אומרים, שכשהמכה צפויה, הכאב פחות חזק. אולי אפילו הוכיחו את זה אצל עכברים. אבל כל זה ממש לא משנה כשפתאום החיים מתהפכים, ולמרות הציפייה, כי ידעת שזה יגיע, הכאב חריף וחזק ממה שחשבת. ופתאום כל התכניות המפורטות שלך הולכות לאיבוד בתוך הכאב, ואת לא יודעת איפה לקבור את עצמך, מה לעזאזל עבר לך בראש שהחלטת לעשות שינוי כזה? ולמרות שהראש אומר שאחרי תקופה קשה, תצאי מזה מחוזקת, ושאין לך ממה לדאוג ובטח לא לפחד, הברכיים שלך בכל זאת רועדות והדמעות דוחפות אחת את השנייה בדרכן החוצה. ואיכשהו, למרות הקפדנות שלך, שום דבר לא מתקתק. מישהו צריך לשים קצת WD-40 בצירים של חייך. ועכשיו את יושבת, וכותבת על זה, בתקווה שזה מה שינקז קצת מהפיכסה שיש לך בפנים. אולי זה יעזור. ואולי לא.
היום עברתי לגרמניה. לבד. הזוגי החליט לחזור לארץ, מאחר והעתיד המקצועי שלו פה לא נראה מבטיח. כאב הקריעה מהבית, מבארסה האהובה שלי, גדול פי כמה וכמה כשאני יודעת שיחד עם הפרידה מהמקום שלמדתי לכנות "בית", אני נפרדת גם מהאיש היקר איתו בניתי את המקום הקטן שלי. ונכון, אפשר לנסות להמשיך בשלט רחוק, אבל אחרי 7 שנות מחייה משותפת, איך שלא אהפוך את זה, זה לא אותו הדבר. מעבר לסערת הרגשות שהייתי נתונה בה, נראה כאילו הכל נגדי היום – המחשב לא זיהה את הזמנת הטיסה שלי, בבידוק הביטחוני רצו לראות את הדברים שהיום לי בתחתית המזוודה, הגעתי לשער אחרי שקראו לנוסעים האחרונים (קרי, אני), ובזמן שחיכיתי לאוטובוס התחיל לרדת גשם (מיותר לציין שלתחנה לא היה אפילו גג קטנצ'יק לחסות תחתיו, כן?). בכל מקרה, עכשיו אני בחדר המעונות שלי, יושבת על מיטה בגודל מיקרוסקופי ובלי חיבור אינטרנט, כותבת ומקווה להפריש קצת מהעצב דרך המילים. לא עובד כל כך. נראה לי שהגיע הזמן להחליף את המקלדת בצמד מסרגות. אם אי אפשר לגרש את העצב, אפשר לפחות לרתום אותו למטלות פרודוקטיביות, לא?
תגיות: בתוך עצמי, הרהורים, התחלות, לבד, מעבר
9 יולי, 2009, 18:56
את אמיצה בעשיית השינוי הזה, בלקום ולעזוב וללכת בדרך החלום/הרצונות/ השאיפות שלך. נכון, יש לזה מחיר, אבל מקווה שזה יתגמד עם הזמן. כבר עזבת בית פעם אחת, אבל כנראה שזה לא נעשה קל בפעם השניה…
9 יולי, 2009, 21:48
כמו שכתבת בעצמך – את כרגע בעין הסערה. עוד מעט הסערה תחלוף והעניינים יתחילו להתבהר קצת, ואחר כך עוד קצת, ואחר כך יותר.
בסוף גם לא יטפטף, וגם יהיה חיבור לאינטרנט. עוד תראי.
ורק לפני סיום, מיקי שלי דורש לדעת מה קורה עם החצול.
חיוך גדול מהארץ, והרבה תקווה.
9 יולי, 2009, 23:29
אוי 🙁 כמה קשה וכמה כואב… אנייכולה לתאר לעצמי שאת מרגישה גם די בודדה כרגע. אבל זה באמת משתפר עם הזמן, והתחושה של הניתוק והתלישות תתחלף בסופו של דבר בתחושה של דבר מוכר וחביב. בינתיים, חיבוק גדול, והחזיקי מעמד…
10 יולי, 2009, 6:33
קרייזי, אין לי הרבה מה לוהסיף, מלבד זה שאני באמת מאחל לך המון הצלחה. כל שינוי הוא קשה בהתחלה, אבל אני בטוח שתצליחי לעשות ממנו את המקסימום..
חיבוק גדול מהצד הזה של המסך..
10 יולי, 2009, 14:33
עברתי את זה וגרוע מזה (שלוש שנים של יחסים מרחוק, יותר רחוק מגרמניה). מסקנותיי: המצב ישתפר, אולי יפתר לחלוטין, או כמו במקרה שלי, לפחות יהיה פחות גרוע.
אם אתם לא זוג דביק מטבעכם, ההפרדה היא סוג חדש ומעניין של יחסים. פחות טוב ברוב ההיבטים, אבל יותר טוב בכמה היבטים. אם תקפידו לדבר הרבה ותשקיעו בשיחות, תחזקו את היחסים. הכאב שאתם מרגישים עכשיו יכול לשמש כמוטיבטור לשימור היחסים.
הסקס, בעיקר אם הייתם ביחד שבע שנים, ישתפר מאוד, בשבועות\חודשים שבהם תיפגשו, ויש סיכוי שהוא ממש יעלה כמה דרגות, גם כשתחזרו לגור ביחד. כמובן, הרבה תלוי בקשר וברצון של שניכם להמשיך בקשר ולהשקיע בו למרות הקשיים.
23 יולי, 2009, 10:12
לימור, את צודקת. אני חייבת לציין שלמרות הנסיון בלעזוב בית, יש הבדל מאוד משמעותי בין "עזיבת הקן", היציאה מבית ההורים, לעומת עזיבת הבית שבנית לעצמך בעצמך. הקשיים שאני נתקלת בהם עכשיו, גם אם הם דומים מאוד לאלה בהם נתקלתי במעבר לבארסה, מעיקים הרבה יותר, כי אני צריכה להתמודד איתם לגמרי לבד. נכון, אני חזקה יותר משהייתי בגיל 21, אבל זה מבטל מקשיי ההתמודדות.
Black Cat, אל דאגה. החצול יצטרף אליי בקרוב. הוא מוסר ד"ש למיקי. תודה על החיוכים 🙂
ואנדר, תודה. ורק שתדעי, את מצליחה להעלות לי חיוך על הפנים ברגעים הקשים ביותר – אין כמו קבוצת מעודדות פרוותית כדי לשפר את מצב הרוח
גיא, תודה על הצבעת האמון.
יוסף, טוב לדעת שאפשר לעשות את זה. אתה נותן לי תקווה, שתשמש אותי כתחמושת נגד רגעי היאוש. מקווה שאתה צודק, לגבי הכל.