הזוגי ואני זה עתה שבנו מהמשחק של בארסה מול ליון. לא אכביר מלים, מאחר וכדורגל הוא בהחלט לא נכלל בתחומי הבנתי או אפילו קרוב לזה. זו הפעם השניה שאני הולכת אתו למשחק*. הפעם, בניגוד למשחק הקודם, ישבנו במקום נחמד הרבה יותר, יחד עם חבר לעבודה של הזוגי, שדרכו קנינו את הכרטיסים.

אני חייבת לציין, בתור אדישת-ספורט באופן כללי**, זו חוויה מעניינת. קודם כל, בשביל מנותחת-עיניים שכמוני התחושה הנהדרת של ראות כל כך חדה היא מדהימה. נכון, גם ביום שטוף שמש אני יכולה להרגיש ככה, אבל זה עדיין משהו אחר. בנוסף, כמות האנשים מפעימה, במיוחד כשכולם קמים על הרגליים, לטוב ולרע***.

אני עדיין לא חובבת כדורגל, למרות שאם כבר, של בארסה. כי בארסה היא יותר ממועדון.

וחוץ מזה, היה אחלה משחק.

*הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים (בערך), מול ואלנסיה.
** ממש לא מזיז לי מה עשה אלונסו, או רוסי, או נדאל, ובכל זאת אני יודעת.
*** למרות שהקהל פה די רגוע ושקט.

אתמול מלאו ליאסר, החתול שלנו, ארבע שנים. חשבתי שזוהי הזדמנות מעולה לספר עליו קצת, כי אחרי הכל, הוא לא סתם חתול, הוא חצול*.

את יאסר לקחתי בתחילת השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, מזוג סטודנטיות תאומות שלמדו בשנה רביעית. היו שלושה חתלתולים אפורים, והתלבטתי ארוכות בינהם. אחד היה מיועד למישהו, וחשבתי אולי לקחת שניים, אבל הזוגי לא כל כך התלהב ועד היום אני קצת מצטערת על זה. ניסיתי לבחור לפי המין, אבל לי לא היה מושג ולבנות משנה רביעית גם לא (בדיעבד) כי הן אמרו שנראה להם שהוא נקבה**

היום ההוא היה קשה לו, לקחתי אותו בקופסא במטרו, ובדרך מהמטרו הביתה, בתוך המעיל. כנראה שהוא ממש סבל באותו היום, כי הוא עשה פיפי במיטה המיוחדת שקנינו בשבילו, הקיא על השמיכה שלנו ואחר כך עשה עליה שוב פיפי. אבל למחרת הוא כבר היה בסדר, והיום הוא עושה מחוץ לארגז רק כשהוא ממש מרוגז עלינו.

לא ידענו איך לקרוא לחתלתול הקטנטן שהבאתי, גם בגלל שלא היינו סגורים על המין וגם בגלל שלא ממש ידענו מה יתאים לו. אבל אחרי חודש, החבוב חשף את אופיו האמיתי – טרוריסט. יאסר, בצעירותו, אהב יותר מהכל להתחבא מאחורי כל דבר שהוא ולתקוף אנשים שעוברים, במיוחד אותי. היום זה כבר די עבר לו*** אבל מדי פעם הוא עדיין מתחבא ותוקף.

מלבד נטיותיו המרושעות לתקוף עוברי אורח תמימים, יאסר גם היה חשמלאי חובב. עד היום יש לו חיבה לכבלים. הוא ביצע חיווט מחדש לרמקולים של המערכת, למטענים של הניידים וגם למטען של המחשב הנייד שלי, ועוד כמה כבלים של מתח גבוה. גם חיבה זו נרגעה קצת, אבל לא לגמרי.

ועוד דבר שיאסר אוהב לעשות – לאכול פלסטיק. אני לא מבינה את זה, אבל כנראה יש לו איזשהו חוסר בתוצרי נפט או משהו כזה. אסור להשאיר לידו שקיות משום סוג, ובמיוחד לא עטיפות ניילון. מדי פעם אני עדיין מוצאת שאריות אצלו בארגז, ואני מקווה שהוא לא יארגן לעצמו איזה חסימת מעיים קטנה עם כל הפלסטיק הזה.

אז יאסר – יום הולדת שמח. אנחנו אוהבים אותך, למרות שאתה נזק לא קטן ולא ממש חתולי באופייך. אבל אתה מצחיק וזה מפצה על הכל 🙂

* חצול, המונח הביתי לחתול וחציל גם יחד, שיבוש שלי כשאמרתי לזוגי, בוא נכין סלט חצולים, ונשאר.
** אחרי חודש ירדו לו האשכים וראו שהוא לא.
*** הגיל וכל זה.

הנה כמה תמונות של הנמר הביתי.

>

היום הייתה הבחינה האחרונה לשנה זו. רפואת עיניים, מורכב ומעיק למרות שלושת נקודות הזכות הזעומות שמזכה הקורס הזה. במיוחד כשלא ממש רוצים לעשות קליניקה.

אז את הסטרס הבסיסי של טרום בחינה נניח בצד. כשאחרי רבע שעה יורד מישהו להודיע שהמרצה תאחר ב"רבע-חצי שעה, לא יותר" הלחץ ממריא שחקים. כשהיא מגיעה בשעה איחור ומגלה שחדרי הבחינה שהוקצו לנו קטנים, ורק היא נמצאת כמשגיחה, היא הולכת לברר אם אפשר לקבל חדר אחר, גדול. כמובן שכל החדרים תפוסים, זו תקופת הבחינות ואתמול היה חופש, ולכן לא היו בחינות, אז היום יש יותר. אז היא נזכרת שהיא דווקא כן יכולה לבקש ממישהו שישגיח על הקבוצה השנייה, ורק אז המבחן מתחיל, שעה וחצי אחרי המועד המתוכנן. או כמו שאמרתי אני, התחלנו את הבחינה אחרי שעת הסיום המשוערת.

הבחינה ארכה שעה אחת, ולא הייתה מאוד מסובכת, אבל גם לא קלה. המזל הוא שהסתובבו שאלות מהבחינה הקודמת, בפברואר, שחזרו על עצמן כמעט אחד לאחד. הבעיה היא שלא התעמקתי כל כך בשאלות האלה, מתוך מחשבה שהגברת לא תהייה עד כדי כך עצלנית ותכין מבחן אחר.

חזרתי לעיר, והתארגנו על קניות בשוק, לקראת היום בערב. אנחנו מארחים את ר' הישראלית לארוחת חג. בתפריט: דג חרב על מחית חצילים, צלי בקר ורגל גדי עם תפוחי אדמה ובטטות, ולקינוח, קרם ברולה עם תפוחים ודבש.

אז הנה כמה תמונות מהקרם ברולה, הבייבי שלי (מקווה שיצא טוב, אלתור שלי). מבטיחה עוד כמה תמונות מאוחר יותר ואת המתכון המלא, אם יצא טוב.

ולסיום, מכיוון שאינני אשפית פוטושופ (אפילו אין לי פוטושופ…), אני מסתפקת באיחולי שנה נהדרת לכולכם. שתהייה טובה לפחות כמו הקודמת, אם לא טובה יותר. וזהירות עם האוכל, אלא אם הצטיידתם מראש באומפרזול נגד הצרבת 😉

אתם כבר יודעים שסיגריות עושות לכם רק רע, אבל עכשיו תצטרכו לחיות עם הנזק לחיות שלכם על המצפון. הד"ר קרולין מקאליסטר מאוניברסיטת אוקלהומה מספרת שהחתול עלול לסבול מסרטן הפה ולימפומה, הכלב מסרטן האף והתוכים – סרטן ראות, דלקת ראות ופגיעה בעור, בלב ובמערכת הרבייה.

וחוץ מזה, תמיד יש את הסיכון שהכלב ינסה לאכול את הסיגריות, ויחטוף הרעלה.

לקריאה נוספת, Science Daily News.

היום הייתה הבחינה בנוירואנטומיה קלינית. מאוד חששתי ממנה, ורק בגלל שאני קצת פרנואידית. כולם אמרו שהבחינה קלה, אבל אני פשוט לא מסתדרת עם כל הבלגן של מה הולך איפה – זה כמו חיווט ממש לא הגיוני שצריך לזכור בעל-פה, ואחר-כך לנסות להסיק מסקנות. חלק מההיסטריה שלי נובעת מהקושי שלי לחפף דברים. את החומר אנחנו לומדים ממש על קצה המזלג, והרבה דברים לא מוסברים, ואני חופרת לפעמים בלי סוף (מזל שיש גוגל) בנסיון להבין למה. ככה אני מאבדת די הרבה זמן, ורק לפעמים יוצאת מורווחת עם קצת יותר הבנה לגבי ה"למה" שגם עוזרת לזכור – כי הגיון הרבה יותר מדבר אליי משינון.

בכל מקרה, לבחינה הזו לא היה לי ממש כח, ולמרות שלמדתי כבר מיום שבת לא ממש נכנסתי לזה ואתמול והיום הייתי קצת בהיסטריה של "אין לי מושג מהחיים שלי" שרק עושה את הכל גרוע יותר.

אני מגיעה לבחינה, מתבדחת עם המרצה, שאומר לי, לפחות בן-אדם אחד הגיע, ולמה לא ניגשתי לבחינה בינואר. כמו שחשבתי, היינו בדיוק שלושה אנשים. הלחץ שהכנסתי את עצמי אליו (ושוב, סתם) היה לשוא, ורק הקשה עליי להתמודד עם המבחן (צפוי, ידוע מראש ובכל זאת קשה מאוד לצאת מזה).

את הבחינה סיימנו בתוך פחות משעה, והמרצה תיקן לנו את הבחינות במקום ונתן לנו את הציונים. לא רק שעברתי, גם הוצאתי את הציון הגבוה מבין השלושה – 7.5. אני ממש מרוצה מעצמי, ומקווה שלהבא אלמד מזה (אבל משום מה נראה לי שלא) לא להכניס את עצמי ללחץ מיותר.

עכשיו נשארה רק בחינה אחת לסיומה הפורמלי של השנה הזו – אופתלמולוגיה ווטרינרית, או בעברית מדוברת רפואת-עיניים לחיות.

לילה טוב,

CrazyVet

כמו שאתם בודאי יכולים לדעת, אתמול היה יום הולדתי. אני לא ממש מחבבת את היום הזה, כי בנוסף להרגשה הלא חביבה עליי במיוחד של "מרכז תשומת הלב", התחושה של "עוד שנה עברה והנה איפה אני עכשיו" לא ממש אהובה עליי. כמובן, התחושות הללו לא נובעות מחוסר התקדמות, כי דווקא בכל נקודה שכזו, כאשני מביטה לאחור יש לי הרבה הישגים להתגאות בהם.

אבל אתמול היה יום נחמד, יחסית. אמנם הייתי עסוקה בלימודים, אבל אמא ואבא ואחותי התקשרו לברך, וגם הסבתא החורגת מגרמניה, וגם אמא של הזוגי. כך שלא הפריעו לי יותר מדי. גם החברות עסוקות בלימודים, ובהזדמנות אחרת נחגוג.

הזוגי הפתיע אותי. קבענו לצהריים, כי היום הגיעו אורחים וידענו שצפויות כמה ארוחות ערב בחוץ. כשסיימתי להתלבש, שמעתי צלצול בדלת וחשבתי "מצאו זמן לצלצל, אני חייבת לצאת". הוא עמד בדלת, עם שני ורדים אדומים (וריחניים, כמו שאני אוהבת), ואמר שהוא בא להפתיע אותי. אכן, הפתיע אותי. ואז הוא הפתיע אותי שנית, כששלף את מתנת יום ההולדת – טבעת משובצת יהלום*, ושאל אם היא מוצאת חן בעיני (קשה מאוד מאוד לקלוע לטעם שלי). הוא הפתיע אותי פעמיים עם זה – גם המתנה עצמה וגם בגלל שהוא כבר שבוע מנג'ס לי לגבי המתנה.

צהריים אכלנו בקפה החביב עלינו דולסו, שפ', אחד מבעליו בדיוק חגג יום-הולדת גם כן. הוא יודע שאנחנו חוגגים ביחד, ודאג לעוגה מקושטת פלוס נר. איזה מותק של בנאדם. אנחנו גם זכרנו והבאנו לו ורד.

ואחרי כל זה – לחזור ללימודים. גם ככה קשה להתרכז, ועוד אחרי כל הסוכר הזה… אז סביב 6 עשיתי הפסקה והלכתי לקנות צמר לשני הסוודרים לתינוקות שאני מתכננת לסרוג כמתנה. כל אחד והנאות יומולדת שלו, לא?

*ולא, לא טבעת אירוסין (כבר שאלו), לא יהיה כדבר הזה אצלנו, לא בקרוב לפחות

יש כל כך הרבה דברים לסדר ולשנות וגם ללמוד בדרך שפשוט אני הולכת לאיבוד. כל זה לא דבר כל כך רע בפני עצמו, אלא רק כשלוקחים בחשבון את העובדה שבמקום לשחק בצעצועים החדשים שלי אני צריכה בעצם לשבת וללמוד נוירואנטומיה קלינית ואיך יודעים איפה יש פגיעה עצבית בהתאם לבדיקה הנוירולוגית של החיה.

נו, טוב. שעה פחות לא ממש תשנה כלום, או לפחות כך אני מקווה. אם אתם מוצאים משהו שאינו תקין, אנא דווחו ואשתדל לסדר.

שבת שלום,

CrazyVet

תרומתי הצנועה לבלוגדיי היא העשרת תחום הבלוגים על וטרינרים או וטרינריה. חיפשתי במיוחד, למרות שאני חייבת לציין שכבר זמן מה אני מתכננת לעשות כן. מזל שיש אירועים שמחייבים באמת לנקות יוזמה ;).

אז אלה הבלוגים שהעלית בחכתי, כולם באנגלית, כמובן, וכולם נכנסו כבר ל-RSS שלי.

• VETBLOG. וטרינר יהודי קנדי שגר בטורונטו. הוא מספר על העבודה וגם על החיים. זהירות, יש כמה תמונות שעשויות להיראות לא סימפטיות לבעלי קיבה חלשה.
• One fourth a veterinarian. הבלוג של לאורה, סטודנטית לוטרינריה שנה שניה בקולג' לוטרינריה של פלורידה. היא כותבת בעיקר על חייה כסטודנטית ועל הלימודים.
• Senior year – I am 3/4 a veterinarian. הבלוג של אקה סילברגריי (שאני מנחשת שמדובר בבחורה עקב הניק dvmgal וגם הסתברותית יותר סביר שמדובר באישה), סטודנטית שנה רביעית לוטרינריה. גם פה עיקר הכתיבה עוסקת בלימודים ובעניינים שסביב.
• Thoughts of an (almost) middle-aged veterinarian, or is it mother?. הבלוג של happytaill, שכמו ששם הבלוג מעיד היא וטרינרית בגיל העמידה. כמו האחרים, היא כותבת על העבודה וחייה הפרטיים.

הגעתי רק לארבעה, וכדי להשלים לחמש – בלוג בעברית שעוסק בוטרינריה – הבלוג של ד"ר שלומית לוי, "וטרינריה – לא מה שחשבתם". מקווה שתיהנו.

שבת שלום,

CrazyVet

הלילה יצאתי לבלות עם הדודנית י', לרגל החזרה לבארסה הממשמשת ובאה (כלומר מחר בחמש אחרי הצהריים). הכיוון הכללי היה רוטשילד בין אלנבי לנחלת בנימין, ולראות משם לאן אנחנו מתקדמות.

איך שהתקרבנו לנחלת בנימין, עיני צדה פרט מעניין – מקום שמוכר קאווה. אני לא יכולה לבלוע את הסקרנות שלי כשאני רואה מקום שבאמת יודע מה זה קאווה, שלא נדבר על מוכר אותה. אז מדובר בשמפנרייה, בסגנון השמפנריות של בארסה עירי, אבל בתל-אביב. הם מגישים מיני קאווה שונים (אבל רק של יקב אחד, לאכזבתי הקלה) וגם טאפאס קטנים ללוות. המקום נושא בגאווה את החמור הקטלני כלוגו, ובצמוד לכיתובים בעברית ניתן למצוא כיתובים בקטלנית. איזה יופי. היה פשוט נהדר להתחיל ככה את הערב – עם כוסית קאווה ברוט נטור, וקצת אמבוטידו ליד, ולקנח בטראפל. אני לא יודעת אם היחס החם נבע מההתלהבות שלי לראות עוד שגרירות בארסה בתל-אביב, או שמא הייתה זו ההערה של הדודנית לגבי יום-ההולדת הממשמש ובא (רמז – אתם יכולים לדעת מתי הוא, אבל אני לא אגלה).

אחר כך רצינו להמשיך למקום אחר, והתחלנו לחפש. קצת התאכזבתי לראות שתל-אביב די נמקה ושהאזור שפעם היה כל כך שוקק חיים פשוט איבד את כל חיי הלילה שלו. אני מאוד מכבדת את מנוחת השכנים וחושבת שחשוב מאוד להגיע לאיזון בין בליינות וחיים נורמליים, אבל הדרך לעשות זאת היא ע"י חוקי עזר עירוניים שמגבילים, אבל לא חונקים לחלוטין, את פעילות הבארים והפאבים. קחו דוגמא מבארסה – אפשר לחיות עם בארים שעובדים רק עד שתיים לפנות בוקר (ושלוש בסופ"שים). דרך בלוגים שונים גם גיליתי שציוני דרך בהכשרתי האלכוהולית כבר הלכו לעולמם (או בדרכם לעשות זאת), כמו הגוזניק והמנזר. עצוב.

אז שירכנו את דרכינו לכיוון לילנבלום, ובסוף החלטנו להיות נוסטלגיות ולחזור לננוצ'קה. שתינו שם קוקטייל שמפנייה, שלה עם תות ושלי עם קמפרי. מוצלח למדי, בעיקר לאור החיבה שלי לדבוק במשקה אחד ללילה. אבל המוזיקה הייתה חזקה מדי, והמשכנו הלאה.

החלטנו לתת צ'אנס לעוד מקום, אבל מיד כשהתיישבתי הרגשתי שעוד כוסית אחת הקיבה שלי תפצח בשביתה איטלקית עם נטייה לסילוק תוכן (היא סבלה מאוד בשבוע האחרון – ארוחות לא מסודרות, כדורים נגד כאבי מחזור, סטרס מטורף…), אז החלטנו על מזון במקום אלכוהול. קצת התאכזבתי לגלות שאצבעות הבטטה לא הגיעו עם איולי, וכשהערתי לברמן על כך הוא הביא לנו מין רוטב עם שום ועשבים ירקרקים, שבינו לבין איולי מקשר רק אולי השום, וגם זה בקושי. נו, שוין, לפחות הבטטה הייתה טעימה.

סיכמנו את הערב מרוצות בכלליות, ועכשיו אולי אחרי שאסיים לצרוב את הגיבוי הארור לחומר לימודי אוכל ללכת לישון. הגיע הזמן.