עוד שנה עברה. אם הייתה עוגה, כמות הנרות היתה קרובה באופן מפחיד לשלושים. אבל לא הייתה עוגה, והיה רק יום עבודה, אמנם לא ארוך, אבל די מפרך, בעיקר בגלל הדברים מסביב. היום הגיע הפלטה לשולחן העבודה שלי, ולצערי הרב הבחור שהביא את המשלוח היה לבד, והייתי צריכה לעזור לו להעלות אותה. לקומה שישית. במדרגות, כי הפלטה לא נכנסה במעלית. אבל גם זה היה ונגמר, ועכשיו, סופסוף, יש לי שולחן עבודה. בקרוב תמונות, לכשהסלון יראה כמו משהו יותר מאשר מחסן, עם כל הארגזים מברצלונה והדברים מאיקאה.

החבר'ה בעבודה זכרו, וקיבלתי ספר (על אלצהיימר, כמובן) ופתק חמוד עם חצול. אבל עדיין אני מרגישה לבד, ואני שמחה שהעומס לא מאפשר לי לחשוב על זה הרבה. ברגעים האלה אני מרגישה את המרחק כמו שהוא באמת, ולא כפי שהוא מרגיש בשאר הזמן, מוגבל בעזרת אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים לי לגשר על הקילומטרים במילים.

מחר יהיה רצת יותר נחמד. אני מקווה שמזה האוויר יהיה נדיב, כי יחד עם חבר לעבודה שחולק איתי יום הולדת, נחגוג עם הקולגות בחצר בית הוריו בברביקיו. אני מקווה למזג אוויר נחמד יותר מהיום, שהיה גשום ואפור*. מעבר לעובדה שנחמד לחגוג יומולדת בצוותא, זו הפעם הראשונה שאפגוש את אנשי המחלקה מחוץ לעבודה, ונראה לי שזו נקודה קריטית ליצירת קשרים חברתיים עם האנשים האלה מעבר למכנה המשותף התעסוקתי.

*כן, אני כבר מדמיינת את התגובות שלכם, "את מתלוננת על גשם וקור? אנחנו מתבשלים פה". אני יודעת, כל אחד והדברים שמפריעים לו…