יום ראשון, רגוע, טיול רגלי בבארסה עם הזוגי. פתאום תוקף הרעב, ומתחילים לחפש מקום לאכול, בברצלונטה. המקומות המוכרים מפוצצים, אז החלטנו לחפש המלצה שהזוגי קיבל מהטכנאי שבא לבצע את הבדיקה השנתית למחמם המים.

עקבנו אחרי ההוראות, וראה-זה-פלא, מצאנו את המקום, ששוכן קרוב לים, בין החוף לפסאו ז'ואן דה בורבו. המקום נקרא באר סלמנקה II, כי המסעדה האם, ששוכנת מעברו השני של הכביש, נקראת מסעדת סלמנקה. היו מקוריים בבחירת השם, לא?

הטכנאי לא הטעה, ואכן מדובר במסעדת דגים ופירות ים שנותנת יחס איכות-מחיר משובח, במיוחד אם מתעלמים העיצוב הדי מזעזע, שנראה כמו באר משפחתי שפגש אולם אירועים באזור תעשייה.

החלטנו לפתוח בקלאמר מטוגן, כדי לא להתפרע. זו התבררה כהחלטה חכמה, כשהוגשה לנו צלחת ענקית עליה ערמה מכובדת של קלמאר מטוגן, חם ופריך, עם חצי לימון. למנה שניה החלטנו לנסות את הפאייה, המנה הרשמית של ימי ראשון אחרי הצהריים. שוב, לא התאכזבנו, ואפילו התקשינו (כלומר, התקשיתי) לסיים מהצלחת. את הארוחה ליווינו ברוזה הבית, צונן ומרענן. על קינוחים לא היה מה לדבר, כי שנינו היינו במצב של כמעט-קומת-מזון, ואנחנו כבר מכירים את איכות הקינוחים הספרדיים. לעומת זאת, החלטנו על דיז'סטיף קטן, לזירוז העיכול – אורוחו (Orujo) לבן, הוא המקבילה הספרדית לגראפה, אבל יותר בועט ופרוע.

אחרי ארוחה כזו, החזרה הבייתה נראתה ארוכה מתמיד. החלטנו לחזור דרך הפארק, וישבנו קצת על הדשא, בצל, לנוח ולעכל. העייפות ניצחה, כך שאחרי הפארק החלטנו לחזור הביתה במטרו, ולאסוף בדרך סרט ב-DVD, כדי לסיים יום ראשון עצל בכיף.

כמה טוב לחזור הביתה. הרבה בלגאן לסדר, אבל לאט לאט הכאוס משחרר את שליטת הברזל שלו. בקרוב תמונות מצרפת, צריכה לפרוק את המצלמה…

כרגיל, אני בוודאי האחרונה לגלות את הסרט הבא. גיליתי אותו דרך עמוד חדשות החוץ של הארץ, מה שמעיד עד כמה מאוחר אני מגלה אותו (כנראה אני לא קוראת את הבלוגים הנכונים, אולי צריך להפחית בבלוגי הסריגה?).

אם עוד לא ראיתם, קחו את הזמן להקשיב להרצאה המרתקת הזו, של אדם שהייתי שמחה להיות סטודנטית שלו (אם הייתי בקטע של תכנות, כמובן), אני כל כך מסכימה עם התפישה שלו לגבי חינוך והוראה. נכון, זו הרצאה של שעה ורבע, אבל שווה, באמת. אם עוד לא ראיתם, יאללה, פנו שעה וקצת, זה יותר טוב מטלויזיה.

אחרי שלושה שבועות, בדיוק במחצית, נראה לי שהגיע הזמן לסיכום ביניים. אחרי הכל, את השוק הראשוני עוברים צ'יק-צ'ק, והשגרה מתחילה לזרום והופס, תיכף נגמר.

אין לי הרבה מה לספר, כך לפחות אני מרגישה. הימים, שעוברים מהר (ככה זה כששבוע העבודה הוא של 35 שעות שבועיות), דומים מאוד אחד לשני. בכולם אני נמצאת רוב הזמן במעבדה, ובחלקם אני עובדת עם הווטרינרית, בנושא הסטטוס הסניטרי של החיות. רוב העבודה שלי במעבדה כוללת הרצת בדיקות PCR, אבל לאט-לאט אני גם לומדת לעשות אנליזה ל-RNA בטכניקה שנקראת RT-PCR (אחרי שמפיקים DNA מה-RNA בטכניקה שנקראת Reverse Transcription Polymerase Chain Reaction) ולחלבון, בטכניקה שנקראת Western Blot. את התיאוריה של כל הטכניקות האלה למדתי, והרצתי PCR בלימודים וגם מחוץ להם, אבל הניסיון שלי בתחום הוא צל קלוש של הקצב במעבדה הזו, כי במקום שלושה-ארבעה ימים לבדיקה, מדובר בכמה שעות בודדות, עם טכנולוגיה שמאפשרת את הזירוז הנ"ל. טוב, כשצריך לערוך אנליזה למאות בדיקות מדי חודש, פלא שהקצב כל כך מהיר?

האנשים איתם אני עובדת מקסימים, באמת. הופתעתי לטובה, כי הנסיון הקודם שלי עם צרפתיים לימד אותי שאלה נוטים להיות קרירים, אם לומר את זה באופן "עדין". הווטרינרית איתה אני עובדת אפילו הציעה לי להצטרף אליה וחברים לארוחת ערב במונפלייה בסופ"ש, הצעה שנאלצתי לדחות, לצערי, בגלל לו"ז האוטובוסים המוגבל. אבל, אל דאגה, אם אין לחם, נאכל בריוש. במקום לפגוש חבר'ה צעירים, הוזמנתי אתמול לארוחת ערב אצל השכנים, שחזרו להפוגה בת יום אחד בין טיול אחד למשנהו, לאות תודה על שאני שומרת על החתולות בהיעדרם. היא אנגלייה, הוא צרפתי, ושניהם מאוד נחמדים. הם אפילו נתנו לי מתנה קטנה, לאות תודה על ששמרתי על החתולות, טבעת לרגל**. אולי הייתי נהנית יותר עם חבר'ה בגילי***, אבל זה לא ממש משנה, היה מאוד נחמד, תמיד כיף להכיר אנשים מיוחדים ולדעת שזכיתי, ולו לרגע, להכיר אנשים טובים, עם עבר מרתק, שהייתי שמחה להכיר יותר לעומק, גם אם הם לא בדיוק בחתך הגיל שלי, אלא יותר קרובים להוריי.

כך שבסך הכל, הכולטוף, ועוד שלושה שבועות הכל נגמר. בשבוע הבא הזוגי מגיע לביקור, ונראה לי שנעביר את כל הסופ"ש בין הבריכה^ למיטה, אם יורשה לי להיות מעט וולגרית. לא נראה לי שמונפלייה, על אף שזו עיר די נחמדה, אבל קטנטונת, שווה את הטרחה שבנסיעה באוטובוס + טראם, כשיש כל כך מעט זמן. במקום, נישאר בכפר, נלך לשוק של שבת בבוקר ונתענג על תוצרת המאפייה המקומית. מה עוד אפשר לרצות?

*המשפחה אצלה אני מתארחת מתגוררת בפרבר מחוץ לעיר, והם נמצאים כרגע בחופשה. למרות שהם רצו להשאיר לי את הרכב לשימושי בתקופה הזו, לצערי הרישיון הישראלי אינו תקף, בגלל תושבותי מעל שנה באירופה. אנטישמים?
**שנראה לי שתישמר כמזכרת, כי אני פשוט לא מסוגלת לסבול מגע של משהו-שהוא-לא-הנעל-או-הגרב ברגליים.
*** לפני יומיים, כשהייתי אצלה במשרד, שמתי לב לתעודה על הקיר. מעיון במסמך (כי מה יש לעשות כשמחכים?) גיליתי שהיא צעירה ממני בחודשיים. גורם לי לחשוב מה היה יוצא ממני ואיפה הייתי עכשיו, אם גם אני הייתי מתחילה את הלימודים בגיל שמונה-עשרה, במקום בגיל עשרים-ושתיים.
^במקרה ושכחתי לציין, הבית מצויד בבריכה. אם כך, מי צריך לצאת מהבית?

אני לא ממש חובבת מיוזיקלס, אבל איכשהו את שיער אהבתי מהפעם הראשונה שצפיתי בו. אולי זו הייתה הרומנטיזציה של שנות הששים וההיפים, המוזיקה, או סתם קליק של ילדה בת שלוש-עשרה.

ולמה פתאום באמצע הכלום אני כותבת על זה? כי בשיר הנ"ל, שיר הלל לשיער, שגדל פרא, יש פרט אחד קטן, שתמיד נראה לי מוזר: לרצות כוורת דבורים בשיער. תמיד זו הייתה תהייה תיאורתית, אולם היום הגעתי למסקנה הסופית והאמפירית שזה בכלל לא רעיון טוב.

ואיך הגעתי למסקנה המעמיקה הזו, אתם בוודאי שואלים? טוב, זה היה לא ניסוי מבוקר ומתוכנן. אחרי שעת ההתעמלות בבריכה, פעילות חביבה עליי ביותר בתום יום העבודה במעבדה, ואחרי המקלחת, שמתי לב שאני שומעת זמזומים. בהתחלה חשבתי שזהו המחשב, שלפעמים מוציא קולות מוזרים. ואחר כך חשבתי, זה בטח איזה זבוב שמסתובב בחדר. ניחא, לא משהו יוצא מן הכלל. עברה לפחות שעה עם זמזומים אקראיים, ולא נתתי יותר מדי חשיבות לעניין. ואז, כשהוצאתי את הקליפ מהשיער, הבנתי שהזמזום עולה מהשיער שלי.

אני לא בן אדם סטרילי במיוחד, וגם לא סובלת מהיסטריית חרקים, אבל לגלות שיש משהו מזמזם בשיער שלי, ואני לא מצליחה להוציא אותו, זו הרגשה באמת לא נעימה, אם לא לומר מפחידה. בתור נסיון לשחרר את החרק טלטלתי את הרעמה, וכשהזמזום המשיך החלטתי להרטיב את השיער ולהיפטר מהמזיק בטביעה. אז נכנסתי למקלחת (שוב), וחפפתי את הראש. ובכל זאת הזמזום המשיך, עכשיו לא מכיוון הראש אלא באופן כללי בחדר. לקחתי את המגבת, להתנגב, והזמזום המשיך. הפרנויה כבר התחילה לכרסם בי, האם אני מדמיינת זמזומים? ואז גיליתי את האשם, את המסתנן שהתנחל באפרו שאני מכנה "שיער", דבורת דבש גדולה, בתוך המגבת, כנראה נתפסה שם כשניערתי את השיער לתוכה. לצערי אני חייבת להודות שלא הייתי מאוד נחמדה עם הייצור המזמזם, בעיקר כי כבר הייתי בהיסטריה של "יש לי משהו עוקצני בשיער והוא לא יוצא", אז השלכתי את הייצור, שגם ככה היה חצי מת (כנראה נתפס בשיער שלי כדי לא לטבוע במי הבריכה), לאסלה. וניסיתי להירגע קצת. בסוף גם הצלחתי, אבל כשיצאתי לזרוק את הזבל זמזום הדבורים סביב הלוונדר בכניסה הקפיץ אותי. עכשיו אפילו הדבורה מאיה יכולה לגרום לי לסיוטים…

מסקנה: תמיד, אבל תמיד כדאי להרטיב את השיער בבריכה, לא?

היום התחלתי את הפרקטיקה. ההרגשה הכללית שלי הייתה כמו בצבא, טופס טיולים שכזה, רק בצרפתית מהירה במיוחד ותחושה של תלישות. לא נעים במיוחד. החזקתי את עצמי במחשבות על הפרספקטיבה, ואיך בעוד שישה שבועות ההרגשה המזופתת הזו תיראה לי כמדע בדיוני.

ולמה טופס טיולים? כי כמו בצבא, קודם כל חיכיתי אצל הש"ג שייתנו לי להיכנס וינפיקו לי אישור כניסה. אחר כך באה המזכירה של המנחה שלי לאסוף אותי מהש"ג, וישבתי וחיכיתי (בסבלנות) שהוא יסיים את שיחת הועידה ויסביר לי קצת מה כל הסיפור. ככה התחילו ההסברים, ועד עכשיו לא ממש ברור לי אם הפנמתי את כל האינפורמציה. כל כך הרבה אינפו בכל כך מעט זמן פשוט גורמת לקריסת מערכות כללית אצלי. ואז, הלכנו לאכול. בשתיים-עשרה בצהריים. לצרפתים יש שעון ביולוגי מוזר. אחרי כל זה, קיבלתי עוד קצת הסברים מאת מנהלת הפרויקטים באירופה ומהווטרינרית שאחראית על בריאות בעלי החיים שמשמשים בניסויים, אישורים של ועדות אתיקה וענייני סניטציה. ואז, ללכת לפגוש את האנשים במעבדה. משם ללכת למשאבי אנוש, לקבל ניירות ולחתום על עוד כמה (לדוגמא, שאני מתחייבת לא לעשות שימוש פרטי באינטרנט), לקבל הסברים על איך הכל עובד (ולהבין בערך חצי, כי הכל בצרפתית עם מבטא מוזר ומאוד מהירה). להמשיך לאבטחה, ולראות שם סרט על האבטחה במתקנים (את הסרט דווקא הבנתי יופי). שוב חתימות. משם ללכת למרפאה, לתת להם להציץ בפנקס החיסונים שלי, ולגלות שאני צריכה לחזור מחר שוב, ובעוד שבועיים, כשיחזור הרופא, שוב. ורק אחרי כל זה, לחזור שוב למעבדה ולראות חצי שעה מהעבודה האמיתית.

נו, שוין. ימים ראשונים תמיד כאוטיים, לא?

עברו יותר משש שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי במונפלייה. בשתי הפעמים שפקדתי את העיר, עברתי בה לרגע, מחליפה רכבת מהירה ברכבת מקרקשת ורעועה, או להפך. ועכשיו, שש שנים מאוחר יותר, אזכה באמת להכיר קצת את העיר הזו, בתקווה לגלות שיש בה יותר מאשר תחנת מעבר בין ה-TGV לכיוון פריז והרכבות שנוסעות לבארסה.

מחר אני מתחילה את הפרקטיקה, ששת השבועות האחרונים שעומדים ביני לבין התואר – וטרינרית מוסמכת (אלה, והציון האחרון שעודנו מבושש להופיע בגיליון הציונים. עד שאראה אותו לא אאמין). אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, ולמען האמת, זה לא ממש מפריע לי. אני יודעת שהולך להיות מעניין, אז למה להטריד את עצמי בפרטים קטנים עכשיו?

את ששת השבועות הקרובים אני מעבירה עם משפחתה של המשוגעת – אבא, אשתו השנייה והבת. החדר סבבה, יש וויפי ואפילו יש פה חתולה אפורה שמזכירה את יאסר, אבל יותר רזה ונחמדה. מה עוד אפשר לבקש? הקושי העיקרי הוא, כמובן, בפרידה (למרות שהצרפתית גם תהייה אתגר, אחרי כל כך הרבה שנים של החלדה). אבל זו מייצרת געגועים, האפרודיזיאק הטוב ביותר בנמצא (וחוצמזה, איפה שיש וויפי אפשר לדבר בסקייפ… חצי נחמה).

טוב. לישון. יום ארוך מחר.

ומי שלא מקשיב למנוסים ממנו, מתבעס בקולנוע.

לרגל סוף הלימודים, הזוגי ואני החלטנו ללכת לראות את האינדי האחרון. למרות שאני מאוד מחבבת את הסרטים האלה, הייתי מוכנה לחכות ל-DVD, אבל הזוגי, שטוען שצפה בכל סרטי הסדרה בקולנוע* רצה ללכת. כך ששמנו פעמינו והלכנו לקולנוע איקריה** ליד הים, אחד מבתי הקולנוע הבודדים בעיר שמקרינים סרטים (שאינם אמנוציים) בגרסת מקור. זו הייתה הפעם הראשונה זה יותר משנה שפקדנו את הקולנוע, ונחלנו אכזבה גדולה.

האכזבה הייתה כפולה. בלי להיכנס לאכזבה מהסרט עצמו, האולם היה קטן, המסך מזערי והסאונד התחרה ברמתו הגרועה עם הסראונד המשופצר באדיבותו של החצול***. והסרט עצמו – באמת. נראה כאילו התבלבלו בין אינדי לסופרמן. לשרוד פיצוץ גרעיני בתוך מקרר? ואיפה השוט, לאן הוא נעלם?

באמת אין לי הרבה מה לומר. היינו צריכים לחכות ל-DVD, היה יוצא הרבה יותר זול, ופחות מאכזב. לפחות הפופקורן היה טוב, גם משהו.

* הקרנה בקיבוץ נחשבת קולנוע?
** כן, זה נשמע כמו שם של סלט דגים.
*** כלומר, עובדים רק שניים מתוך חמשת הרמקולים, והסאב מחרחר.

אחרי לילה ללא שינה ומבחן מעצבן אחד, אני סופסוף יכולה לומר – סיימתי (בהנחה שעברתי את כל הבחינות, כמובן). אפשר לנוח קצת, לנקות את הראש… יש לי שבוע וקצת לנוח, עד תחילת הפרקטיקה, ב-7 ליולי.

דה-סטרס זו תופעה מוזרה. פתאום נופל המתח, וכל הגוף עייף והמוח דורש מנוחה. כל הטרדות הקטנות שהעסיקו את המוח שלי קודם פינו מקום למחשבה רק על מנוחת הצהריים שתגיע בקרוב. הנסיעה ברכבת מתארכת יותר מהרגיל, וההאזנה לתלמידות שנה ראשונה שמקטרות על הלימודים משעשעת אותי באופן גרוטסקי, כי אין להן מושג מה עוד מחכה להן, ומאידך הן מזכירות לי את עצמי לפני 4 שנים, זכרון שגורם לי להרגיש זקנה מהסוג שאומר "איך הזמן טס". אבל הוא באמת טס, כי רק אתמול-שלשום ארזתי את המזוודות ועליתי על מטוס עם כרטיס-כיוון-אחד לבארסה, והיום אני על סף סיום הלימודים. חמש שנות לימודים, ועכשיו מה?

מה יהיה אתי עוד 3 חודשים אני לא יודעת, אבל את התוכניות לסופ"ש לפחות כבר עשיתי. את ה"היטהרות" כבר התחלתי, בטקס הקבוע של ביקור במספרה אחרי הבחינה האחרונה. הורדתי 20 ס"מ מהאורך (פחות או יותר) ועכשיו אני מרגישה משוחררת כמו כבשה אחרי הגז (טוב, רק כמעט, עדיין יש לי שיער ארוך למדי וצפוף מאוד). עכשיו הזוגי ואני הולכים לאכול צהריים (כי אין לי חשק וכוח לבשל, וגם צריך לחגוג קצת), ומחר אני מתכננת סיבוב צמר עם פרנצ'סקה, לחידוש האספקה. ולנוח. ולתפור. ולנקות קצת את הבית, באמת הגיע הזמן. מסתובבים פה גלגלי פרוות-חצול אפורה בגודל שמשתווה ליצרן.

מחר הבחינה האחרונה. לא סתם האחרונה, כנראה (ובתקווה) האחרונה לתואר. הזוגי שואל אותי אם אני מתרגשת. למען האמת, אני בעיקר עצבנית. אני יודעת שלא התכוננתי מספיק טוב (מעט זמן, מעט מוח) ואני עדיין מרגישה קצת מפוספסת בגלל הבחינה הקודמת, אליה החלטתי לגשת למרות מיעוט הזמן במטרה להימנע מבחינות בספטמבר.

אני מניחה שהעצבנות הזו היא תערובת של סוף, פחד מהלא-נודע וגם מהעובדה שלא יהיה יותר מביך מלהיכשל בבחינה האחרונה של התואר, אחרי שעברתי את כל הבחינות במועד א', לאורך כל התואר*. עכשיו נותר לי רק להתארגן על ארוחת ערב, אולי להרים טלפון לאמא כדי לשמוע קול מעודד (זה תמיד עוזר), ולקוות לטוב.

*ניגשתי רק לשתי בחינות במועד ב', לאחר שהחלטתי שמועד א' צפוף לי מדי, בשנה רביעית האיומה והלחוצה.