סופסוף התאוששתי מהחתונה. טוב, מה אפשר לצפות מחתונה שנמשכת כל הסופ"ש, והאלכוהול זורם כמים? אני שמחה לבשר שהשמלה עמדה בציפיות, והשאל קצר מחמאות.

ביום שבת בערב הוזמנו לקוקטייל, שפתח את החגיגות. נסענו לסאלו (Salou), עיר חוף קטנה ליד טרגונה עם חבר של הזוגי. האוכל היה נחמד מאוד (למרות שהזוגי ואני נותרנו רעבים, אבל כנראה דיברנו יותר משאכלנו), וכראוי לחתונה יהודית כשרה, לא חסרו החיימון ושרצי הים. הקרובה הרחוקה מארץ הקודש הייתה די מזועזת כשהסברנו לה שה"דגים" היו בעצם חתיכות קלמארי. לפחות את רגל החזיר היא זיהתה בעצמה.

אחרי הקוקטייל, נסענו למלון עם החתן והקרובים. נשארנו בבאר, וישבנו שם עד השעות הקטנות של הלילה. הזוגי, בנסיון להיות חבר טוב, העביר את שארית הערב בשיחה עם חיימה, קבלן מגליסיה, שהיה שיכור למדיי ונדבק לחתן. לא עקבתי לחלוטין אחרי השיחה שלהם, אבל בשלב מסוים חיימה הוציא שטר של 500 יורו ונתן אותו לזוגי, כך ששאר הנוכחים, דוברי אנגלית, השתעשעו בניחושים על טיב העברת הכספים הזו. לצערו הרב של העו"ש שלנו, השטר חזר לבעליו החוקיים. אני קרסתי למיטה בארבע, והזוגי נשאר עם החבורה. חצי שעה מאוחר יותר, הזוגי גם הוא פרש, וסיפר לי שהחבורה נטשה אותו לאנחות עם חיימה, כשהוא הלך לשירותים, והנ"ל הכריח אותו לשתות עוד כוס וויסקי, לפני השינה. אם וויסקי, שלפחות יהיה שיבאס, הזוגי אומר.

למחרת קמנו מוקדם (יחסית), כי החליפו לנו את החדר. אחרי ארוחת הבוקר בצל העצים בחצר, תרנו מעט את סביבות המלון. מאחר והמלון מוקף במטעי זיתים ושקדים, מיצינו את הסיור במהרה ושבנו לרבוץ בצד הבריכה, כשהזוגי אוחז במוחיטו צונן ומנעים את זמנו בשח; אני פרשתי לשנ"צ בידיעה שללא מנוחה אקרוס לפני מחצית הלילה.

בשש נערכה החופה, וכשיצאנו מהחדר כל האורחים כבר נאספו לפני המלון. החתן קרא לנו, וביקש שנחתום על הכתובה, כי צריך שני עדים יהודיים שאינם מהמשפחה. ואז, הטקס התחיל. הטקס היה מין ערבוביה של יהדות ונצרות בשתי שפות, עם הכלה שצועדת לחופה מלווה באביה, הסברים על כל נוהג והסימבוליזם שלו, ולבסוף, דקה וחצי של יהדות כשהכלה, גיורת, מבטאת את המשפטים העבריים יותר טוב מהחתן. ולבסוף, הכוס, שבעצם הייתה נורה, נשברה, ואפשר היה להתחיל את החגיגה.

אחרי הטקס, קוקטייל ליד הבריכה, פלוס רקדנית בטן. דבר ראשון, כוס קיר רויאל ביד, ואחר אפשר לחשוב על אוכל (לא קומבינציה טובה אם את בחורה רזה שלא אכלה מהבוקר). שוב, לא נפקד מקומם של החיימון, או בשמו הכשר פרה נמוכה, ושרצי הים החביבים. למען האמת, חלק מהמתאבנים התעלו על הארוחה שהוגשה, אבל באמת קשה להתעלות על שרצים מטוגנים ולובסטר ששוחה בגספצ'ו.

אחרי השקיעה, כשהמתאבנים התדלדלו, התחילו לכוון אותנו לצד השני, בו נערכה הסעודה. בדרך, מס מעבר, חובה להצטלם עם הזוג הטרי. אולי מתישהו נקבל אפילו עותק מהתמונה הזו, מי יודע. החתן מספר שאת התמונות הם יקבלו תוך שישה עד שמונה חודשים (!).

השולחן שלנו היה מוזר. ישבנו עם עוד שני חברים של הזוגי (לא מוזר), הקרובה הרחוקה מהארץ ורקדנית הבטן. הקרובה לא מדברת ספרדית, הרקדנית לא מדברת אנגלית (קולומביאנית ממוצא לבנוני, כמו שאקירה, למה ציפיתם?). הזוגי ניסה לדובב את הקרובה הישראלית, ואני ניסיתי לנהל שיחת נימוסין עם הרקדנית. החברים של הזוגי התעמקו באלכוהול, בעיקר.

קצת אחרי הקינוח*, אנחנו מבחינים בזוג הטרי, מלווה בצלם הוידאו, מתקרב עם חיוך זדוני על פניהם. מסתבר שהם הכינו "מתנה" קטנה לזוגות החברים הלא נשואים – רמז – תתחתנו – בצורת פסלון של חתן וכלה. ואנחנו, זכינו להיות הקורבן הראשון, ובנוסף לקבל את הפסלון הכי גדול. לא ידענו איך להגיב, ועדיין אין לי מושג מה לעשות עם הדבר הזה.

אחרי הקינוח והעוגה, הזוגי פרש הצידה לטקס הסיגר-וקוניאק החביב עליו בחתונות, ואני ניצלתי את ההזדמנות לרקוד עם בן-הדוד של החתן. באמצע, לנגינת הבה-נגילה, הרימו את הזוג הצעיר על כיסאות, כי הרי אין חתונה כשרה בלי הכיסאות. בערך בשלוש לפנות בוקר הלהקה והאורחים התקפלו, וכשהבאר נסגר החלטנו להעביר את המסיבה לבאר של המלון. התלווה אלינו חבר של הכלה, שוטר, כל כך שיכור, שתה עוד שני שוטים של וודקה, והחליט לחזור הביתה, בנהיגה. את השוט השלישי השאיר על השולחן, אבל לא נראה לי שזה באמת שינה משהו. אני פרשתי בשש, הזוגי בשבע.

למרות הלילה הארוך, התעוררנו מוקדם, ארוחת בוקר וכל זה. חזרנו לעיר עם חבר של הזוגי, בנהיגה איטית והלומת אלכוהול. כשסופסוף התאוששתי קצת מכל הבלגאן, ביום רביעי, יצאנו עם בן הדוד לשתות מוחיטוס בדולסו, וכשסגרו את המקום, עברנו לבאר קוקטיילים נחמד, דריי מרטיני, שלמרבה ההפתעה, מתמחה במרטיני יבשים (אבל באמת, כמו שצריך) וטעימים. שוב הלכנו לישון בשעה שלא באמת קיימת, ושוב השעון הביולוגי שלי נחבט ואיבד את הקצב. נראה לי שעכשיו, כמעט שבוע אחרי, אני יכולה לחזור לשגרה. הגיע הזמן, באמת.

ותהייה אחרונה – אני לא יכולה שלא לחשוב, על הנטייה המעצבנת של זוגות שמתחתנים לרצות שאחרים מסביבם יתחתנו. אני יודעת שהפסלון לא ממש ישנה את דעתי, אבל מה המשמעות של לחתום על הכתובה של זוג אחר, יחד? מזל שאני לא מאמינה גדולה, בשום דבר.

*פירות אדומים עם גלידת יוגורט, אם אתם סקרנים.