ראשית כל, הבהרה. לא מדובר פה בפוליטיקה הנדושה והמוכרת (מפלגות, שחיתות וכיוצא בזאת) אלא בפוליטיקה הפנימית של הפקולטה והאוניברסיטה שלי (גם היא נדושה ומוכרת, רק בלי אולמרט).

היום יצא לי להבריז משיעור (אקוטוקסיקולוגיה, מרתק ומזעזע כאחד, הצטערתי להפסיד אותו) כדי לשבת לדבר עם המרצה לכירורגיה על התרגול שכולל הקורס שהיא מעבירה. היינו שלושת הנציגות (מ', מ' ואני), והגברת פ'. המרצה הזו היא טיפוס, אבל ממש. דיברנו על מה חושבים הסטודנטים, ואיך לשנות את המצב. [הבהרה – המצב כרגע כולל שבוע בבית החולים כולל משמרת לילה (ללא מנוחה למחרת) ומשמרת סופ"ש].

כמובן, אין אפילו סטודנט אחד שמפיק תועלת (קרי, לומד משהו) ביום שאחרי משמרת הלילה. אם נוסיף על זה את העובדה שמשמרת הלילה כוללת עבודה שלא ממש קשורה לכירורגיה, וכנ"ל משמרת סוף השבוע, ברור מה הדעה הכללית בנושא. הפתיע אותי דעתה של המרצה, כי חשבתי שמי שהעלה את הרעיון האווילי להעמיד סטודנט 36 שעות על הרגליים צריך לחשוב שזהו רעיון טוב. אז יש התקדמות בחזית הזו, נותרה רק החזית של השבוע אשפוז.

במהלך הפגישה גיליתי שקיימת תוכנית להפריט את בית החולים, ששייך לאוניברסיטה. פה נכנסת הפוליטיקה, אם היא לא נכנסה קודם, בקשר למי מחליט מה בבית החולים. מבחינתי, הרעיון הוא פשוט בלתי נתפש – אוניברסיטה ציבורית שמחזיקה בית חולים פרטי. כאילו שהטיפול שם כרגע לא מספיק יקר – ההפרטה פשוט תקפיץ את המחירים לשמיים. בנוסף, כל ההתנהלות הגרועה של בית החולים כמו שהוא (חוסר יעילות משווע) תחמיר ברגע שהמקום יופרט (ואז מה יקרה כשייפשטו את הרגל?). הצעד הראשון בכיוון להפרטה הוא לשכור אנשי צוות צעירים, להעיף לאט לאט את הוותיקים (ובעלי הניסיון, כמובן) ולהביא, איך לא, מומחה לשיווק (שתלה כרזות בקטלנית, אבל עם שגיאות).

סיכמנו את הפגישה בהסכמה על מאבק משותף, שצריך להתחיל בהצפת מידע – גם הסטודנטים צריכים לדעת מזה. בסופו של דבר, הסיבה היחידה להפעיל בית חולים לימודי היא הכשרת סטודנטים, ואם המקום יופרט, מה יהייה עלינו?

בדרך חזרה פגשתי שני מרצים, וחקרתי קצת את הנושא של מאסטרים פה (המרצה שאני צריכה לדבר איתה בנושא מאסטר שמעניין אותי) ואח"כ על מנגנוני הביקורת והאכיפה שקיימים באוניברסיטה, על הדעות שלנו כסטודנטים על ערכם של קורסים כאלה ואחרים ועל איך צריכה להיראות תוכנית הלימודים, בשונה ממצבה כיום.

באופן כללי, על אף הידיעה שכל אחד יכול לעשות קצת, השיחות האלה עזרו לי קצת, לפחות לראות שאפשר אולי לעשות משהו, אפילו אם השינוי קטן, כל השינויים הקטנים מצטברים, ובסוף אפשר לראות שיפור, קטן ככל שיהיה.

ואמירה קטנה שכן קשורה לסטודנטים בארץ – ישר כח. הלוואי וחברי ללימודים היו מראים רק קצת מהנחישות והעמידה על זכויות שאתם מראים.

ובחירות – אלה הבחירות המקומיות של בארסה, ואני הולכת להצביע (אין לי מושג למי, אבל זו עדיין חוויה).

ההזמנה שקיבלתי היום

היום סיימתי שבוע של נתיחות שלאחר המוות (necropsy או post mortem). למזלי (הטוב או הרע) השבוע הזה הסתכם רק ביומיים ובשתי נתיחות. הפעם האחרונה שביצעתי נתיחה כזו הייתה אי שם ביולי, ושכחתי כבר את רוב הטכניקה (וכמה הריח חזק).

לא הייתי כותבת על הנתיחות האלה אם כולן היו "סטנדרטיות", כלומר, חיה מתה בתוך שקית, לפעמים עם קתתר ברגל (אחרי אשפוז בבי"ח) והיסטוריה קלינית קצרה. היום היה שונה. התחלנו באיחור, כי שתיים מהגופות לנתיחה עדיין היו בחיים. המתנו מחוץ לחדר נתיחות ושמענו את הצווחות האחרונות של שתי החזרזירות שחמש דקות מאוחר יותר ננתח. חוץ מהחזרזירות חיכו בחדר סייח בן יום, וצ'ינצ'ילה אחת.

ההליך המקובל לאבחון מחלות בחיות משק הוא כזה – יש לך X בעלי חיים חולים, ואתה מנסה לגלות לאבחן את המחלה, ולפעמים שווה "להקריב" מספר מהם כדי לנתחם, לבדוק פציעות, לקחת דוגמאות מאיברים שונים לתרבית והיסטולוגיה.

ובחזרה להיום. בחרתי לנתח את אחת החזרזירות, כי מנסיון העבר אין דבר יותר מסריח מסוס מת, ולא התחשק לי להתעסק עם ייצור שגודלו רבע עוף קטן במיוחד.

בלי להיכנס יותר מדי לפרטים (לטובת הקיבה החלשה של רוב האוכלוסיה), כשפתחתי את בית החזה של החזרזירה לבה עדיין פעם. לא כל כך מהר, אבל עדיין. אמנם זו לא הפעם הראשונה שראיתי המתה במו עיניי, וגם לא הפעם האחרונה, מן הסתם. עם זאת, יש משהו בלב הפועם עדיין של חיה שזה עתה הומתה, שאי אפשר להתעלם ממנו, ומעורר מחשבות אתיות על המתה, עם או בלי חסד.

תמיד כשאני מתמודדת עם סוגיות שכאלה אני מזכירה לעצמי שאילו החזרזירה הזו, או השניה (אולי אחותה? לא סביר) היתה בריאה, היא הייתה מסיימת את חייה תוך כמה חודשים על הצלחת של מישהו, או בעוד שלוש שנים לערך, אחרי 5 המלטות, על הצלחת של מישהו בתוך נקניקיה. זה לא עוזר הרבה, אולי קצת מקל על ההתמודדות. אבל זה מאפשר להמשיך עוד כמה רגעים במחשבה שלא עשית שום דבר רע, או בעצם איזושהי התמודדות בסגנון תחיבת הראש בחול, סטייל יען.

אתמול בדרכי חזרה מחנות הצמר החביבה עליי (כן, יש לי חנות צמר מועדפת, וגם חנות בדים) עברתי בפלאסה סאנט פליפ נרי (Plaça Sant Felip Neri), אחת הכיכרות החמודות במרכז של ברצלונה (ברובע הגותי). להפתעתי מצאתי שם שלישיית נגנים על במה די מאולתרת, שניגנו מוזיקה עתיקה לצ'מבלו, לוט (?) וצ'לו, עם תלבושות תקופתיות (חבל שלא לקחתי מצלמה). התוכניה שמצאתי שם אמרה שגם היום יש קונצרטים פתוחים לקהל, אז החלטתי לחזור לשם.

כמובן שהגעתי באיחור, כרגיל (התעכבתי יותר מדי עם הלימודים). הקונצרט היה קצר, והאחרון להיום (אין מה לעשות, אמנם יום ראשון וחופש אבל צריך ללמוד), אבל שני הדרנים פיצו על ההפסד של 10 דקות. ההרכב שהופיע היום כלל נקרא Stil BCN וכלל צ'מבלו, חליל וכינור. הם ניגנו רשימה די ארוכה של יצירות קצרות, כולן מהמאה ה-16. היה קצת פחות מרשים (הם לא לבשו שמלות ברוקד) אבל עדיין נהדר. כיף לראות תרבות שיוצאת ככה לרחוב.

כשהקונצרט הסתיים גיליתי שצמוד לכיכר נמצא מפעל לסבונים, שמייצר כל מיני סבונים בהטבעות מעניינות, כולל בצורת האריחים שעיצב גאודי ומרצפות את פאסאו דק גראסיה (Paseo de Gracia) ועוד כל מיני רחובות. חזרתי דרך פלאסה דל פי (כיכר האורן, Plaça del pi) שם מתקיים שוק איכרים מדי יום ראשון.

ביום שלישי יש קונצרט פתוח לקהל הרחב בכנסיית סנטה מריה דל מאר (מריה הקדושה של הים, Santa María del Mar). אני מקווה להצליח לסחוב את הזוגי, שהיה עסוק היום בלימודים וסירב להצטרף אלי.

להמשך »

חנות היין השכונתית שלנו שייכת לרשת שחוגגת בחודש זה 9 שנים לייסודה. לכבוד המאורע ארגנו שלוש טעימות ללקוחות החנות. שתי הטעימות הראשונות כללו קאווה (Cava) מפנדס (Penedès) של יקב Agustí Torelló ויינות של ארטדי (Artadi) שמשווקים יין מריוחה (Rioja), נבארה (Navarra) ואליקנטה (Alicante). הטעימה האחרונה כללה יינות מפריורט (Priorat).

ביום חמישי בערב טעמנו יינות של ייקב Mas d'en Gil מפריורט. האזור ייחודי באקלים ההררי ובסוג האדמה, שנקראת Licorella (סוג של צפחה עם מעט ברזל). העבירה את הטעימה בחורה נחמדה מאוד, ממשפחה שמייצרת יין זה ארבע דורות. בנוסף לאקלים הייחודי, פריורט הוא אזור יין מאוד לא אחיד בפני השטח שלו, מה שמחייב עבודה ידנית בכל החלקות (טרסות או גידולים בזוויות משוגעות) בצמוד לחמור או פרד. הגפנים מבוגרות למדי, לפחות 40 שנה, ומניבות בערך 1-2 ק"ג בשנה. כל ההסבר הזה מיועד לעזור להבין את המחירים של היין, שמתחילים ב-20 יורו (של היקב הנ"ל). כל יינות האזור, ולא רק של היקב הנ"ל, עולים לא פחות מ-15 יורו לבקבוק.

טעמנו 4 יינות בטעימה "רוחבית", שני סוגי יינות, שני בצירים מכל אחד, 2003 ו-2004. 2003 הייתה שנה חמה מאוד, ו-2004 הייתה שנה מעולה ליין בפריורט (לפי דבריה של הגברת).

• Coma Vella 2003. גראנש, קאריניאן, קברנה, מרלו וסירה. אל תתנו לרוב השמות לבלבל, מרגישים בעיקר גראנש וקאריניאן. היין מיושן 12 חודשים, בעיקר בחביות עץ ישנות. יין בצבע דובדבן עמוק, ריח עשיר של פירות אדומים (מהגראנש) וטיפה ריח מעושן. בטעימה, מרקם משיי וטעמים מינרליים ושל עשבי תיבול.

• Coma Vella 2004. את היין הזה רק הוציאו לשוק. הוא דומה מאוד בהרכב שלו ל-2003, אבל צעיר ובועט יותר. הצבע נוטה יותר לסגלגל, והריחות הפירותיים חזקים יותר. המרקם מעט פחות מעודן, בטעימה מורגשים יותר הטעמים המינרליים.

• Clos Fontà 2003. גראנש, קאריניאן וקברנה סוביניון. היין מיושן 12-14 חודשים בחביות עץ חדשות. צבע דובדבן-סגלגל. ארומה מורכבת, פירות טריים בשלים, ריח ים ומעט עשבי תיבול ומינרלים (הריח מאוד דומה לריח של האדמה). בטעימה, מרקם כמעט סמיך, קטיפתי. אפטרטייסט ארוך ונעים מאוד.

• Clos Fontà 2004. הרכב דומה ליין הקודם, צעיר יותר. שוב, צבע יותר כחלחל-סגלגל, וארומות פרי בולטות יותר, יחד עם ארומה של שוקולד וקרמל. המרקם פחות חלק ומעודן מ-2004, והטעמים יותר אגרסיביים.

להמשך »

אני מתנצלת מראש, את סדר השירים המלא אני לא זוכרת (אבל אני עדיין יודעת לחפש בגוגל). ההופעה ארכה יותר משעתיים, וכנראה הייתה זהה להופעה בנווה-שלום בשנה שעברה. גם ככה אי אפשר לתאר במילים את החוויה עצמה, עם המוזיקה החיה והעוצמה שבה. עד עכשיו יש לי חיוך אווילי על השפתיים (אפילו כשעשיתי תרגילי בטן במכון היום בבוקר). הקונצרט הכי הכי, יותר מהסטונס אפילו.

כרגיל, יצאנו מאוחר מהמתוכנן. אף פעם לא מצליחים לעמוד בלו"ז (הסיבה הפעם: צריך להוציא דברים מהטוסטוס, ואז לגלות שהבקבוק שמן נזל, וצריך לנגב הכל…). למרות העומס הרב בכניסה למונטז'ויק (Montjuic), הצלחנו להגיע בזמן. עמדנו בתור, שנראה פשוט כמו מסה של אנשים, וחיכינו. פה תור זה תור, ואף אחד לא מנסה לחתוך מהצדדים (איזה יופי).

פאלאו סאנט ג'ורדי בשאר הזמן משמש מגרש כדורסל (למי שלא יודע). חשבתי שזה יהייה יתרון, כי היה קר, אבל מרוב הג'וינטים שעישנו שם בקושי אפשר היה לנשום. נכנסו, ושמענו את אלביס שר Hound dog ברקע. סבבה. ואז התחלף השיר, Dancing queen של ABBA. לא ממש נדבק.

ברבע לעשר החבר'ה עלו לבמה. הם פתחו עם In the flesh, והמשיכו עם Mother. בהתחלה חשבתי, כשהיינו איפשהו באמצע, שהסאונד לא מספיק חזק. קצת אחרי זה חטפתי גל חום, והלכתי לשבת רגע בצד. חזרנו אחר כך לעמוד די מאחורה, ולמרות המרחק הסאונד היכה בעוצמה. אולי טוב שהלכנו אחורה, אם כך. Set the controls for the heart of the sun, עם פירוטכניקה ווידאו פסיכדליים בטירוף, אלמנטים של אש ולהבות, ולסיום זיקוקים על הבמה.

אחרי כל האפקטים, שלושה שירים ברצף מתוך האלבום החביב עליי – Shine on you crazy diamond, אחריו Have a cigar ואחרון חביב מאוד, Wish you were here. אחרי המחרוזת הזו באו חמישה שירים שלא הכרתי, ובירור קצר (בגוגל כמובן) העלה ששניים הם מהאלבום Final cut, ושלושה נוספים הם שירים מקוריים של רוג'ר ווטרס.

ביירות, אחד מהשירים האלה, השאיר אותי המומה. יחד עם השיר הוקרנו המילים על המסך הענק (לא ממש יעזור לכל הספרדים). את המילים אני לא אצטט פה, אבל המעוניינים יכולים לעיין בלינק הזה. לא הפתיע אותי התוכן, אלא העטיפה – רוב שירי המחאה שאני מכירה הם קצת יותר, מעודנים, אם נקרא לזה כך. יחד עם השיר התעופף לו חזיר מתנפח ורוד שעליו כתובות גרפיטי כמו "Stop Bush now" וכיוצא בזה.

אחרי הפסקה של רבע שעה, האלבום Dark side of the moon במלואו. וואו. פשוט אין מילים. בסוף האלבום רוג'ר והנגנים "ירדו" מהבמה רק כדי לחזור ל"הדרן" מתוכנן ומאורגן מראש.

שמעתי ש-Wish you were here היה השיר הכי מרגש בהופעה בארץ. אולי זה המקום, או הספרדים והחיבה שלהם למסרים אנטי-ממסדיים, אבל בהופעה פה השיר הכי חזק (לפחות מבחינת השתתפות הקהל), היה Another brick in the wal, שפתח את ההדרן. אין מה לעשות, תנו לספרדים, ובמיוחד לקטלנים, משהו למחות נגדו, והם יהיו מאושרים.

אני הרגשתי מאוד מוזר בשיר הזה, וגם בשיר שבא קצת אחריו, Bring The Boys Back Home. ברקע, על המסך הגדול הוקרנו תמונות מחומת ברלין, ואחר כך מהחומה "שלנו" (הזוגי אמר, אל תגידי פה בקול רם שזו החומה שלנו, את יודעת מה הם חושבים עלינו). בהמשך, בין הפיצוצים הפירוטכניים הופיעו תמונות של מתנחלים, מחבלים, ושל חייל מכוון נשק על ילד. להפתעתי הזוגי לא ממש שם לב לזה. כמו שכתבתי קודם, לא הפתיעו אותי המסרים, אלא אופן העברתם. ותמיד חורה לי שמציגים את הצדדים הפחות יפים של ההוויה שלנו (שלצערי בזמן האחרון רבים על הצדדים היותר יפים).

כשנגמר הכל, התחלנו לצאת. כמובן שאם אפשר לצאת ביציאה הלא-נכונה, אנחנו נמצא אותה. עשינו סיבוב סביב חצי מונטז'ויק. האמת, נהננו מאוד מההליכה, האוויר הלח והקריר והנוף שצופה לנמל של בארסה. חזרנו מהכיוון השני, דרך כביש שצופה על כל הנמל החדש, שמואר בלילה. איזה יופי, לא נסעתי משם אף פעם.

להמשך »

לא ברור לי איך פיספסתי את הידיעה בעיתונים המקומיים, טוב שהארץ דואג לפרסם סוגיות כאלה. מסתבר שבמסגרת המאמץ של הממשלה המקומית (Generalitat de Catalunya) לקדם את השימוש בשפה הקטלונית, יתוגמלו יוצרי סרטים אירוטיים שמשתמשים בשפה. משעשע שמביאים את תגובתו של קונרד סון, אחד מבמאי הפורנו היותר אקטיביים באזור. אבל מה אפשר לצפות מממשלה שיושבת בעיר שמארגנת את אחד מירידי הפורנו הנחשבים באירופה?

לקריאה נוספת, מהמקצוענים.

ובארץ מה? מישהו יכול לדמיין את ממשלת אולמרט מממנת שימוש הולם בשפה העברית בסרטי פורנו?

במסגרת המחויבויות שלקחתי על עצמי (חוץ מלהיות סטודנטית, בת-זוג לג' ובעלת חתול שמן, רע מזג וזללן) אני הנציגה של השכבה שלי מול האוניברסיטה. מה זה אומר? רוב הזמן כלום. ברגעים קריטיים, אני צריכה לשאת את קולו של העם (כלומר, חבורה של ילדים קונפורמיסטיים בני 20) למרומי הפרופסורה האוניברסיטאית. היום היה אחד מהרגעים הקריטיים האלה. פעמיים בשנה, בסוף כל סמסטר, נפגשים נציגי הסטודנטים עם רכז הלימודים ורכז/ת השנה, ונציגים של כל אחד מהקורסים (לפעמים אחד, לפעמים שניים ולפעמים אף לא אחד).

אז מה היה לנו היום? הרבה דברים. הפגישה ארכה כמעט שעתיים וחצי, ודיסקסנו בסך הכל 4 קורסים (קורסי בחירה ביום שני, וזה הולך להיות לא נעים. למה? כי רק אני ואנוכי נהייה שם, לבד). כמו תמיד,היו רגעים מצחיקים, מביכים ורגעים שרציתי להפוך לננסית ולהתחבא מאחורי הכסא.

כדי להכין את החומר למפגש, קבענו אסיפת סטודנטים ביום רביעי, בנסיון להוציא קצת יותר משתי דעות (הממוצע של שנים קודמות). הגיעו בערך 40-30 סטודנטים, הישג מרשים. לא אזקוף לנו את ההצלחה, אלא לאסיפה שערכו אח"כ בנושאים אחרים.

התחלנו לפי סדר ההגעה של המרצים. כמו תמיד, מ' ואני הגענו ראשונות, וכמו תמיד, שתי הנציגות האחרות הבריזו. הראשון בתור, ד', נציג רדיולוגיה. המרצה החביב עליי הסמסטר הזה. לא אלאה בפרטים (את מי מעניין באמת שהסמינרים של הקורס התנגשו בפרקטיקה אחרת?), רק אספר שעשינו לו את היום, כשנתנו לקורס שלו ציון 5 מתוך 5 בסקר שביעות רצון. מספר שתיים בתור, מחלות טפיליות, עבר גם כן די בשלום. שיעשע אותי שהמרצה סיפר שלסטודנטים, לא רק בשנה זו, סובלים מבלבול קשה לגבי ההבדלים בין פציעות (lesions) לסימפטומים, והעלה את התהייה, כיצד סטודנטים, שזו שנתם הרביעית (או יותר) בלימודי וטרינריה שוגים כך. אין לי תשובה לזה, אלא להגיד שרבים מהסטודנטים מקומם לא באוניברסיטה.

מספר שלוש ברשימה, כירורגיה כללית, צפוי היה להיות קשה. לא היו חסרות תלונות: שינויים בלוח הזמנים, מבחן מעשי לא ממש ברור ומבחן תאורטי, קצר מדי, עם ציונים לא משהו, ששונו פעמיים (אחרי שלקח חודש (!) לפרסם את תוצאותיו. בנוסף, נאמר לנו במפורש, שכל מי שקיבל ציון 6, יופיע לו ציון סופי 5 (התנהלות מוזרה בהחלט).

לטענה הראשונה, מוצדקת לכל הדזעות, המרצים פ' וא' ענו, שזו אינה אחריותם ושהם המתינו לאישור המועצה האקדמית לביצוע המעבדות. טוב ויפה. ואז נפתח דיון, שנמשך קרוב ל-20 דקות, לגבי הסיבה לעיכוב במתן האישור. מסתבר שמדי 3 שנים מתחלפים בינהם המרצים, וכל פעם מחדש משתנה תוכן הקורס. המועצה האקדמית אמרה, חלאס, תחליטו, מה שזה לא יהיה, אבל שזה יהיה קבוע (צודקים). במשך רגעים ארוכים רציתי להעלם…

כשנגמר הקטע הזה, התחילו אחרים. ד' פתח במונולוג על פחדנות ושבכל מקום אחר (פרטי) היו מעיפים אותו לשבת על לווין, עדיף קרוב לשבתאי, כי הוא לא מוכן להתפשר על הנושאים האלה. מיותר לציין, ד' לא מנתח בבית החולים אלא רק מלמד, מן הסתם בגלל שדעותיו הלא פופלריות (הוא חושב שההוראה יותר חשובה מעבודה בבית החולים) די הרחיקו אותו מהעבודה שם. הוא סיפר לי (בהזדמנות אחרת) שכמעט העיפו אותו בגלל הדרישה שלו לשינויים. הבהרנוכל מיני סוגיות (לא משנים ציון לאף אחד, אבל כל מי שהציון שלו בין 5 ל-6 יקבל 4.9, או נכשל. זכרנו להדגיש את ההיבטים החיוביים – ההתנסות בטכניקות כירורגיות בסיסיות, על אף החוסר במרצים במעבדות, והזכות שנפלה בחיקנו, לבצע עיקור בחתולה.

כשסוף-סוף סיימנו את האודיסאה הזו, הגיע תורם של מחלות מידקות. הקורס הנ"ל גבה 80% נכשלים בשנה שעברה (כך אומרת השמועה, לפחות) והשנה היו רק 20% (מכובד לכל הדעות). קשה להעביר עליהם ביקורת, כי לכל דבר (כמעט) יש להם תשובה. הקורס אכן קשה (ללמוד 40 מחלות על בוריין זה לא עניין של מה בכך) אבל זוהי מהות החומר.

בסך הכל נראה לי שהם קיבלו את ההצעות ברוח טובה. פ' (כירורגיה) ממש קרן מאושר כשאמרתי לו שהסיכומים שהיו זמינים באינטרנט היו שמישים ביותר, וד' שמח כל כך על ה-5 שלו (הערה: זו הפעם היחידה שקורס קיבל כזו הערכה חיובית). חוץ מזה, לא היו היתקלויות לא נעימות (כמו שנה שעברה), ופה ושם יצא לנו לשמוע ביקורת פנימית על האוניברסיטה (חשוב מאוד).

חומר למחשבה – קיימים מנגנונים כאלה גם באוניברסיטאות אחרות?

אימייל עם הכותרת הנ"ל שקיבלתי לפני מספר שנים, ועכשיו כשהגיע אליי שוב, הנה הוא מתורגם להנאתכם (מקווה שהצלחתי לנפות את כל הסיבות שלא יהיו מובנות מעולם למי שלא לומד בספרד).

• כי השוט והשעווה החמה על החזה שיעממו אותי.
• כי בכל מקום אני רואה וירוס, בקטריות וטפילים.
• כי אני רואה מחלות היכן שאת/ה רואה אי נעימות.
• כי החיים הם ארבעה ימים, ולי יש שלושה מיותרים.
• כי ראיתי את כל הפרקים של "החיים".
• כי אני מזוכיסט/ית ואני אוהב/ת שרופאים מזלזלים בי.
• כי לא ידעתי מה לעשות בזמני החופשי.
• כי לא ידעתי מה אני עושה.
• כי אני מת/ה על מבחנים אמריקאים שמחסירים שאלות שגויות וגם כאלה שלא נענו והציון עובר מעל שבע.
• כי הידע לא תופס מקום, ואני מנסה להכניס את כולו בתוך הראש שלי.
• כי אמא שלי רוצה שאגור בבית הרבה, הרבה זמן.
• כדי לעזוב את הרחוב ולהכיר יותר טוב את הספרייה.
• בגלל אהבת החיות.
• כי אני אוהב/ת לרפא חיות, ובכל זאת מלמדים אותי לשים אותן בסוללות, לבשל אותן, להרוג אותן ללא כאב, לסרס אותן, לנתח אותן בעודן בחיים ולהמיתן המתת חסד כדי שלא יסבלו… המסכנים…
• כי מגיע לי.
• כי מי שיכול ,עושה, ומי שלא, הולך ללמוד הוראה או סיעוד.
• כי לגעת באברי מין של חיות נותןטעם לחיי.
• כי זו הפקולטה האחרונה בספר של האוניברסיטה והאחרונות תמיד מגיעות ראשונות.
• כי נולדתי עני ואני רוצה למות כך.
• כי הייתי צריך לדעת כמה אלכוהול אני יכול/ה לשתות, כמה אוכל גרוע וכמה קפה אני יכול/ה לסבול.
• כי רדבול ממכר.
• וגם הריח של הפורמלין.
• כי לקבל סלמונלוזיס מרגיע.
• כי ארפא חיות שלא ידעתי שקיימות.
• כי אני יודע/ת על מחלות שלא מופיעות ב-ER, האוס או האנטומיה של גריי וגם לא באיקס פיילס.
• כי לא רציתי להיות מופתע/ת כשבג'אקאס הכניסו לפרה יד לתחת.
• כי החיות תמיד אסירות תודה… ומחרבנות לי על הדלת.
• כי תמיד רציתי לחיות בכפר…
• כי וטרינריה זה כמו פרויקט Y, בית אחד, הרפתאות באפריקה, חווה עם מפורסמים וכל מה שתרצו.
• כי … כי…. למה? אני שואל/ת את עצמי כל הזמן… כי קראתי פעם שמתים אחרי 72 שעות ללא שינה ורציתי לבדוק אם זה נכון.
• כי אני אוהב/ת לאכול ארוחת ערב כשזורחת השמש.
• כי אני מת/ה על מבחנים של 5-4 שעות ועדיין חסר זמן.
• כי לטענת הפרופסורים, יש לנו 3 שבועות חופש אחרי 3 חודשי בחינות.
• כי בתחילת הקיץ יש מעט מסיבות ואי אפשר למצוא זיון… אז אני הולכ/ת לספרייה.
• כי לספריה יש ריח מיוחד בקיץ.
• כי המיזוג אוויר בקיץ לא מקפיא את תאי המוח.
• כי אני מת/ה על המסיבות באוניברסיטה, ורק במקצוע הזה אפשר ללכת אליהן עד גיל 40.
• כי באף קפטריה אחרת באוניברסיטה קוראים לך בשמך בפרטי… ויודעים מה תזמין לפני שאמרת מילה.
• כי בא לי חזיון ולא רציתי לא להקשיב לו.
• כי אני יותר משוגע/ת משרציתי להראות לאנשים.
• כי להרכיב משקפיים זה מודרני ולהסתכל במיקרוסקופ במשך 3 שעות תורם לזה.
• כי התלבטתי בין וטרינריה ולגיון הזרים, כי שם גם יש עזים.
• כי רציתי להמציא פרנויה פוסט-מבחנים שגם הפסיכיאטרים לא יכולים לפתור.
• כי רציתי לעבור שלושה מבחנים מעשיים, ארבעה מבחנים חלקיים, שני מבחני שקופיות ולמרות זאת, לעשות מבחן סופי.
• כי ההיא מהמזכירות יודעת אפילו איפה נולדתי ולא מרשה לי להחליף מקצוע.
• כי רציתי מעבדות בכל שעות היום, בכל ימות השבוע, ואם אפשר שיהיו רחוק מאוד…
• כי חיפשתי קורסים קשים, ובווטרינריה כולם כאלה.
• כי ללמוד 800 עמודים בשבועיים זה כיף.
• כי ממשהו צריך למות, ואני לא מעשן.
• כי לא היו לי חיי חברה לפני הלימודים, אז אמרתי "נמצא אותם בספרייה".
• כי רציתי קמפוס מרוחק מכל הרעש, שכדי להגיע אליו צריך לחצות כבישים מהירים ולטפס על הרים.
• כי כשהגב שלי נתפס, זה נשמע כמו מקרנה.
• כי אני מאמינ/ה בעננים ורטודים.
• כי בעוד כמה שנים אהיה וטרינר/ית, מהנדס חקלאי, אנטומיסט, טכנאי מזון, מפקח היגיינה, ברומטולוג, מנתח וטכנאי סביבתי ובתעודה יהייה כתוב "DVM".

בתור הוכחה שוטרינרים חייבים להיות משוגעים, רצ"ב וידאו קצר שצילמו חברי ללימודים.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=EW7S2xMwYjc]

מוקדש באהבה לכל הסטודנטים לווטרינריה באשר הם.

היום היה חלש, אם לא חלש ביותר. התחלנו קצת יותר מאוחר, סביב תשע בבוקר. ביקרנו בחווה של 60 פרות חולבות, ביקורת רבייה. נתנו לנו לדחוף יד לשתי פרות שמיועדות לשחיטה – החוואים מאמינים שסטודנטים שלא מיומנים בטכניקה יכולים לגרום לפרה להפיל… כרגיל, לא ממש הרגשנו כלום. הווטרינר ר' אמר שלא נדע להרגיש שום דבר עד שנעשה איזה 1000 מישושים רקטליים. איזה אושר, יש למה לצפות בחיים.

סיימנו שם בערך באחת עשרה, וחזרנו לטונה. ישבנו על כוס קפה עם ר', שנידב לנו מעט מנסיון החיים שלו. הוא בן 38, ללא ילדים (נשוי? לא ממש ברור), ולדבריו בחר להעמיד במקום הראשון את העבודה וההתמקצעות לפני אספקטים אחרים של החיים (חברים, משפחה וכו').

הביקורת זרמה כמים – ספרד לא בדיוק מתקדמת בשום היבט אקדמאי או טכני (לא רק בווטרינריה, אבל דיברנו בעיקר על התחום שלנו). יש יותר מדי פקולטות לווטרינריה, שמכשירות, באופן לא ממש מקצועי, יותר מדי ווטרינרים. לשם השוואה, בספרד יש 11 (!) פקולטות לווטרינריה, כאשר במדינות אחרות גדולות יותר, מסתפקים בפחות ממחצית (צרפת וגרמניה – ארבע פקולטות). ההכשרה המעשית זניחה, כמעט לא קיימת. סטודנטים לומדים 5 שנים ויוצאים, כמו שאמר חבר ללימודים, בלי לדעת להוציא דם לכלב.

מה כן למדנו מהשיחה – שצריך לעבור לארצות הברית. שאין ברירה – שם לומדים בשנתיים-שלוש מה שלא ניתן ללמוד בחמש או עשר שנים פה בספרד. גם המחקר פה לא מספיק מפותח, מה שאומר שצריך לעכל את הרעיון ששהייה בארה"ב היא כנראה בלתי נמנעת, לפחות מבחינה מקצועית.

בנימה אופטימית זו, נתחיל את הסופ"ש. לחיי הספינות שבדרך, כמו שאומרים אצלי במשפחה.

המשימה היום: חיסון 608 עגלות נגד IBR וBVD. החיסון מגן מפני מחלות בדרכי הנשימה והפלות שנגרמות ע"י וירוסים (Bovine Herpesvirus ו-Bovine Viral Diarrhea Virus).

שוב, לקום בחמש בבוקר. צריך להגיע לגראנויירס (Granollers) מרחק 40 דקות ברכבת, שם אסף אותנו הוטרינר א'. התלווה אלינו גם סטודנט פורטוגזי, ל', שעושה חלק מהפרקטיקה הנדרשת ממנו (9 חודשים, אנחנו עושים רק חודשיים וחצי) במרכז הווטרינרי טונה (Tona). משם נסענו לכפר קטן ליד פיגראס (Figueres) שם נמצא מרכז עגלות שהוקם ע"י שלוש מהחוות הגדולות באזור כדי לחסוך בעלויות הגידול של העגלות. במרכז נמצאות עגלות המיועדות להחליף את הפרות החולבות, כאשר אלה "יצאו לפנסיה" בבית המטבחיים. העגלות שוהות בחווה עד גיל שנתיים בערך, כאשר הם בהריון מתקדם – חודש שביעי.

הגענו בשמונה וחצי, בדיוק מרבי (קבענו עם הווטרינר שמנהל את החווה בדיוק בשעה הזו). החלפנו בגדים, והתחלנו להתארגן. להכין מנות חיסון ל-600 פרות זה לא צחוק, במיוחד לאור העובדה שמשתמשים במזרק ומחט חדשים עבור כל פרה ופרה.

החיסון נגד IBR ניתן דרך האף, ומרססים אותו עם "אקדח חיסונים" שנראה בעצם כמו אקדח סיליקון, למי שמכיר. במקום לחבר מחט בקצה, מחברים אפליקטור לאף. מרססים 2 מ"ל, אחד בכל נחיר. והפרות לא משתגעות על זה, אם לדבר לשון המעטה. החיסון השני, BVD, ניתן בהזרקה לשריר. יותר קל, דורש יותר הכנה מראש. לטעון 600 מזרקים, ואח"כ להזריק אותם… לוקח די הרבה זמן.

כשהיו לנו בערך 300 מנות חיסון מוכנות, התחלנו במשימה. פ' ואני קיבלנו את המשימה של להזריק את החיסון, כי החיסון האפי דורש מיומנות (וגב חזק מאוד). כך שיצא שכל אחד מאיתנו חיסן בערך 300 עגלות. לא רע בשביל יום אחד.

לקראת אחת בצהריים סיימנו את החיסון. קיפלנו את הציוד והתארגנו לזוז. לאור העובדה שהבנות התקשרו להודיע שהן סיימו את היום והן בדרך לפקולטה, ידענו שאת דרכנו חזרה הביתה נמצא ברכבת. לכן, כשא' הציע שנאכל ארוחת צהריים בדרך ואחר כך ניסע לטונה כדי לקחת משם את הרכבת, הסכמנו, די בשמחה.

אכלנו במסעדה כפרית למדי. אוכל נחמד, במחיר די שווה – 8 יורו לארוחה "עסקית" שכוללת מנה ראשונה, שנייה, קינוח ושתייה. מה רע? אכלתי מרק אופייני לאזור – מין מרק עוף עם אטריות ואורז. נחמד, אבל הבנזוג מכין יותר טוב. ולמנה שנייה, אורז עם פטריות ופירות ים. אחלה מנה, חבל שכבר הייתי מלאה למדי. ולקינוח – קיווי (המסעדות הקטלניות לא מצטיינות בקינוחים). החברה הייתה סבבה – הקשבנו קצת לאנשים בעלי קצת יותר נסיון בתחום, ונהנינו לצחוק על חיי הסטודנט והווטרינר (דיברנו די הרבה על האנימלאדה, החגיגה נטולת העכבות, פרטים בהמשך).

יצאנו לכיוון טונה, ועברנו בדרך באחת החוות השותפות במרכז העגלות. זו חווה די גדולה, עם בערך 400 או 500 פרות חולבות. התנאים שם די טובים, במיוחד בהשוואה לחוות הקטנות שראינו בימים הקודמים. לא התעכבנו הרבה, כי כבר היה די מאוחר. לטונה הגענו סביב ארבע וחצי, וסיכמנו עם הוטרינר ר', אליו נתלווה מחר, איך נפגש. א' הקפיץ אותנו לרכבת, ומשם נסענו חזרה לעיר, כמעט שעה נסיעה.

בשעה טובה, שוב בחזרה בבית. היה יום ארוך כל כך…

מחר – קליניקה. סוף סוף לקום קצת יותר מאוחר – בשש.