סופסוף סיימתי את הסוודר לאור, הצאצא של זוג חברים של הזוגי מהקיבוץ. הוא נולד ביום ההולדת שלי, כך שלעולם לא אשכח את התאריך 🙂 הסוודר נשלח אחר כבוד עם ט', ובתקווה יגיע מתישהו בקרוב לקיבוץ.

אתמול עברתי את טבילת האש האקדמית שלי – ההרצאה הראשונה בקונגרס, גם אם קטן ועוסק רק בהיסטוריה של הווטרינריה. אבל כדי להבין איך הגעתי לשם – צריך לדעת את כל הסיפור.

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשאחד המרצים שלי לשעבר, משנה שנייה, חיפש אותי. הוא שלח לי מיילים לתיבה של האוניברסיטה (שאני לא נוהגת לפתוח), וכשזה לא עבד העביר לי מסר דרך המשוגעת (אותה מצא בבאר) שהוא מחפש אותי. לא ידעתי במה מדובר, ובטח לא תיארתי לעצמי שזה יסתיים כך.

הלכתי לפגוש אותו, לשמוע במה מדובר. הוא מזכיר החברה להיסטוריה של הווטרינריה בקטלוניה, והשנה תורם לארגן את הכנס השנתי הספרדי. כדי לגוון, ולא לערוך את הכנס בפקולטה כמו בפעמים קודמות, האגודה החליטה למקם את הכנס בג'ירונה (Girona), ועקב עברה היהודי של העיר, לנסות למקד את הכנס בווטרינריה ויהדות. מאחר ואני הסטודנטית היהודייה היחידה (נראה לי) ובוודאי הישראלית היחידה, הוא ביקש ממני עזרה באיתור חומר בנושא, ובאיתור אנשי קשר בארץ, אם יש בכלל.

כל העניין התגלה כהרפתקה מכיוון שמהר מאוד גילינו שהביביליוגרפיה בנושא מאוד מצומצמת, וגם החוקרים בארץ שאיתרתי לא ממש עוסקים בנושא. מחקר בהיסטוריה של הרפואה והיהדות לא חסר, אבל וטרינריה – לא. התחלנו לשאול את עצמנו אם חוסר התיעוד נובע מכך שהיהודים לא עסקו בטיפול בבעלי חיים, או שמא האיסור לעסוק במקצוע (שהיה קיים בספרד למשל) גרם לכך שהיהודים שעסקו בתחום עשו זאת בהסתר.

בהמשך, דיברתי עם כמה מרצים בקורט, שהמליצו לחפש את ספריו של ד"ר אריה שושן, שהקדיש את זמנו לחקר ההיסטוריה של הווטרינריה. מצוידת בעצה ביקרתי בספריית בית החולים בבית דגן, שם מצאתי את הספרים. כמובן, כל ספריו כבר מזמן לא נמכרים, לכן יצרתי קשר עם בנו של הד"ר שושן, חיים, בבקשה לקבל עותקים מספריו כדי ללמוד את הנושא יותר לעומק. מרבית הספרים עוסקים בהיסטוריה של הרפואה והווטרינריה בעולם היהודי, ובמקומם של בעלי החיים בכתבי ישראל.

לאחר קריאה במקבץ מספריו של הד"ר שושן, המרצה שלי ואני החלטנו שיהיה מעניין לספר קצת על הד"ר שושן, שבחייו שזורות קורות העם היהודי כולו. חשיבותו כחוקר היסטורי בתחום כל כך לא מוכר הצדיקה, לדעתנו, את העניין בו.

כך שהכנתי הרצאה קצרה (10 דקות) לקונגרס שהתקיים בסופשבוע הנוכחי. הייתי מאוד עצבנית, והעובדה שהזוגי חזר ערב קודם, בטיסה שהתאחרה ועם הרבה בעיות לצאת לא ממש הוסיפה. בכל זאת, ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד, לפחות כך נראה לי. גם הפידבק שקיבלתי היה מוצלח. אני לא יודעת אם זו אינדיקציה לעניין, אבל רק אותי שאלו שאלות בתום ההרצאה.

ההרצאה שלי הייתה האחרונה בסשן הראשון. שמענו הרצאות על הרגלי התזונה של היהודים (שום דבר שלא למדנו בשיעורי תנ"ך), על הסיבות לכך שבעת כתיבת התורה לא יכלו לקבוע שהארנב טמא (כי מקורו בחצי האי האיברי) והכוונה באמת לשפן סלע, ועוד שתי הרצאות על רדיפת וטרינרים שנחשדו כיהודים בספרד ובמקסיקו.

מאחר והיינו שנינו הרוסים, החלטנו לטייל קצת בג'ירונה ולחזור לעיר. אני אישית הייתי צריכה לחזור בזמן כדי להגיע לשיעור הגרמנית שהתחיל בשש בערב. ג'ירונה מאוד נחמדה, אבל מאוד קטנה – בשעה וקצת טיילנו ברוב העיר העתיקה. באחת הפינות שמענו את המדריכה של קבוצת ישראלים מסבירה על הרמב"ן והרמב"ם ומדגישה את הנו"ן או את המ"ם בסוף כדי שאף אחד לא יתבלבל. מצאנו לנו איזו מסעדה נחמדה ודי מקורית, אבל קצת מבולבלת. במנה שלי שכחו את השום הירוק (Ajo tierno), התחליף הספרדי והשומי לבצל ירוק, ובסלט של הזוגי שכחו את גבינת הצאן. נו, מילא.

לשיעור הגרמנית הגעתי כבר הרוסה לגמרי, וזה עוד אחרי שנרדמתי ברכבת. מאחר ואני בדרך כלל לא מצליחה לישון בנסיעה, כנראה שהייתי די הרוגה. מהשיעור אני יכולה לציין את התובנה שיש מילים שפשוט נצרבות בזיכרון ההיסטורי, כי כשלמדנו את הפועל "לעבוד" – Arbeiten הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה "העבודה משחררת" – arbeit macht frei. מוזר או מתקבל על הדעת?

לאור העובדה שאני רק גיקית לייט, יש לי עדיין אי אילו קשיי התמצאות בנבכי הוורדפרס. אבל בכל זאת הצלחתי לשדרג ל-WP 2.3 לגמרי לבדי! ייפי!

רק דבר אחד עוד לא ברור לי, אבל זה יחכה – לאן הולכות התגיות? למה הן לא מופיעות?

עדכון 20.10.07

הבנתי למה התגיות לא מופיעות. התבנית הקודמת פשוט לא תומכת בהן. התבנית הנוכחית כן, אבל אני עדיין לא בטוחה אם אני אוהבת אותה. מה אתם חושבים?

הפוסט הזה מוקדש ללרמן

לפני מספר חודשים נרשמתי לשירות Bicing, אולם עד היום לא טרחתי ללכת לאסוף את הכרטיס שבכלל היו אמורים לשלוח לי בדואר. לא אציין כמה זמן התעכבתי עם זה, קצת מביך. שעות קבלת הקהל לא ממש נוחות, והמשרד לא ממש קרוב לבית, כך שהתעצלתי. עכשיו, כשסופסוף אספתי את הכרטיס והשתמשתי לראשונה בשירות, אני מצטערת שלא הלכתי לאסוף אותו קודם. איזו תחושת התעלות לרכב שוב על אופניים, להגיע הביתה בצ'יק וגם לא לשלם על זה כלום (פירוט בהמשך). נראה לי שביסינג ואני עוד נהייה חברים טובים מאוד.

זהו שירות השאלת אופניים ששייך ליזם סיני ופועל בשיתוף עם העירייה. מאז שהשירות הושק הביקוש קפץ לשמיים, והיום אפשר למצוא פינות חנייה רבות. מנויי השירות משלמים מנוי שנתי ורשאים לשאול זוג אופניים בכל נקודת חנייה ל-30 דקות חינם. על השכרה מעבר משלמים 30 סנט ל-30 דקות, ומותר לשאול את האופניים עד שעתיים. מי שעובר את השעתיים משלם קנס (לא זוכרת כמה).

מטרת השירות לשמש כלי תחבורה עירוני ולשמש תחליף למכוניות, טוסטוסים וגם תחבורה ציבורית. משך ההשכרה תואם את המטרה הזו. על פניו, בארסה אינה העיר האופטימלית לאופניים – היא לא שטוחה כמו אמסטרדם (השיפועים בחלקים מהעיר מאוד לא נוחים לרכיבה) וגם רשת שבילי האופניים עודנה בחיתוליה. אבל למרות כל הסיבות הנ"ל ביסינג משגשגת, ואפילו סובלת מעודף ביקוש.

נו, לרמן, מה אתה אומר על שירות כזה בתל-אביב?

אחרי החיפוש המאכזב אתמול, כבר חשבתי לוותר ולחזור לחנות בשבוע הבא, או עוד שבועיים. ואז מוחי העייף העלה הברקה – בחנות וינסון (Vinçon) שמוקדשת לחפצים מעוצבים* מוכרים כלים ברזל יצוק של לה קרוזה (Le Creuset) – וזהו המקום לחפש בו. דרך אגב, ביקור בעיר אינו מושלם ללא סיור בחנות הזו, במיוחד בקומה השניה ובפאטיו שלה. החנות צמודה לפדררה (או קאסה מילה) ואפשר לראות מהפאטיו את אחורי הבניין המפורסם של גאודי. גם ככה הפאטיו יפיפה. שווה.

נכון, המחירים שם קצת יותר יקרים מהחנות מאתמול**, אבל הצלחתי למצוא בדיוק את מה שחיפשתי, ושלא היה בחנות השניה בכל מקרה – פלנצ'ה גדולה ונאה, והכי חשוב – כפולת משטח צליה – מצד אחד מפוספסת, ומצד שני חלקה. כך שהמחיר המעט יותר יקר לא הרתיע אותי, ועכשיו אני כבר מסודרת לחגיגת יום ההולדת של הזוגי. פלנצ'ה פלוס שני סטייקים נאים יהיו יופי של מתנת יום הולדת לקרניבור עם דם ריופלטנסה, נראה לי.

* ויקרים מאוד
** שיש לה שם מצחיק – Casa Gay

אוכלוסיית הדולפינים של הים התיכון סובלת ממגפת מורביליווירוס, בדומה למגפה שהתפרצה בשנות התשעים. במטרה להיאבק במגפה המחלקה לאיכות הסביבה בממשלה הקטלנית הכריזה על פרויקט יוליסס. הפרויקט כולל מתן טיפול רפואי לדולפינים חולים, פינוי גוויות של דולפינים וחקר המחלה על מנת למנוע הישנות מגפה דומה.

לקריאה נוספת.

לכבוד יום המודעות לאיכות הסביבה בקרב הבלוגרים, אני תורמת את התובנות שלי. דברים קטנים שאני מיישמת בביתי הפרטי, בנסיון לעשות כל פעם קצת יותר. אני מאמינה שהשינוי צריך לבוא מלמטה, למרות שלפעמים זה נראה לי אשלייה עצמית, בעיקר מול ממדי הזיהום שמקורו בתעשייה/צבא וכו'. על אלה אפשר להשפיע בדרכים אחרות – אבל זה כבר עניין לפוסט אחר לגמרי.

• להפחית שימוש בשקיות. השקיות האלה מגיעות לכל חור על פני האדמה ומתחת לים. בעלי חיים אוכלים את השקיות ומוצאים את מותם בצורה מאוד לא נעימה עקב חסימות מעיים. תעשו גם לעצמכם טובה, ותתחילו להסתובב עם שקית בד רב פעמית. פתאום הבית לא מלא בשקיות, החתול כבר לא אוכל אותן ולכם יש עוד שני גרם פחות על הלב.
• להתקין מנורות PL שצורכות פחות חשמל. היום יש מנורות בגוונים חמים ונעימים, לא כמו הפלורסנטים של פעם. נכון, הPLים יותר יקרים, אבל משתלמים יותר לאורך זמן עקב החיים הפעילים הארוכים שלהם. לא שווה?
• לכבות אורות ומכשירי חשמל שאינם בשימוש ומחוברים שלא לצורך, כמו מטענים, מדפסות וכו'. לי קצת קשה לעשות את זה, כי אני תמיד שוכחת. אבל מנסה כל פעם מחדש.
• למחזר. פלסטיק, זכוכית, מתכת, נייר, כל מה שהמועצה המקומית מאפשרת לכם. גם מחזור ברמה הביתית אפשרי – לעשות שימוש חוזר בדפי טיוטה, להשתמש שוב בצנצנות של חמוצים וזיתים וכו'.
• להפחית את כמות הנייר המודפס. באמת יש לך צורך להדפיס את האימייל הזה? זה באמת חיוני? תחשבו פעמיים לפני ה-CTRL+P.
• לא לשפוך שמן לביוב. לזרוק את השמן המשומש (של הטונה, של הטיגון) לפח. שמן מזהם מי תהום ופוגע קשות באיכות שלהם. אם אתם יכולים לאסוף את השמן, יש אנשים שיישמחו לסלק לכם אותו ולהפיק ממנו ביודיזל.
• לאסוף בטריות ולהביאן למקום איסוף מסודר. זה כולל גם בטריות של טלפונים, מצברי מכוניות ושאר דברים לא ממש סטנדרטיים.
• להיפטר ממכשירי חשמל בצורה מסודרת. רבים מהם מכילים מתכות כבדות, ובמזבלות רגילות אלה עשויות להגיע למי התהום שלנו.
• להפחית בצריכת מים – להתקין חסכמים, לסגור את הברז, להשתמש במדיח ובמכונת הכביסה לפי הוראות היצרן… להתקלח בזוג רק בשביל הכיף 😉
• לתקן חפצים שמתקלקלים. אם נצליח להאריך את חיי החפץ, לא נצטרך להחליף אותו כל כך מהר ונצרוך פחות. חסכון לנו ולכדור שלנו.
• לצרוך פחות. לחשוב פעמיים, שלוש וארבע לפני שקונים. לפעמים זה עוזר לי – לא לקנות, להגיד לעצמי לחשוב על זה שבוע-עשרה ימים. אם אני לא חושבת על הקניה אחרי שבוע, כנראה שלא הייתי זקוקה לה מלכתחילה. גם את הקניות רצוי לעשות בחכמה – להשוות מחירים, ולבחור באיכות על פני מחיר וכמות – עדיף לקנות (לדעת לפחות) פחות אבל באיכות שתחזיק לאורך זמן. אולי זה לא תופס מבחינתחם לבגדים למשל, אבל במכשירי חשמל וכיוב', החשיבות מובנת מאליה.
• להשתמש כמה שיותר בתחבורה ציבורית, או ללכת ברגל/לרכב על אופניים. אם חייבים להשתמש ברכב, לדאוג שיהיה מלא.

הייתי יכולה לחשוב על עוד כמה, אבל אני כבר די עייפה, ורעבה עד מאוד. אם יש לכם תוספות/הערות/הארות – בתגובות. אשמח לקרוא ולהחכים.

לפני עשרה ימים לזוגי האהוב שלי מלאו 29 סתוים. עקב הימצאותו בעברו השני של הים התיכון התמהמתי בחיפוש המתנה, כי בכל מקרה נחגוג קצת באיחור. אז היום לקחתי את עצמי לחנות כלי המטבח החביבה עליי, שנמצאת מרחק 30 דקות הליכה, כדי לחפש את המתנה האידאלית לקרניבור חובב בישול – פלנצ'ה מברזל יצוק. רק מה, נגמרו הפלנצ'ות. אפילו לא אחת. רק כאלה מאלומיניום עם טפלון. לא רוצה טפלון. נו, מילא. יגיעו בשבוע הבא. או עוד שבועיים. ניהול מלאי בסגנון ספרדי.

בדרכי חזרה עברתי לי קאסה אמטייר (Casa Amatller). הבניין בנוי בסגנון נאו-גותי וקצת הולך לאיבוד ליד קאסה באטיו (Casa Batlló) השכן שתכנן אנטוני גאודי, כך שחשבתי שיכול להיות מעניין לספר קצת על הבניין. אין תמונות, אבל לא חסרות כאלה באינטרנט. כמו למשל באתר הזה או בזה.

הבניין נבנה בין השנים 1898-1900. ב-1910 אנטוני אמטייר (Antoni Amatller), איש עסקים קטלני אמיד (שעשה את הונו בייצור שוקולד), רכש את הבניין כדי להפכו למקום מגורי. הבניין, באותה העת, דמה לבנייני אישמפלה (Eixample) רבים אחרים. אמטייר החליט לשפץ באופן מסיבי את הבניין, ושכר לשם כך את האדריכל ג'וזפ פוג'-קדאפאלק (Josep Puig i Cadafalch). השיפוץ השפיע בעיקר על החזית, חלל חלל הכניסה והדירה המרכזית או פרינסיפל (Principal). הייתי יכולה לפרט לגבי מוטיבים וחומרים, אבל זה נראה לי קצת משעמם.

בדירה חיו אנטוני אמטייר ובתו היחידה תרזה. לאחר מותו של אמטייר האב, הבית עבר לאחזקתה של בתו. בשנת 1935 בוצעו שיפוצים בדירה המרכזית, אבל למעט שיפוצים אלה הבניין נשאר די נאמן לבנייה המקורית. תרזה, שמעולם לא נישאה, הקימה ב-1942 את מכון אמטייר לאמנות ספרדית, שנושאת באחריות לשימור הבניין ויצירות האמנות שנשמרות בו. מאז מותה בשנת 1960 המכון, על ספרייתו ומאגר התמונות שלו, ממלא את צוואתה. המכון, שיושב בדירה המרכזית של הבניין, משמר את העיצוב המקורי. עם זאת, הריהוט המקורי, שלא התאים לאופיו של המקום (כלומר ספרייה) נתרם למוזיאון לאמנות מודרנית של ברצלונה, יחד עם מספר עבודות אמנות מקוריות של הפסל אאוסבי ארנאו (Eusebi Arnau).

עד כאן החלק החינוכי. אני יכולה לספר לכם שקומת הקרקע פתוחה למבקרים. ישנה שם תערוכת צילומים של הבניין (מבפנים) מהתקופה שאנטוני ותרזה אמטייר גרו בבניין. גם אפשר לראות את המטבח המקורי של הבניין, עם כיור השיש הרחב והרדוד, ותנור הפחמים הישן. יש שם גם חנות מזכרות נחמדה, שמציעה מזכרות יקרות למדי אך מקוריות ונחמדות מאוד, וגם ספרי ארכיטקטורה, בעיקר על הבניין. ישנה שם ספרייה, שבוודאי צריך לתאם ביקור בה. לפי האתר של העירייה, בימי חמישי בין 10 ל-13 יש סיור מודרך בחינם.

בפעם הבאה, אחרי שהחזרתם לעצמכם את הנשימה שנעתקה מול קאסה באטיו, תעצרו לרגע בקאסה אמטייר. תעריצו את חלל הכניסה, את המטבח העתיק, את המזכרות הלא-חיוניות אך מאוד אסתטיות, ותזכרו שהמקום הזה אמנם לא גאודי, אבל נהדר בזכות עצמו.

פריקיזמו היא מילה, שאני לא יודעת אם באמת קיימת בספרדית, אבל משמשת אותי והחברות לתאר כל מיני דברים שמאפיינים פריקים, אבל אמיתיים, לא במובן של פירסינגים או מגפים כבדים מעור, אלא במובן של להיות מוזר באמת. למה אני מספרת לכם את זה? כי היום יצא לי להיתקל בשלושה אתרים שגרמו לי לחשוב בדיוק על זה. על פריקיזמו (או אולי פריקיזם בעברית, לא?), על ההקדשה לכל מיני דברים שלא ברור מה הם משמשים, לא בחיים האמיתיים וגם לא ממש בוירטואליים. אז הנה, תבדקו את האתרים בעצמכם, וחוו דעתכם. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם.

• Bugknits. אתר שמוקדש לסריגה מיניאטורית. בגודל של גליל חוט תפירה בערך. עם דוגמאות מורכבות מאלה שאני סורגת בגודל נורמלי.
• How To: Make pancake like a crackhead. אני חושבת שהכותרת מתארת יפה את התוכן – אין צורך להכביר מלים.
• growth rendering device. מערכת שעוקבת אחר הגדילה של צמח ומדפיסה את התפתחותו מדי 24 שעות.

לרגל היעדרו של הזוגי וסוף השבוע הארוך, הזמנתי את הבנות (המשוגעת, ש', כ', נ' וק' שהצטרפה יותר מאוחר) לארוחת ערב, שבדיעבד עמדה בסימן גבינות. לא היה לי חשק להתעסק עם בשר, וחומוס הוא המומחיות של הזוגי ולא ממש מתחשק לי לעמוד בצילו.

אז מה היה לנו?

• בורקסים עם גבינה וקצח
• בורקסים עם גבינה וזיתים
• פשטידת ברוקולי
• מאפי פילו וגבינה
• מאפין שוקו-בננה לפי מתכון מ"שוקולד" של קרין גורן ועל השולחן
• קראמבל שזיפים לפי המתכון של מאיה

כך שאת רוב יום אתמול העברתי במטבח (בכיף) אחרי שיעור-הפילטיס-של-עשר-וחצי-בימי-ראשון-וחגים. מתישהו הגיע חבר ללימודים להחזיר לי רשימות ולשאול אחרות. לאות תודה על העזרה הוא נתן לי במתנה בקבוק יין פורטוגזי, שאני שומרת לחזרתו של הזוגי. יש לנו חיבה גדולה ליין פורטוגזי, שדי קשה למצוא פה (ולא ברור למה).

די נהניתי לבשל, אחרי הרבה זמן שלא היה לי חשק להיות במטבח. הטמפרטורות שמתחילות לצנוח עושות את שלהן, אני מניחה. הרוב לא היווה חידוש – בורקס קל מאוד להכין – אבל הפילו היה אתגר חדש. היה מעניין לעבוד עם חומר כל כך מפונק ומסובך, ויצא אפילו די טעים*. הקינוחים יצאו נהדר, כמו שאפשר לצפות מהמתכונים לפיהם הוכנו. יש לי חיבה רבה לאפייה ומתוקים, למרות שאני לא חובבת מתוקים בעצמי – הסנדלר הולך יחף, לא? אולי עכשיו יהיו לי יותר שפני נסיון לפטם.

היה נהדר, פתחנו בקבוק יין אדום של Abadía (ריברה דל דוארו) בציר 2006 ושמפנייה לא ממש ידועה שאבא של המשוגעת שלח לנו במתנה מתישהו שנה שעברה. כך שאין הרבה מלים גדולות להכביר על האלכוהול, אבל החברה הייתה מספיק טובה כדי לצחוק הרבה-הרבה. כמות הרכילות והפרטים המאוד-מאוד עסיסיים*** כולל פרטים על האנטומיה של מעט הסטודנטים הזכרים הייתה יכולה למלא שלושה גליונות של צהובון ממוצע. משעשע.

כן יירבו.

* פעם ראשונה, בלי מתכון ספציפי ובצק פג תוקף, אבל מספטמבר.
** לא מפחדת מסלמונלה, הביצים מספיק טריות ובטעימה קטנה הכמות זניחה.
*** כמו למשל איזה סטודנט חילופים פורטוגזי וחברתו מהשנה השנייה מקיימים יחסי סאדו-מאזו בעודם מתארחים אצל החבר של סטודנט חילופים פורטוגזי אחר. עסיסי. לא נראה לי שאוכל להסתכל על הבחור שוב בלי לדמיין אותו מוליך את חברתו ברצועה של כלב.