גדולים וחכמים ממני, אמרו כבר, שהזמן לא מחכה לאף אחד, כך שלא פלא שהוא לא מחכה לי. בלי לשים לב, חולפים חודשים, שהופכים לשנים, ופתאום, אחרי למעלה משלושה חודשי שתיקה רועמת, יש לי סיבה לשבת ולכתוב שוב. הרי לא קל לשוב לכתוב לאחר זמן רב כל כך. במשך החודשים האחרונים לא חסרו לי נושאים לכתיבה, אולם לא התחשק לי להציף את הרגשות המעורבים שמלווים אותי יום יום, שעה שעה, מאז שעזבתי את גרמניה. לא התחשק לי לפרסם קבל עם ועדה, שהנה, חזרתי, ולא כפי שרציתי או מתי שרציתי, ואין בכלל שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי, עם חיי, מכל הבחינות. ועכשיו, לרגל הבלוגולדת של המקום הקטן והפרטי שלי, החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה, להעיר את הקול הפנימי שלי, לנער מעליו את האבק שצבר בחודשים האחרונים, ולהכריח אותו לחזור לעבוד. הרי יש כל כך הרבה על מה לכתוב, לא? חזרה למקורות, על כל ההיבטים והפנים שלה, אינה קלה, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים, ובפרט חזרה שאינה מבחירה חופשית. גם הזוגיות, שצריך לבנות ולהגדיר מחדש, לא רווה נחת. בקיצור, לא באנו להנות.

ועכשיו, מה? שאלה טובה. אני עדיין עובדת על זה. מקווה שגם יהיה לי כח לכתוב על זה. מה שווה בלוג שמתעדכן פעם בארבעה חודשים? אז הנה, בלוג יקר. כולי תקווה ששנתך הרביעית תהייה פורה ומפרה, יצירתית ושופעת, שנונה ומושחזת, ואם אפשר גם לא מאוד מעיקה. אני מקווה שבמבט לאחור, שנה מעכשיו, יהיו לי תובנות רבות יותר, לשאלות שמעיקות עליי כבר די הרבה זמן.

וחוצמזה, עכשיו אתם יודעים. אני פה, בינתיים. לאלה מכם שראויים לשיחת טלפון אישית עם החדשות, התנצלויותיי אם פגעתי בכם בזה שלא עשיתי כן. מהרבה בחינות, אני עדיין בהכחשה, ולא ממש ממהרת לדווח על החדשות, שלא היו משמחות באופן מובהק עבורי. מקווה שמתישהו בקרוב אחזור להיות יותר כמו עצמי-של-פעם. המפפף. שינויים.