הזוגי ואני חוגגים היום חמש שנים להיכרותנו. בעוד קצת פחות מחודש נחגוג חמש שנים של מגורים משותפים. אני מסתכלת אחורה וקשה לי להאמין. בחמש שנים האחרונות חוויתי חיים שלמים – למדתי שתי שפות ומקצוע, חייתי בזוגיות נהדרת, אפילו אם לפעמים קשה. ואפילו אימצנו חתול (עליו אספר בפעם אחרת). ואו. חמש שנים. 20% מכל החיים שלי אני עם אותו בן-אדם. למרות הרגעים הקשים, אני לא מתחרטת לרגע. נכון, היו זמנים מחורבנים, ועוד יהיו, אבל הרגעים הנהדרים מפצים על הקשיים. אני רק מקווה שזה ימשיך כך מאחר וההיסטוריה שלנו היא קצת חריגה, נראה לי הולם לספר קצת על ההיסטוריה העתיקה הזו, כי היא בעצם מסבירה למה דווקא בארסה.

אז לכל מי שחשב שבחרתי את בארסה רק בגלל שהיא יותר נחמדה ממילאן, נניח, אז זהו, שלא. לא הגעתי לפה כדי ללמוד, בכלל הייתי אמורה ללמוד בת"א.

אחרי כמה חודשי עבודה בארקפה (סיפור ארוך, פעם אחרת) לקחתי את הכסף שחסכתי לאופנוע ונסעתי לטיול באירופה. התחלתי ברומא ותכננתי להעביר כמה חודשים בפאריס, לצחצח את הצרפתית בטרם החזרה ללימודי ביולוגיה + צרפתית (קומבינציה מוזרה לדעת רוב האנשים שסיפרתי להם את זה. נא לצחוק בבוז, בבקשה). בדרך גם ביקרתי אצל הבת דודה של אמא בוינה ואחר כך – ברצלונה (גם כן אצל בת-דודה של אמא).

הגעתי לבארסה, ובין יום שמשי בים ויום פחות שמשי במוזיאון מירו, זכרתי שאמא סיפרה לי שהבן של חברה שלה מהגרעין גר בעיר, ולומד פה. היא אמרה לי משהו בסגנון, דברי איתו, תשמעי מה זה ללמוד בחו"ל… הרי את חושבת על זה, קשה מאוד להתקבל לווטרינריה בארץ…

מפה לשם, הבחור בכלל לא היה פה. הוא היה בארץ. ואני חשבתי, נו, שוין. לא יקרה כלום אם אני לא אפגוש את הבן של החברה מהקיבוץ בגולן. וכבר תכננתי את הנסיעה לפאריס, וקניתי כרטיסים לרכבת. ל-19 ליוני.
ב-18 ליוני לפני חמש שנים בדיוק, בערך בעשר בערב, התקשר אליי בחור חביב אחד, ואמר לי "אני הבן של…, קיבלתי את הטלפון מאמא שלך. בא לך להיפגש לבירה?"

אז פגשתי אותו לבירה, ואחר כך ישבנו באיזה באר בראבאל (El raval) וכשניסגרו הבארים בשתיים לפנות בוקר הלכנו לשבת אצלו בדירה. דיברנו כל הלילה, ושתינו בלי סוף. ולמרות כל מחשבות הזימה שאולי עוברות לכם בראש, לא קרה כלום. הוא אפילו לא נישק אותי. ג'נטלמן אמיתי?

לקחתי את עצמי, את תיק הגב הענק ועליתי על הרכבת עם ההנגאובר הכי קשה שהיה לי בחיים (במיוחד עם הרכבת המיטלטלת). איכשהו הגעתי לפאריס בחתיכה אחת.

פה נגמר הפרק הראשון בטלנובלה הפרטית שלי. היא אולי לא ארוכה כמו של פורד, ובטח לא כל כך חובקת עולם.

Powered by ScribeFire.