חליבת הבוקר הייתה משהו משהו, רק שלא ממש ראינו שום דבר… החווה שביקרנו בה הייתה קטנה, וללא ספק המלוכלכת ביותר שיצא לי לראות. חדר החליבה היה כל כך קטן (ומטונף) שלא יכולנו להיכנס בכלל. בנוסף, בלט לעין הרעב של הפרות. אני לא מאשימה את החוואי, יש לו מספיק צרות על הראש. הכפר היה פעם קטן וחקלאי, והיום הוא עיירה משגשגת. העיריה מנסה לסלק אותו, ואיכשהו הוא מצליח לשרוד. הוא עוד אחד מהחוואים שאי אפשר לדעת אם הוא בן 50 או 70, מקומט כולו. ראינו את אביו, כך שכנראה הוא יחסית צעיר (כמה זה יחסית?). האב יצא מהבית, לבוש בשני סוודרים קרועים וחולצה קרועה מתחת, שעון של מקל הליכה. העיניים שלו אדומות (לא יצא לי לראות כזו דלקת מעולם) והריסים דבוקים. הוא שאל אותנו מאיפה אנחנו, ומה אנחנו עושים, ואם ההורים שלנו עוסקים בחקלאות, עתידנו כווטרינרים ומה לא. הוא בטח שאל עוד כמה דברים, אבל לא ממש הבנתי, אז רק נדתי בראשי.

לפני הביקור השני עצרנו לארוחת בוקר במסעדה ליד תחנת דלק (עורכים גם חתונות ושאר אירועים). חייבים לנגוס משהו אחרי שקמים בחמש בבוקר. לחווה השניה נסענו בכביש עפר עם כל כך הרבה בורות. כששאלנו אם אין כביש גישה אחר, הווטרינרית אמרה שיש, אפילו עוד שניים, אבל שהם לא פחות גרועים, אם לא יותר.

כשהגענו לשם, הבנו למה בנו חווה במקום כזה. הנוף משגע, ואין אף אחד בסביבה. בנוסף שוב פגשנו חוואי שאי אפשר להבין מילה מדבריו (הפעם פ', הקטלני, הסכים איתי בעניין). הבחור, עוד אחד מחסרי הגיל, יצא לבוש בחולצה קצרה (אני לבשתי גופייה, שני פליסים ומעיל) שחשפה שרירים של עובד כפיים (ופה שחסר כמה שיניים, מוטיב חוזר בקרב עובדי החוות).

הפעם בתפריט: ביקורת רבייה, כלומר, לדחוף ידיים לרקטום של פרות. הכנסנו את הפרות לחדר החליבה, שהיה המצוחצח ביותר שיצא לי לראות (אפילו לא קור עכביש אחד, ולא טיפת אבק על הצנרת) – ממש אנטיתזה לביקור הראשון.

טוב, מתחילים. א' (הווטרינרית דו ז'ור) דוחפת יד, אומרת "בהריון", ומוסיפה "טוב, עכשיו תורך", וממשיכה לפרה הבאה. כמובן שלא הרגשתי כלום, לא בפעם הראשונה ולא באחרונה. חמש פעמים ניסיתי, ורק בשתיים או שלום הצלחתי באמת להכניס את כל היד (עד המרפק פלוס). לפרות האלה יש ספינטר חבל על הזמן.

כשסיימנו את הבדיקות, א' הסבירה לנו על מצב החווה. הבחור יודע לנקות יופי את חדר החליבה, אבל יש לו בעיות קשות של רבייה (של פרות, איך הוא מסתדר עם אישתו לא בדקנו).

נסיעה קצרה חזרה לטונה, ואנחנו בדרך לאוניברסיטה, לפחות בתכנון. אנחנו מגלים (שוב) שאין לנו ממש מושג איך נוסעים לכיוון האוניברסיטה, וכשאנחנו מגלים שאנחנו על הכביש הלא נכון בכיוון בארסה, אנחנו מגיעים למסקנה שלא יקרה כלום אם נפספס שעת לימודים.

איזו עייפות… שנ"צ קצר ולעבודה. צריך להגיש מחר קייס באנטומיה פתולוגית.

בתוכנית מחר: חיסונים לכמה עשרות (או יותר?) עגלות, בפיגראס. עוד פעם לקום בחמש לפנות בוקר, איזה כיף!

למה פתאום באמצע החיים צריך בלוג? חסרות התחייבות ומטלות אחרות שחייבים למלא? ממש לא. מספר פעמים השתעשעתי ברעיון וזנחתי אותו בצד, מסיבות שונות, כולן הגיוניות ביותר. כבר אין לך זמן לכלום, אפילו לא למכון כושר, הלימודים וכיוב', אז לבזבז זמן יקר מול המחשב (כאילו שאני לא מבלה איתו מספיק).

היום נפלה ההחלטה. למה? שאלה טובה. הכתבות של אריאלה בנקיר בהארץ (מצטערת, רק קישור לכתבה האחרונה, הם מתפרסמות רק במהדורה המודפסת) עשו לי קצת חשק. הרי גם לי יש חוויות מחוויות שונות ומשונות מלימודי הווטרינריה בחו"ל (אני עוד אגיע לזה, תיכף). ומה קרה היום? מצאתי את עצמי בסיטואציה מצחיקה בצורה לא רגילה, וחשבתי, סיפור כזה צריך לספר…

אז ככה, לפני שנגיע לפואנטה, מה גרם לי להחליט, דווקא היום, לפזר עוד כמה ביטים של הגיגים לרשת, אני אציג את עצמי. סטודנטית לווטרינריה בברצלונה (אין טעם לשמור על אנונימיות, אני היחידה בפקולטה). כבר ארבע וחצי שנים חיה בעיר, ואוהבת כל רגע. איך הגעתי לפה זה סיפור אחר, ארוך למדי, שיישמר לפוסט אחר.

לקיצורו של עניין (בעיקר כי הבטן כבר מקרקרת והאוכל כבר כמעט מוכן), ענייני היום.

במסגרת הלימודים אני צריכה להעביר שבוע (4 ימים, לייתר דיוק) יחד עם וטרינרים שמתמחים בחיות משק, בעיקר פרות. אין מה לעשות, חייבים לעשות את זה, חלק אינטגרלי מהתוכנית ואי אפשר לחמוק מזה. הצטרפנו פ' ואני לוטרינר ד', שמתמחה בתזונת פרות. נסענו לחווה, שמאוכלסת ב-30 פרות, 200 חזירות ואלוהים יודע כמה ארנבים, להתרשם מהרמה הכללית ומההזנה. דבר ראשון, כשאנחנו מגיעים, יוצא הסבא, כולו מקומט. לא הצלחתי להבין מילה ממה שאמר, ואני מבינה די טוב קטלנית (אחרי שלוש וחצי שנות לימוד בקטלנית, לומדים איזו מילה או שתיים). אחרי שהבהרנו לו שאני כן מבינה קטלנית (לא את שלו) הוא שאל מהיכן אני. חשבתי לעצמי, הוא בטח ישאל "איפה זה?", אבל להפתעתי הוא הראה בקיאות מרשימה (בשביל איכר קטלני) ואמר "המדינה שנמצאת תמיד במלחמה, כמה חבל".

אחרי שעמדנו איזו חצי שעה (או שעה, או שעה וחצי, מי סופר) ודיברנו על הפרות, ההזנה שלהן ועוד כל מיני פרטים טכניים, בקור , נכנסו לשבת במטבח של בית החווה, לעדכן פרטים במחשב הנייד של ד'. לאורך כל השיחה, ד' והחוואי מחליפים שנינויות על תפקידו של הווטרינר ושל החוואי בייעול החווה. הבית עצמו מרשים בפשטות ובהיסטוריה – רואים עליו את השנים.

מפה לשם, בין בדיחה לשנינה, בקטלנית סגורה לחלוטין (אי אפשר להבין כלום, רק להניד בראש), אחרי שהסבתא הציעה לי קפה (סירבתי בנימוס, לא צריך להוסיף קפאין לתחושה סוריאליסטית כזו), החוואי אמר שני דברים שאני אזכור תמיד. אחד, כשהמחשב נתקע, הוא שאל אם זה וירוס (הוא לא נראה כמו מבין גדול במחשבים, בלי להיכנס יותר מדי לדעות קדומות על חקלאים קטלנים). השני, פחות משעשע ויותר מטריד. ד' חזר ואמר מספר פעמים שצריך להקפיד יותר על הא ודא – ולהוציא לשחיטה את הפרות שמניבות מעט. בשלב מסוים, האדון אמר "הוא ממש היטלר אחד" (és un Hitler). הייתי אומרת שנשארתי ללא מילים, אבל רוב הזמן פשוט הנהנתי בראש, כי לא התחשק לי לפתוח את הפה ולהוכיח שאני לא ממש מבינה מה הוא אומר…

מפה לשם, כבר מאוחר. הבטן דורשת את שלה ומחר בבוקר צריך לקום מוקדם. צריך להיות ב-7 בבוקר בלה גאריגה (la Garriga) ולשם כך צריך לקום בחמש בבוקר. בתוכנית: ביקורת איכות החלב והחליבה.

הבית מבחוץ.

הכניסה.

המטבח עם קמין העץ.

הכיור הישן של הבית (לפני שחשבו על ניקוז).

האח המקורית.