כמו שאתם בודאי יכולים לדעת, אתמול היה יום הולדתי. אני לא ממש מחבבת את היום הזה, כי בנוסף להרגשה הלא חביבה עליי במיוחד של "מרכז תשומת הלב", התחושה של "עוד שנה עברה והנה איפה אני עכשיו" לא ממש אהובה עליי. כמובן, התחושות הללו לא נובעות מחוסר התקדמות, כי דווקא בכל נקודה שכזו, כאשני מביטה לאחור יש לי הרבה הישגים להתגאות בהם.

אבל אתמול היה יום נחמד, יחסית. אמנם הייתי עסוקה בלימודים, אבל אמא ואבא ואחותי התקשרו לברך, וגם הסבתא החורגת מגרמניה, וגם אמא של הזוגי. כך שלא הפריעו לי יותר מדי. גם החברות עסוקות בלימודים, ובהזדמנות אחרת נחגוג.

הזוגי הפתיע אותי. קבענו לצהריים, כי היום הגיעו אורחים וידענו שצפויות כמה ארוחות ערב בחוץ. כשסיימתי להתלבש, שמעתי צלצול בדלת וחשבתי "מצאו זמן לצלצל, אני חייבת לצאת". הוא עמד בדלת, עם שני ורדים אדומים (וריחניים, כמו שאני אוהבת), ואמר שהוא בא להפתיע אותי. אכן, הפתיע אותי. ואז הוא הפתיע אותי שנית, כששלף את מתנת יום ההולדת – טבעת משובצת יהלום*, ושאל אם היא מוצאת חן בעיני (קשה מאוד מאוד לקלוע לטעם שלי). הוא הפתיע אותי פעמיים עם זה – גם המתנה עצמה וגם בגלל שהוא כבר שבוע מנג'ס לי לגבי המתנה.

צהריים אכלנו בקפה החביב עלינו דולסו, שפ', אחד מבעליו בדיוק חגג יום-הולדת גם כן. הוא יודע שאנחנו חוגגים ביחד, ודאג לעוגה מקושטת פלוס נר. איזה מותק של בנאדם. אנחנו גם זכרנו והבאנו לו ורד.

ואחרי כל זה – לחזור ללימודים. גם ככה קשה להתרכז, ועוד אחרי כל הסוכר הזה… אז סביב 6 עשיתי הפסקה והלכתי לקנות צמר לשני הסוודרים לתינוקות שאני מתכננת לסרוג כמתנה. כל אחד והנאות יומולדת שלו, לא?

*ולא, לא טבעת אירוסין (כבר שאלו), לא יהיה כדבר הזה אצלנו, לא בקרוב לפחות