אתמול ישבתי עם ר', שהיה שכן שלנו כשהזוגי ואני גרנו בקיבוץ אי שם לפני 5 שנים. פגשתי אותו בסופ"ש שעבר, כשנסעתי לקיבוץ לרגל חג המשק. בשניות הראשונות הוא לא ממש זיהה אותי, כי השיער שלי ארך (מאוד מאוד) וגם עברו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו לפחות שלוש שנים.

ישבנו פה ליד הבית, מרחק הליכה, ודיברנו כמעט שעתיים. על הלימודים שלו ושלי, על אקדמיה ושיטות בחינה, ועל עוד ענייני לימודים שלא ממש מעניינים אף אחד חוץ מחנונים אמיתיים כמונו. הרגשתי כאילו לא עברו אי אלו שנים מאז השיחה האחרונה, ולרגע חשבתי על כל השיחות הנהדרות שהייתי יכולה לערוך עם כל החברים פה אם הייתי חוזרת. אבל כל זה כרגע הוא רק תיאוריה יפה ובינתיים אנחנו נשארים בבארסה. כל השיחות שבעולם לא יכולות לבוא במקום סיום תואר, נכון?

אחרי שסיימנו לעבור על רוב הנושאים החשובים (שיכולנו לחשוב עליהם באותו הרגע) יצאנו, ונזכרתי שדודניתי האהובה סיפרה שמקרינים את אביבה אהובתי ממש ליד, מאחורי תיאטרון גבעתיים. אז הצטרפנו אליה ואל ידידה א', וישבנו לראות את מחציתו השנייה של הסרט (הערה לעצמי – מתישהו לנסות לראות את הסרט במלואו). כשהסתיים הסרט ישבנו ארבעתנו וצחקנו, בעיקר עם הומור עצמי עליי ועל ר', אבל אולי קצת גם על י'. ברגעים מסוימים פשוט חזרתי לתקופה ההיא, בקיבוץ (כי זהו מקור מעולה לבדיחות). וכמו כל פעם שאני חושבת על הזמן ההוא, אני מגיעה למסקנה שזו הייתה אחת התקופות היפות ביותר בחיי, אם לא היפה ביותר.

במחקר סוציולוגי שכלל מידע שנאסף מלמעלה מ-17,000 איש מ-28 מדינות שונות נמצא שגברים נשואים משתתפים פחות בעבודות הבית מאשר גברים שחיים בזוגיות ללא נישואים, אך עם מגורים משותפים. ההסבר המוצא לתופעה הוא שזוגות שיוויוניים יותר נוטים פחות להתחתן. ואני חושבת, עוד נקודה לזכות החיים בחטא.

זה הפוסט הראשון פה בבית החדש שלי. אני יושבת ומסדרת אותו עכשיו, באחת וחצי לפנות בוקר, למרות שהשכל הישר וגם הגוף אומרים שאני צריכה בעצם להיות עכשיו במיטה, מכורבלת עם החתול, ולא מול מסך המחשב, מקלידה. אבל לעזאזל עם השכל הישר ועם ההגיון, יש דברים שצריך לעשות, ותמיד כיף לשחק עם צעצוע חדש.

אז פה יש לי עולם ומלואו של אפשרויות, כמו ששרון אמרה לי פעם – בלוג עצמאי פותח עולם שלם בפניך, ואני עניתי – הכל שאלה של זמן. אז אם קודם בקושי הצלחתי למצוא את הזמן לעדכן, עכשיו אני אצטרך למצוא גם זמן לתחזק. אבל נסתדר, תמיד אפשר למצוא עוד איזו דקה פה וחצי שעה שם. אני כותבת כאילו אני עושה את זה, ובאותה נשימה צריכה להתנצל שאני לא כותבת מספיק. יש לי רעיונות. המונים. אבל זמן מוגבל… בשבועות האחרונים הייתי עמוסה, טבעתי בעבודה ממש. את כל מה שבחופשת קיץ רגילה עשיתי בחודש וחצי דחסתי לשבועיים וקצת, כי ארבעה שבועות הלכו על פרקטיקה בבית החולים. ועכשיו אני בהיסטריה של נסיעה, שוב. אני חוזרת הביתה. אבל הבית שלי גם פה, לכן הנפש כל כל מבולבלת. אם אני באה או הולכת, תמיד יש כאב של פרידה, מבית אחד או מבית אחר. אויש, אני באמת צריכה ללכת לישון, התחלתי להתפייט יותר מדי.

ובכל זאת, רציתי לספר קצת על מה שעשיתי בימים האחרונים, אבל נראה לי שזה כבר יחכה למחר, אבל לא מעבר לזה, כי אחר כך החזרה תתערב לה בלימודים לבחינות (יש לי שתי בחינות, ב-6 וב-12) ובביקור שצפוי לנו (גם הוא בין אותם התאריכים). אבל אני מבטיחה למצוא את הזמן ולספר.

לילה טוב,

CrazyVet

בת הדודה שציפתה לבן הבכור הצליחה להקדים אותי, וילדה לפני שסיימתי את הסוודר בשביל הקטנצ'יק שלה. אז מה עושים? מסיימים לסרוג את הסוודר בדרך לברית. אמא עזרה לי עם התפירה, ואני סרגתי את הצווארון. היה קצת לא נוח, לסרוג במושב האחורי של המכונית, אבל הסתדרנו.

את התמונות לא יכולתי לצלם כהרגלי, כי בבית כנסת לא ממש קל למצוא את התנאים האופטימליים לצילום. אבל הנה, תמונה אחת.

אתמול היה לי יום עמוס, במיוחד כשלוקחים בחשבון שיום קודם עברתי ניתוח בעין שמאל והייתי טושטושית למדי. התחלתי אותו בביקור אצל רופא העיניים, שהיה מרוצה מאוד מהתוצאה, המשיך בסיבוב קניות בעזריאלי*. אחרי ארוחת צהריים זריזה בבית הלכתי לפגוש רופא אחד של אמא שרוצה לערב אותי במחקר שלו. דיברתי איתו יותר משעה, ומעבר לעניין הפרטי שלי במחקר, הנושא ממש מרתק.

אחרי כל זה, עוד מצאתי את האנרגיה ללכת לעשות סיבוב בצפון דיזנגוף עם אמא ואחות, במטרה מסוימת. בדרך מהחניון לרחוב דיזנגוף עצמו, שמענו יללות חתול גוריות וראינו התקהלות של אנשים סביב פז'ו 206 כחולה. כמו חובבי חיות טובים, לא נמשיך ככה הלאה ובמעבר חלק הגענו לרכב המדובר. כשהבנתי שהחתול השתחל לו איפשהו מתחת למכסה המנוע ואינו מוכן לצאת משם לבדו, השתחלתי מתחת למכונית וניסיתי לחלץ אותו. בהתחלה רק עם הראש, ובסוף עם כל פלג הגוף העליון, כי לא ראיתי אותו. כשראיתי אותי, והצלחתי סופסוף לגעת בו, החתולון (אולי בן חודש, חודש וחצי) קפץ וברח החוצה. עכשיו הבעיה הייתה לצאת, והבחורים שעמדו וניסו להוציא את החתול קודם עזרו לי, והרימו מעט את הרכב.

אמנם התלכלכתי, אבל גריז יורד בכביסה** ולפחות הצלחתי חתול אחד בישראל. נראה לי שזו הולכת להיות אחת מהאנקדוטות המשפחתיות, לפחות בשבועות הקרובים.

*כי כבר היינו שם, אז ניצלנו את ההזמנות ואת מכירות סופעונה.
**אני מקווה.

קודם כל, התנצלות. הרבה זמן לא כתבתי, אם בגלל חוסר זמן ואם בגלל עייפות טוטאלית. היו דברים לספר, ואפילו חשבתי על כמה פוסטים אפשריים. ועוד יש לי כמה חובות מקודם, על דברים שהבטחתי לכתוב, אבל אני לא שוכחת ובקרוב יפורסם, מבטיחה.

יום אחד את קמה בבוקר, ומגלה להפתעתך שארבעה שבועות מחייך חלפו ביעף, וכבר נגמר חודש שלם של עבודה די מפרכת. ביום רביעי סיימתי את תקופת הפרקטיקה שלי בבית דגן. להפתעתי נהניתי הרבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה. עשיתי ולמדתי יותר מאשר יכולתי אי פעם בבית החולים שלנו, בפקולטה, גם בגלל הנכונות ללמד וגם בגלל ריבוי ההזדמנויות.

אבל לפני שאספר על היום האחרון שלי, רציתי רק לספר קצת על אחת החוויות המהנות בכל שהותי בבית החולים. ביום שלישי הצטרפתי אל רופא העיניים של בית החולים, אליו הגיעו 12 גורי רועה אוסטרלי והוריהם לבדיקת עיניים, בגלל שגזע זה, כמו כל גזעי הקולי למינהם נוטה לסבול ממומים מולדים ברשתית העין. מיותר לציין שהגורים פשוט מקסימים, והיה כל כך כיף לראות, להחזיק אותם ופשוט להסניף קצת ריח של גור. בינתיים אינני מפרסמת תמונות, אבל יצרתי קשר עם המגדל כדי לעשות זאת.

ביום רביעי נפרדתי מכולם, הבאתי עוגיות יום-אחרון-פה שאמא אפתה לי*. החלפתי אימיילים וטלפונים, ונראה כמה נצליח לשמור על קשר. היום עצמו היה די רגוע, למרות שהיינו בהרכב חסר והיו די הרבה מקרים לקבל. אבל הסתדרנו, והגעתי הבייתה בזמן סביר. וזהו, נגמרה תקופה. עכשיו קצת חופש, זמן לעצמי, לסידורים וקצת ללמוד, כי עוד מעט יש לי שתי בחינות.
*מיותר לציין שהיו מוצלחות בצורה לא רגילה, ושכולם אמרו "אמא שלך אפתה את זה? באמת???" איזה כיף שיש אמא כזו.

אתמול הגיעה אלינו כלבה שהופנתה ע"י הווטרינר הפרטי בעקבות התמוטטות אקוטית. בבוקר היא פשוט "נפלה" ולא הסכימה ללכת . זו כלבה מעוקרת בת 12 ללא היסטוריה של מחלות, למעט קשיי נשימה בארבעת החודשים האחרונים. בכלבה מבוגרת הדבר הראשון שאנחנו חושבים עליו הוא בעיית לב.

אז קודם כל לקחנו לה דם, והחלטנו לעשות לה EKG, בדיקת לחץ דם וצילום חזה. ה-EKG והלחץ דם היו תקינים. בצילום בית חזה ראינו ריאה אחת מלאה בנוזל. במקביל קיבלנו גם את תוצאות בדיקות הדם, שהראו מדדי כליה גבוהים. החלטנו להכניס אותה לאולטרסאונד, בו ראינו גידול בבלוטת האדרנל, שחוסם את הוריד החלול האחורי (Caudal vena cava).

אז יש לנו כלבה עם קשיי נשימה, בעיית לב, כשל כליה וגידול באדרנל. מה עושים במקרה כזה? היא לא מועמדת לניתוח במצבה הנוכחי, וגם אילו הייתה יציבה הניתוח הוא "הירואי" – הסבירות להצליח להוציא את הכלבה בחיים ממנו היא נמוכה מאוד.

ישבתי וחשבתי מה עושים במקרה כזה. זו כלבה מאוד אהובה, ובעליה היו רוצים לנתחה, אילו הייתה יציבה מספיק. אבל המצב הכללי שלה חמור מאוד, וספק אם ניתן בכלל לייצבה מספיק כדי לנתחה. האם נכון יותר להשאיר אותה מאושפזת, בידיעה שייתכן שאשפוז זה לא ייספק את התוצאות הרצויות? או שמא עדיף לשלוח אותה הביתה, שתהייהרגועה בביתה, כי בית החולים אינו מקום רגוע ונעים עבור החיות?

אני לא יודעת מה הייתי מחליטה במקרה כזה. אחד הרופאים אמר לי, שהוא (בהיותו וטרינר), היה מנסה לייצב אותה בבית, ובמידה ואמצעים אלה מצליחים לייצבה, לנסות לנתח. אני חשבתי קצת אחרת – יותר בכיוון של טיפול תומך הביתה, והרדמה כשהכלבה מגיעה לסבל משמעותי.

היא חזרה הביתה, ואני מעריכה שהיא לא תאריך ימים. המקרה שלה השאיר אותי עצובה מאוד, כי היא הייתה כלבה מאוד חמודה ואהובה (רואים את זה על הבעלים, איך הם מדברים על הכלב, או עם הכלב). עצוב לדעת שלפעמים אי אפשר לעשות כמעט כלום, למרות שזו דרך הטבע וכולם בסוף מסיימים איכשהו.

היום הייתי בקבלת מקרים, ואיכשהו כל המקרים שקיבלנו (כמעט) היו של חתולים. קיבלנו רק כלב אחד, וגם המקרה הזה היה של כלבה עם בעיות עיניים, כך שבכל מקרה היא הייתה מקרה אטיפי.

החתול הראשון שקיבלנו הוא גם החתול הכי מקסים שיצא לי לפגוש בכל הקריירה הקלינית הקצרה שלי, אבל לפי ההתלהבות של כל האנשים שעזרו לנו לטפל בו, זו לא התרשמות שגויה. חתול בן 7 חודשים, יפיוף אמיתי אפור-קרמי מפוספס, עם האופי הכי רגוע בחתול. מתי שרק יכולתי החזקתי אותו על הידיים, ונראה שהוא נהנה מהיחס, כי בהתחלה הוא רעד, ואחרי זמן מה הוא נרגע, ואפילו התחיל לגרגר.

אז החתול הזה הגיע לבית החולים עם הפניה מהווטרינר שלו, אחרי 5 ימים עם הקאות (מאז יום רביעי). אתמול הוא קיבל טיפול בשמן פרפין ומאז הוא לא הקיא, אבל גם לא אכל. עשינו לו צילומי רנטגן בהם ראינו "משהו" שיושב בקיבה, שיכול להיות כדור שיער. אז עשינו לו אנדוסקופיה, אבל לא ראינו שום דבר. עכשיו הוא מטופל באנטיביוטיקה והתחלנו לתת לו אוכל ונערוך מעקבי הקאות, בתקווה לראות שהוא מפסיק להקיא. הבובי הזה כל כך מתוק שכולם רוצים שיחזור הביתה בריא ושלם (גם אלה שהיו רוצים לקחת אותו הביתה איתם).

אחרי שהכנסנו את החבוב לאישפוז, קיבלנו עוד חתולה להחלפת חבישה בעקבות שבר. החתולה, בת חצי שנה, נפלה מקומה שניה ושברה את הטיביה (רגל אחורית). היינו צריכים להכניס לה קטטר דם, וזה היה פרויקט. חתולה ששוקלת כולה 2.8 קילו עם כוח שצריך שני אנשים לרסן. היא אפילו נשכה אותי דרך השמיכה בה כיסינו אותה. רק אחרי זריקה של רומפון הצלחנו להכניס לה קטטר, וגם זה עם מידה רבה של מאבק. מזל שאת החבישה החלפנו לה תחת טשטוש עמוק עם פרופופול.

ועוד חתול אחד. אסופי בן 3-4 חודשים, ננשך על ידי כלבים. אגן ופמור (רגל אחורית) שבורים. רק גילחנו אותו ונתנו לו נוזלים, אנטיביוטיקה ותרופות לשיכוך כאבים. אנחנו מקווים שמישהו במחלקה הכירורגית ירצה לנתח אותו מחר, כי אם הוא לא ינותח השבר יתחיל להתאחות בצורה לא נכונה, והחתול תמיד יצלע.

וזהו להיום. מספיק, לא?

לילה טוב,

CrazyVet

חלק מפרויקט הכתיבה הקבוצתית של אח"י דקר

הכותרת אינה מטעה – עשרה מקומות לאכול טוב בבארסה, מסעדות, בתי קפה ומקומות של טאפאס, במגוון מחירים (לא לפי סדר איכות/מחיר אלא לפי סדר הזכרון שלי). כל המקומות נבדקו ומומלצים בחום.

1. Cervecería Catalana. הסרבסריה היא המקום הכי טוב לאכול טאפאס אותנטיים, לפחות לדעתי. המסעדה יושבת בפינת רחוב מיורקה (Mallorca 236) עם רמבלה קטלוניה (Rambla de Catalunya). אפשר לשבת בחוץ, או בפנים, אבל בכל מקרה חשבו לפחות חצי שעת המתנה כי אי אפשר להזמין מקום מראש והמקום תמיד מלא. אם תגיעו סביב שבע וחצי או אחרי אחת-עשרה, תחכו פחות. האוכל תמיד טרי, הרמה תמיד גבוהה, ומבחר הבירה גדול. אם תרצו סנגריה (Sangría), גם היא לא רעה בכלל. סגור רק ב-1 לינואר וב-24 בדצמבר. סביב 25 יורו לאדם עם בירה או סנגריה.
2. דולסו (Dolso). בית הקפה הכי חמוד ברובע שלי, האישמפלה (Eixample). אם אתם בסביבה ומחפשים עסקית מוצלחת (Menú del día), העסקה שלהם לא רעה – משהו כמו 12 יורו לאדם, תמורתם תקבלו מנה ראשונה, עיקרית וקינוח פלוס שתייה וקפה. התפריט מתחלף מדי יום, ובדרך כלל ניתן לבחור בין שתי מנות. חוצמזה אפשר סתם לשתות שם קפה עם עוגה, מהטובות שתמצאו בעיר. סגור בימי ראשון. Valencia 227.
3. קאל בוטר (Cal Boter). מסעדה מאוד קטלנית עם תפריט קבוע ומנות יומיות משתנות. ממוקמת בגראסיה (Gracia), רובע עם מראה כפרי שמתאים לאווירה הכפרית וההומה (כמעט תמיד מלא, אז תזמינו מראש בטלפון 934588462). אם אתם הרפתקנים, נסו את החלזונות שלהם (Caracoles בספרדית, או Cargols בקטלנית). בערך 30 יורו לארוחת ערב פלוס יין. סגור בימי שני. Tordera 62.
4. El Bitxo. בר טאפאס קטנטן (והחביב עלינו בכל העיר, בערך) צמוד לפאלאו דה לה מוסיקה, ב-Verdaguer 1. אני ממש אוהבת את פלטת הגבינות שלהם עם בקבוק Yllera או בירה גרמנית מהחבית, ואם תבקשו יפה, יוסיפו לכם גם גבינה חריפה לפלטה. גם פלטת הנקניקים שלהם לא רעה. בעלת הבית דנית, כך שאנגלית היא לא בעיה. בין 15 ל-20 יורו לאדם. בקיץ סגור בימי ראשון.
5. Cuines, בר הטאפאס בשוק סנטה קטרינה (Francesc Cambó 16) קרוב לקתדרל. אני הכי אוהבת את הטמפורה שלהם, אפילו שהיא לא נכנסת להגדרת ה"טאפאס" המסורתית. פתוח תמיד, לפחות כך נראה, אבל בטח ב-1 בינואר ו-24 בדצמבר יהיה סגור. 15-20 יורו לאדם עם בירה.
6. Bubó. בר טאפאס מול כנסיית סנטה מריה דל מאר (Santa María del Mar) היא מריה הקדושה של הים, הכנסייה החביבה עליי ביותר (כתובת מדויקת: Caputxes 10). אני אוהבת לשבת בשולחנות שיש בחוץ בשישי או שבת בערב, ולראות את האנשים שיוצאים מהחתונות שעורכים שם, כולם מגונדרים. הטאפאס פה הם מאוד מסוגננים, ולא זולים, אבל מאוד מקוריים. קחו בחשבון שהמטבח פתוח רק בצהריים ובערב, כך שאם אתם עוברים שם בשש וחצי בערב נניח, לא תוכלו לנשנש. אם תרצו קינוח מפונפן, ליד נמצאת הקונדיטוריה של בובו, שמוכרת קינוחים אלוהיים. 20-25 לאדם עם בירה ליד.
7. Re-Pla. מסעדה מאוד מעוצבת, קטנה ונחמדה בחלק המזרחי (Borne) של הרובע הגותי (Montcada 2). גילוי נאות – מנהל אותה חבר טוב שלנו, אבל זה לא משנה את העובדה שהבשר ממש טוב. כשאכלנו שם ניסיתי את הדגים, וקצת התאכזבתי, אז תלכו על בשר. התפריט די מצומצם (לדעתי סימן למסעדה טובה) אבל מעניין ומקורי. מומלץ להזמין מקום (932683003)- 50-60 יורו לאדם עם יין. אם אתם רוצים, אתם יכולים גם לנסות את המסעדה-אחות גדולה, Pla, אבל אותה לא ניסיתי (פרטים באתר).
8. Cinc Sentits. כמו שהשם אומר, המסעדה הזו מכוונת לכל החושים. עיצוב ובישול מקורי ביותר חוברים לחוויה מולטיסנסוריאלית, מלווה בהסברים מפורטים לגבי המנות (שירות מעולה). לפני המנה הראשונה מגישים את "קוקטייל" הבית, שהוא פיסת אלוהות בשלוק אחד: שילוב של מייפל, שמנת מוקצפת וטיפונת מלח ים, שנותנים יחד מליחות, מתיקות וחלקלקות של השמנת. אההה. התפריט מתחלף כל שלושה חודשים בערך, לפי העונתיות של חומרי הגלם. יש תפריט צהריים ב-22 יורו (נדמה לי, יכול להיות שעלה) בלי יין, ובדרך כלל ארוחת ערב מסתכמת ב-70 יורו לאדם (או קצת יותר, תלוי ביין).
9. Non solo pizza. מסעדה איטלקית, כדי לגוון קצת. את המסעדה הזו פתח איטלקי מאוד פטריוטי שמביא את כל הפרודוקטים ישירות מאיטליה. כאן תוכלו לטעום עגבניות אלוהיות עם מוצרלה מחלב בופלה טרי, או מוצרלה בוראטה שעשויה חלב בקר עם מילוי שמנת בפנים. הפסטה נהדרת (אני מתה על הפסטה ברוטב פטריות יער). שימו לב שאנטיפסטי פה מתייחס לצלחת נקניקים, ולא לירקות קלויים. חשוב מאוד: הם לא מקבלים כרטיסי אשראי, אז תתארגנו מראש על מזומן. 40-50 יורו לאדם עם יין. טלפון להזמנות: 932181920. כתובת: Enric Granados 110.
10. Hábaluc. מסעדת בריאות-גורמה. פה מגישים המבורגר אורגני (נהדר) ופטריות מוקפצות עם רוטב כמון, ועוד מיני מנות מקוריות, בדרך כלל על בסיס תוצרת אורגנית. אני מאוד אוהבת, אבל הזוגי מתלונן על איסור העישון (ובכל זאת אוהב את האוכל, והולך לאכול שם עם הבוסית לשעבר). יש להם תפריט צהריים סביר (נדמה לי שסביב 12 יורו, אבל אני לא סגורה על זה), ובערב המחיר לאדם עומד על 40 עם יין (לא אורגני, נדמה לי, אבל לא נורא 😉 ). Enric Granados 41.

אז שיהיה בתאבון, ומקווה שתהנו. אם אתם רוצים פרטים ספציפיים או מעודכנים לקראת נסיעה, צרו קשר במייל.

הרגע נכנסתי הביתה, ואני מתיישבת לכתוב רק כדי לנסות לזכור קצת מכל מה שעובר עליי במשך 12 שעות כל כך אינטנסיביות. אפילו עכשיו כשאני מנסה להיזכר אני מתקשה קצת. אתמול לא כתבתי בגלל העייפות, וגם בגלל שאני תוהה לגבי האתיקה בכתיבה מסוג זה. אני חושבת על מה היו מרגישים הבעלים, אם במקרה יקראו את מה שאני כותבת. לפעמים קשה להימנע מפרטים בסיסיים, שיכולים להסגיר – יש רק בית חולים אחד, והמקרים לא רבים כמו בחדר מיון של הולכי-על-שתיים.

מה אתם חושבים? אמנם אף פעם לא נתתי פרטים מזהים, כמו שמות, והשתדלתי לקצר בהיסטוריה כדי להקשות על הזיהוי. אבל אני מתלבטת, ולכן מבקשת עצה.

את שאר אירועי היום אשמור בטיוטא, ולפי הדיון שיתעורר (אם בכלל) אולי אפרסם.

עדכון 18.7.07

טוב, לאור התגובות ההמונית בעניין יממה לאחר פרסום השאלה, החלטתי לגנוז את הרעיון. לא עוד פוסטים על חיות וחוליהם. אני מבינה שאין עניין, או שאני טועה?

עדכון 22.7.07

אתון צודקת – כשיש ספק, אין ספק, כך שהחלטתי שהפוסטים בנושא יהיו מוגני סיסמא. צרו קשר במייל לקבלתה.