דרכיהם, ופשוט בלתי אפשרי לבער מחלות מסוימות, במיוחד כאשר הן מפסיקות להגיב לטיפול אנטיביוטי.
אחרי שסיימנו את הסיור בחווה, דיברנו קצת עם הווטרינר. כמובן שהתפאורה לשיחה המלבבת לא יכלה להיות אחרת מגוויותיהן של שתי חזירות שלא שרדו את הפיטום, כנראה כתוצאה ממחלה בדרכי הנשימה, לשתיהן יצא דם מהאף [אפיסטקסיס] מעורב בקצף [מצביע על בצקת ריאות]. דיברנו על התפקיד של הווטרינר בהנחיית החוואי בניהול החווה, דרכים לגדול והשינויים שעוברים על הסקטור. לדוגמא, לפני 20 שנה חוואי היה יכול להתפרנס בכבוד מגידול מחצית החזירות (או פחות) ופיטום צאצאיהן, משום שחלק גדול יותר ממחיר הבשר ללקוח הגיע למגדל (70%). היום רק כ-20% מגיעים למגדל, והמחיר נשאר כמעט אותו הדבר. לעומת זאת, ההוצאות של המגדל עלו (מזון, טיפולים וטרינריים, עלויות שונות….) ולכן כדי להתפרנס, מגדלים רבים נאלצו להתרחב, בדרך כלל ע"י הגדלת כמות בעלי החיים. כל ההתרחבות הזו מתרחשת בדרך כלל ללא תכנון, או עם תכנון מוגבל לטווח ארוך. דיברנו על האפשרויות להתרחבות וצמיחה בכיוונים אחרים, כמו התמחות באיכות (לדוגמא בשר אורגני) או בעיבוד הבשר בשיטות מסורתיות (נקניקים) ומכירתו בחווה פתוחה לקהל (מה שנקרא תיירות חקלאית או חקלאות תיירותית), באופן שמאפשר למצוא נישה מתמחה שנותנת יתרון יחסי וממקסמת רווחים.
סיימנו את השיחה בסימן – צריך למצוא דרכים ללקוחות להתפרנס, כי פרנסתם פרנסתנו. גם למדנו שווטרינרים בעלי ניסיון בתחום החזירים יכולים לעשות כסף טוב במזרח אירופה (רומניה, פולין) וגם במקומות אקזוטיים יותר, כמו סין או ברזיל. תמיד אפשר לפנות לכיוון הזה, למרות שמבחינתי ההתמחות הזו היא לא מאוד מעניינת או בעלת סיכויי הצלחה (כמה ווטרינרים מומחים לגידול חזירים צריך בארץ?).
מ' הסיע אותנו חזרה לעיר, והשאיר אותנו ממש במרכז העיר העתיקה של ויק (Vic), שהיא עיר המחוז של אוסונה (Osona). זו עיר קטנה (במונחים ספרדים, רק 30,000 תושבים) במרחק 70 ק"מ מבארסה, אולם הנסיעה לשם ברכבת אורכת כמעט שעה וחצי. החלטנו, המשוגעת ואני, שאם אנחנו כבר מפסידות לימודים, נהנה מהיום ונשחק בלהיות תיירות. כמובן שלפני שנפרדנו מהווטרינר ביקשנו המלצות למסעדות מקומיות, כי אי אפשר לפספס עם המלצה.
התחלנו את הסיור בכיכר המרכזית (Plaça Major), שבימי שלישי ושבת משמשת שוק. בימים עברו התקיים בכיכר הזו שוק בעלי החיים, שכן ויק הייתה מרכז מסחרי חשוב במחוז, שעיקר הפעילות החקלאית שלו היא גידול בעלי חיים. עברנו את העירייה, בניין קטן וחמוד עם שעון ומגדל פעמונים, ושמנו פעמינו לעבר משרד התיירות של העיר. שם מצאנו גברת נחמדה שסיפרה לנו על המסלול לתיירים (מסומן עם חיצים והכל) ונתנה לנו מפות מפורטות מאוד. היא גם סיפרה שהיום במקרה הוא יום המוזיאונים הבינלאומי ועל כן הכניסה למוזיאונים היא חופשית, והמליצה לנו לבקר במוזיאון האפיסקופלי לאמנות ימי הביניים ובמוזיאון לאמנות בעור.
אז אימצנו את המלצותיה – התחלנו בסיור רגלי ברחבי הרובע העתיק, עם התברברויות צפויות של מטר וחצי, כי אלה הרחובות של העיר. המשכנו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות המומלצות (10 יורו כולל מע"מ). היה ממש נחמד, חוץ מהקרמה קטלנה (Crema catalana, הגרסה הקטלנית לקרם ברולה) שהיה נפילה: מתוק מדי, עם יותר מדי קינמון ובלי הקרמל למעלה! פשוט בושה וחרפה.
מהמסעדה המשכנו למוזיאון האפיסקופלי. בעיקר אמנות ימי-ביניימית וגם קצת של העת העתיקה – תכשיטים וכלים שימושיים ממצריים העתיקה ומרומא ויוון. הכי אהבתי את החלקים שכללו אומנות שימושית – טקסטיל, זכוכית, קרמיקה וחרשות ברזל. רציתי לצלם, אבל אחרי שצילמתי את הגלימה של איזה קדוש/אפיפיור או משהו בסגנוןו גיליתי שאסור לצלם. לא סיפרתי להם שכבר צילמתי קצת, אבל זה לא באמת משנה, נכון?
כשיצאנו מהמוזיאון עוד היה מוקדם ללכת למוזיאון השני, שנפתח רק בחמש. הסתובבנו עוד קצת וחיפשנו בית קפה, ללא הצלחה. אז ישבנו קצת על ספסל עם כמה זקנות עד שנפתח המוזיאון. המוזיאון התגלה כנחמד מאוד, אם כי מעט מצומצם – כיסינו את כל התצוגה הקבועה פלוס שתי תערוכות מתחלפות בעשרים דקות. גם היינו כבר עייפות, וגם ניסינו להתחמק מקבוצת הזקנות שערכו במוזיאון ביקור מודרך.
עייפות אך מאוד מרוצות הגענו לרכבת, ומשם חזרה הביתה. בדרכי חזרה מהרכבת גיליתי שברמבלה קטלוניה (Rambla de Catalunya) ישנה תערוכה זמנית של פסלים, שרובם נמצאים בגובה העיניים. איזה כיף.
תגיות: ויק, חזירים, מוזאון, עתיד, צילום, קטלוניה