צ'ארלי הוא חתול שסובל מהיפופלזיה צרבלרית. זהו פגם מולד, שמתבטא בקואורדינציה פגומה עקב תת-התפתחות עוברית של הצרבלום, שאחראי, בין היתר, על הקואורדינציה של השרירים ותנועתם. צ'ארלי הולך קצת מוזר, ואולי קצת פחות חינני מחתולים אחרים, אבל הוא חתול בריא, שאוהב לשחק ולא נראה שמפריע לו הפגם המולד שלו. הוידאו שמספר עליו, אותו מצאתי דרך StumbleUpon, מנסה להגדיל את המודעות לבעיה הזו, שאיננה קטלנית בהרבה מקרים, ושגורמת להמתה של גורים שסובלים מהפגם.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=dJQG6V1MOVY]

וקצת רקע כללי – היפופלזיה צרבלרית בחתולים היא פגם מולד שנובע מהדבקה של העובר בעודו ברחם אמו בוירוס הפאנלויקופניה (Panleucopenia). בחתלתולים הוא יכול לגרום לחתלתלת, אבל אם ההדבקה מתרחשת במהלך ההריון, לאחר הדבקת העובר, הוירוס משתכפל בתאי הצרבלום והורס אותם. עוד סיבה לחשיבות החיסון המשולש.

כבר הרבה זמן אני חולמת על מכונת תפירה משלי. מאז אותו הקיץ לפני כמעט חמש שנים, עוד לפני שהתחלתי ללמוד, כשחזרתי לתפור בקיץ עם סבתא. אף פעם לא מצאתי את התקציב לזה, ותמיד גם דחקתי את הצורך הזה בטענה (אווילית משהו), שבכל מקרה לא יהיה לי זמן לעניין הזה. אבל כמו כל צורך עמוק שכזה, מתישהו צריך לפרוק אותו. אז הפריקה תמיד הייתה מרוכזת בקיץ, חמש חצאיות, שמלה, חולצה, ציפיות לכריות, תיקים קטנים… אבל למכורים באמת זה לא מספיק, ואת הצורך היצירתי פרקתי בדרכים אחרות, בעיקר בסריגה.

בשלב מסוים החלטתי שהגיע הזמן, שצריך למצוא את התקציב, כי יש כל כך הרבה דברים לעשות ומעט מדי זמן בקיץ, בעיקר אחרי הקיץ העמוס של שנה שעברה (ארבע חצאיות בשבועיים, בערך). ההחלטה נפלה כשהחלטתי להגיש מועמדות למלגה, עם התחייבות עצמית להשקיע חלק ממנה במכונת תפירה. מעין השקעה בנשמה, על חשבון שאר חפצים גשמיים יותר (אבל לא פחות נחוצים).

אז אחרי שעשיתי קצת חקר שוק, החלטתי לקנות מכונה של Pfaff, במחיר של (תחזיקו חזק) 650 יורו. לא מעט, אבל זה עדיין יותר מוצלח מהמחיר ההתחלתי, מעל 800. אבל זו השקעה. היום הלכתי לשים את המקדמה, ואת המכונה אאסוף רק בסוף תקופת הבחינות, כי אני יודעת שכל פתרון אחר יגרום לי לכשלון גורף בבחינות. גם ככה קשה לי מאוד להתרכז… אני בעיקר חושבת על כל הפרויקטים, ובאיזה סדר. לפעמים אני מרגישה קצת מוזרה מהבחינה הזו, פריקית של סיבים, אריגים וסריגים. אבל לפחות זו התמכרות בריאה.

איזה כיף להיות אישה, לדמם פעם בחודש וגם לסבול מכאבים תוך כדי. ייפי!

ואם זה לא מספיק, את יכולה לסבול גם מדיסמנוראה, מילה איומה שמתארת מצב לא מאוד סימפתי: כאבי מחזור קשים מלווים בשלשולים, הקאות ומיגרנות, מתובלים בחולשה וסחרחורות.

ידעתי שהמיגרנה ביום ששי בערב לא הייתה מי-יודע-מה נורמלית, אבל לא תיארתי לעצמי את הבאות. כאבי גב נוראיים, שלשול עצבני והקאה (אחת, למזלי) שרוקנה את קיבתי לחלוטין. תמיד סבלתי מכאבי מחזור, אבל הפעם, באמת הגוף שלי התעלה על עצמו. ואיכשהו, קצת אחרי שסיימתי להקיא, חזרתי לעצמי. לא חוויה מומלצת.

למי כותבים על הבאג הזה? אולי צריך לשאול את בוש והחברים שלו, שחושבים באמת שיש משהו תבוני בתכנון שלנו.

נרדמת כשלקחת טרמפ, וכשהתעוררת גילית את עצמך במקום מוזר. שאלת מישהו, והוא אמר לך שהגעת למקום של הדברים שמעולם לא עשית. החברה שלא הייתה לך, המקצוע שלא רכשת, והמכונית שלא הייתה לך. פרסומת אפילו די מוצלחת, למרות המבטא הארגנטינאי הכבד.

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת על פוסטים, שבסופו של דבר לא רואים אור, אפילו לא מגיעים להיות טיוטה. לחץ הזמן, המתח, הבעיות הטכניות, הלימודים, כולם תוקעים מקלות בגלגלי הכתיבה שלי.

אז מה לא סיפרתי, וממש רציתי?

• קיבלתי את המלגה. כבר חשבתי על הפוסט עם כל השמחה וההקלה. מישהי אמרה לי שהיא בדקה בחשבון הבנק וגילתה שהמלגה כבר נכנסה. באותו הרגע רצתי לחדר מחשבים לבדוק את החשבון שלי, וקפיצת האושר שלא יכולתי להחזיק בפנים קצת הפחידה את הסטודנטים שהיו עסוקים בצ'אט סוער*. מזל שהגיע לפני יומיים מכתב שמודיע רשמית על קבלת המלגה. אחרת לגמרי הייתי שוכחת מזה.
• שהבלוג, שאוטוטו יש לו בלוגולדת, עבר כבר את הפוסט המאה. רציתי לכתוב משהו, להזכיר את זה, אבל איכשהו לא יצא. לא נורא. אבל בשבילי זו בכל זאת מיני-נקודת-ציון.
• המחשב החדש סופסוף בבית, עם המערכת הפעלה כמו שצרי, וכפי שאתם יכולים לראות, עברית שוטפת. יש עוד הרבה עבודה, להתקין אופיס, טיונינג עדין שלא נדבר על כל העבודה שהמחשב הישן צריך. בין היתר כל ההתעסקויות הטכניות עם המחשב גזלו בלי סוף זמן ובעיקר עצבים. כמה טוב שנגמר.
• סופסוף סיימתי את העבודה שלא נתנה לי לישון בלילה. איזו הקלה. באמת. 20 עמודים תיאור מקרה. ארוך ומורכב. חשבתי לרגע לפרסם את העבודה פה בבלוג (למען סטודנטים שמתעניינים וכאלה), אבל החלטתי בסוף שלא. אם יש לכם עניין מיוחד בנזקי חמצון ורבדומיוליזיס בכלבים, אתם מוזמנים ליצור אתי קשר במייל.

וזהו, בערך.

*מה חשבתם, שהם באמת למדו?

בשעה טובה סיימתי סופסוף (כך נראה) את התהליך הכואב של מעבר בין גרסת וורדפרס אחת לאחרת. מאחר ולא מדובר בשדרוג אלא בהחלפת גרסא, גיליתי (בדרך הקשה, כמובן) שכל הלינקים השתנו, כלומר בעיות של דפי 404 ואי תאימויות. את הבעיה הזו הצלחתי לפתור באמצעות התוסף Redirection, שעושה עבודה מעולה. מצאה חן בעיני אחת התכונות, שהוא אוסף מידע לגבי הודעות 404 ומאפשר לנטר כתובות ללא מוצא.

אמרתי לעצמי, אם כבר הכל התחרבש, נחליף את הפורמט של הלינקים. יותר נחמד. ואז גם החלפתי את ה-Slug לכל הקטגוריות. וכשגיליתי שאני לא ממש מצליחה לשנות את ה-Slug בתגיות, החלטתי לתייג הכל מחדש. בפעם השניה, כי אחרי המעבר תייגתי כבר מחדש (באמצעות אפשרות ה-Mass Tag Edit הנחמדה של Simple Tags. הפעם השתמשתי בתוסף Advanced Tag Entry שמאפשר להגדיר את ה-Slug בעת הזנת תגית חדשה. חשבתי שאם אני לא משתמשת בכל האופציות של Simple Tags, אולי עדיף למצוא תוסף אחר עבור האיחזור של פוסטים קשורים, אולם שניים מהתוספים שניסיתי סירבו לעבוד והשלישי לא מצא חן בעיני בגלל הממשק הווידג'טי. לא נורא, חזרנו ל-Simple Tags, אבל עם ממשק תגיות מוגבל.

עד כה סאגת התוספים, תיוגים, slugs ושאר עינויים סיניים. אני מסרבת להחליף גרסא שוב. זה היה פשוט מסויט. עכשיו נראה כמה קל לשדרג בין גרסאות, מאחר וזו אמורה להיות ההטבה בגרסא הזו.

ותהייה אחרונה. לפעמים נדמה לי שאני מקדישה הרבה יותר זמן לתחזוקה, שדרוגים ושאר עניינים פנימיים בבלוג, במקום להקדיש יותר זמן לכתיבה. אני מניחה שאני לא היחידה שמרגישה כך לפעמים, ומנסה להבין את עצמי, למה חשוב לי כל כך שהדברים יעבדו בצורה פחות או יותר חלקה, למה לעזאזל אני כל כך לא פשרנית, לא מוותרת, כי בסופו של דבר ההתעסקות הזו בפרטים קטנים (ולכאורה לא חשובים) גוזלת זמן, עצבים והרבה מאוד סבלנות. פרפקציוניזם זו תכונה מחורבנת. באמת.

כמעט שכחתי – אם אתם מוצאים איזה לינק שבור, אנא דווחו לי דרך טופס יצירת קשר. תודה.

כפי שיכולתם בוודאי לראות, ואם לא אז בטח קראתם בפוסט האחרון, היו קצת בעיות טכנית. אבל הצלחתי בסופו של דבר לפתור אותן (או לפחות את הקריטיות ביותר) ולהחזיר את האתר לפעילות. עכשיו אני יכולה לספר גם שכל הרעיון היה להעביר את הבלוג לתשתית יותר קלה לשדרוג, במערכת מובנית בשרת בו האתר מתארח. המעבר בין הוורדפרס העברי לגרסת השרת לא עבר מאוד חלק, בין היתר עקב שלומיאליות טהורה (שכחתי לייצא את התוכן ל-XML טרם השדרוג, אבל הצלחתי לפתור את הבעיה). נשאר רק לשפצר את ממשק הכתיבה, אבל זה יחכה למחר.

בנוסף, הבלוג עכשיו רץ על WP 2.3.2 בגרסא אנגלית עם אפשרות לשדרוג בלחיצת כפתור, כמו הבלוג הספרדי. יותר פשוט? נחייה ונראה…

וחוצמזה, שתהייה שנה נהדרת. הזוגי ואני מציינים את כניסת 2008 בארוחה עם ר'. מה התוכניות שלכם?

האיש הטכני שלי ואני חשבנו שיהיה רעיון טוב לעבור לגרסא אחרת של וורדפרס אבל יש לנו לא מעט בעיות. מקווים לפתור אותן בקרוב, וסליחה על אי-הזמינות.

סיימתי את הצעיף לכריס, מתנת יום הולדת מאוחרת. אני מאחרת "רק" בשבועיים אחרי יום ההולדת, אבל התחלתי מאוחר מדי את הסריגה עצמה ועל הדרך גם למדתי איך סורגים תחרה וגם המצאתי וריאציה משלי לדוגמא. הפוסט ייתפרסם אחרי שהמתנה תגיע ליעדה, בערך שבוע וקצת אחרי שבאמת סיימתי את הסריגה עצמה…

קניתי מוהייר אדום, לפי העדפות הצבע של העלמה, והחלטתי לסרוג Wisp מהאתר Knitty, לפי המלצתה של mkazumi מקבוצת הסריגה. אולם, אני קצת מעופפת, וקראתי (או זכרתי) לא נכון את ההוראות ויצא משהו קצת אחר, אבל לא פחות יפה. עוד אין לזה שם, אתם מוזמנים להציע.

סופסוף התחלתי לסרוג את הסוודר לזוגי, מצמר מרינו של Malabrigo (תוצרת אורוגואי!) בצבע כחול כהה שנקרא Paris night, בחירה של הזוגי. לבקשתו הדוגמא כוללת צמות, מה שגרם לי לחשוב על הנחיצות של סמני עיניים, כדי לא להתבלבל במעברים בין סגנונות סריגה שונים. אבל איפה מוצאים סמני עיניים בעיצומו של חג המולד? הכל סגור, ואני לחוצה לסרוג. זה כיף. אז הכנתי בעצמי סמני עיניים, בשני צבעים, מחרוזים ומחוט מתכת. הטכניקה עוד זקוקה לשיפור, וגם הכלים שעמדו לרשותי לא היו מאוד מתאימים (אפילו קאטר הגון אין לי), אבל בינתיים הם עושים את העבודה.

אם כבר, אז תמונה אחת, להשוויץ בהתקדמות 🙂

זהו. חג המולד כבר פה. מרגישים את התכונה זה חודשיים כמעט. זה מתחיל טיפין-טיפין, עם חנות אחת או שתיים שמתחילות כבר לקשט, כי זה עוזר למכירות. במקביל הטלוויזיה מתחילה להפציץ בפרסומות לצעצועים הכי מופרכים שקיימים, כמו התוכי המדבר או הבובה שגם עושה פיפי, גם מדברת וגם יודעת לכסות את עצמה. בתחילת דצמבר מדליקים את הקישוטים. יש מקומות, כמו מלונות גדולים או אל קורטה אינגלס (El Corte Inglés) שבונים קישוטים ממש מרשימים.

החג הוא אחד החביבים עליי, בעיקר מבחינה אסטתית. מכל שאר הבחינות, אני חושבת שהוא מזמן איבד את המשמעות שלו. טירוף הקניות שאוחז את האנשים פשוט לא ייאמן. בממוצע, כל אזרח ספרדי מקבל מתנות בכשלוש מאות יורו. בנוסף, רוב האנשים בכלל לא משתמשים במתנות שהם מקבלים. כשלוקחים בחשבון את המשכורת הספרדית הממוצעת מבינים מה גודל ההוצאה. מעבר לכך כל ספרדי ממוצע מוציא קרוב ל-70 יורו (!) על הלוטו של חג המולד, ההגרלה הכי חשובה בשנה בערך. כמה מוציאים על אוכל אני לא יודעת (או לא זוכרת). בסך הכל אנשים מוציאים פה הון תועפות במשך החג. הרבה מעבר ליכולת הכלכלית שלהם, על אף המשכורת הנוספת שנהוג לתת בחג*.

מבחינה קולינרית, אפשר להנות. במיוחד אם אוהבים מתוקים. באופן מסורתי נהוג לאכול בחג קנלוני ממולאים בבשר ברוטב בשמל, עוף גדול (ברווז או הודו) צלוי בתנור, וכמובן, פירות ים, במיוחד מיני סרטנים. אבל, את רוב המנות האלה ניתן למצוא בשוק במשך כל השנה, בחברת השפע שהיא ספרד המודרנית. המתוקים המיוחדים של החג, לעומת זאת, נמכרים אך ורק בתקופת החג. מיני טורון (Turrón), מעין נוגט עם שקדים או אגוזים, למרות שהיום ניתן למצוא גם טורון שוקולד עם אלכוהול, אגוזים ושקדים ושאר דברים טובים**, פולבורונס (Polvorones), עוגיות שקדים פריכות ומתפוררות לאבקה (פולבו – אבק בספרדית) ומנטקדוס (Mantecados), גם הם עוגיות פריכות ששמם מעיד על תכולה גבוהה של שומן חזיר (Manteca de cerdo) אבל ניתן להחליף אותו בחמאה (Mantequilla). אני לא ממש מחבבת את העוגיות האלה, אבל הן חלק מהמסורת.

כבר אמרתי שאני מחבבת את החג בעיקר מסיבות אסטתיות, לא? אחד הדברים הנחמדים והנאיביים ביותר שאפשר למצוא בספרד ובקטלוניה הוא הבלן (Belén), או בקטלן פסברה (Pessebre), שהם בעצם תצוגה של רגע הלידה של ישו, כולל האסם, החיות וכל הדברים מסביב (מה שנקרא באנגלית Nativity Scene). יש לזה שם בעברית? מסתבר שהמסורת הובאה לספרד מנפולי בתקופת שלטונו של קרלוס השלישי, כלומר בערך לפני שלוש מאות שנה. הקטלנים מוסיפים למסורת הזו את הטויסט שלהם, בהכללת הקגנר (Caganer) הוא המחרבן, לכל סצינה שכזו. ישנם הסברים מלומדים להכללתו בסצינה הקדושה, כמו ייצוג האנוש שבכולנו, ללא קשר למעמד וכו', ייצוג האלמנט המפרה של האדמה, ועוד כמה, אבל נראה לי שהסיבה האמיתית היא ההומור הסקטולוגי (Scatological מילה גבוהה להומור קקה) שחביב על הקטלנים עד מאוד.

ואנחנו? אנחנו לא ממש מושפעים מהחג. טוב לא לגמרי, רק קצת. באוניברסיטה שלי תלמידי השנה החמישית שרים מזמורי חג עם מלים משובשות, בדרך כלל על הלימודים אבל גם קצת על חיבה לאלכוהול ומריחואנה. השנה נשארתי יותר זמן מבשנים קודמות, ואני חייבת לציין שהחוויה הזו רק חיזקה את דעתי לגבי אירועים שכאלה. גם האפריטיף אליו הלכתי עם המחלקה לא הרשים אותי במיוחד. אולי רק בתור עוד אירוע בו יש הרבה אנשים, אוכל קלוקל מהקפטריה והרבה אלכוהול.

לעומת זאת, בקורס הגרמנית הדברים הלכו קצת אחרת. סיכמתי עם המורה שאביא עוגיות חג המולד, שהכנתי לפי מתכון שהיא נתנה לי. העוגיות יצאו מוצלחות מאוד. אם יש מעוניינים, אתרגם את המתכון. ממש קל. היא הביאה יין חם, בתרמוס, ואחר כך שרנו שיר חג בגרמנית. אני חייבת לומר שעל אף שאין לי שום קשר לחג, ובמיוחד שום קשר למסורת החג הגרמנית, מאוד נהניתי. התחושה הזו של ללמוד מקרוב תרבות אחרת, מערכת שלמה של מסורות, פשוט נהדרת.

*רוב העובדים מקבלים משכורת 14, כלומר משכורת נוספת בחג המולד ואחת נוספת באוגוסט, החופש המסורתי.
**הטורון החביב עליי ביותר הוא טורון שוקולד עם וויסקי ואגוזי מלך… יאם.