זהו. סופסוף יש מקרר. אחרי קצת יותר משבועיים בדירה, ושבוע אחרי הזמנתו, אני מצטרפת לציווילזציה וספסוך יכולה להנות ממותרות כמו יוגורט לארוחת בוקר או אכילת ביצה ללא חשש סלמונלה (טוב, לא באמת. ביצים שיושבות מחוץ למקרר לא מהוות סיכון גבוה מאוד, הבעיה היא בעיקר עם ביצה לא מבושלת אחרי שיצאה מקליפתה) או החזקת פירות וירקות במטבח בלי שנחילי זבובי פירות יקימו אצלי התנחלות.

בחרתי לפי צריכת החשמל, כי אצלנו במשפחה שמים לב לדברים כאלה. נקווה שהסלובקי הזה יחזיק יפה, בינתיים לפחות הוא חמוד ומקרר יפה. עכשיו, לחזור לעבודה.

עייפה אך רצוצה, חזרתי ממש עכשיו הביתה. בשחזור של הרפתקאותי מיום רביעי, היום הלך חלק יותר (לפחות באופן חלקי). מצוידת בהיכרות עם שטח האויב ובמידע מודיעיני שפירט כי כל אשר חפצה נפשי נמצא במלאי, יצאתי שוב למסע של שתי רכבות ואוטובוס על עבר המכה של תרבות הצריכה.

שוב קיבצתי את כל המוצרים מיום קודם בשלוש עגלות שונות, והתקדמתי לקופה. שילמתי. הכל טוב ויפה. אני הולכת לאזור המשלוחים, והבחור מיידע אותי שהם יכולים לשלוח רק את הרהיטים. המומה ומאוכזבת מהגילוי הזה, דמעות של תסכול עמדו לי בגרון. מה, אתם לא יכולים לכתוב דבר כזה באתר? רק לפרסם "אנחנו נוציא לפועל את התוכניות הגדולות שלכם, כשאתם לא יכולים לסחוב"? לא הייתי טורחת להכמיס כגלה עם צלחות, כוסות וכיוב' אילו ידעתי זאת מראשו, או לחילופין הייתי מנסה להגיע ברכב. אבל שום דבר לא יביס אותי במשימתי, ואני מחליטה להחזיר את הפריטים שאינם ברי משלוח (למעט כמה נבחרים, אותם נשאתי אחר כבוד ברכבת, שוב). הבחור מחברת ההובלות, שראה שאני מיואשת למדי, הסכים ברוב טובו לקחת למשלוח גם את הסירים, לפנים משורת הדין. אנחנו לא לוקחים דברים כאלה, גברת, זה יכול להישבר, ואז מה תגידי? (או משהו בסגנון, כששאלתי אותו האם הוא יסכים לקחת את הדברים אילו יארזו בארגזים). ניחא. החזרתי את כל הפריטים שאינם ברי משלוח, והתארגנתי לחזרה לעיר. למרות שכבר בשמונה הייתי אחרי הקופה, רק בתשע ברבע הייתי בתחנת האוטובוס, בין כל הטרטורים האלה. מתישהו אצטרך לחזור לשם.

שוב הגעתי מאוחר הביתה, ולמרות שכבר יש לי מקרר, הוא עומד ריק. שוב אכלתי בבורגר קינג. פעמיים בתוך שלושה ימים, השיא האישי שלי, אחרי חודשים (אם לא שנים) שלא אכלתי במקומות כאלה. עכשיו, מקלחת ולישון. היה יום מתיש.

היום אזרתי אומץ ונסעתי לאיקאה, לבד. ולמה אומץ? כי לקחת שתי רכבות ואוטובוס רק בשביל להגיע לא מקל על החוויה. הידיעה שאני צריכה להתארגן על הכל – לגמרי לבד – לא ממש עוזרת.

מאחר וסשן המיקרוסקופ היה קצר למדי, יצאתי מוקדם משתכננתי. התחלה מבטיחה. כה מעט ידעתי, שהבטחהזו צפויה להתבדות. בידיעה מדויקת מהם המוצרים שמעניינים אותי, התקדמתי די מהר לכיוון ה"שוק" (כפי שהוא מכונה בסניף המקומי) והצטיידתי בעגלה אותה העמדתי בשאר הפריטים המבוקשים. עם עגלה עמוסה למדי, הגעתי לאזור הרהיטים והתחלתי ללקט, בשתי עגלות, את הפריטים שידעתי שיתאימו. ספה, מדפים לספרים, ארון בגדים – אופס, אין ארון. מה עושים?

אי אפשר לעשות כלום, מסתבר. לא לקנות מראש, כדי שישלחו ביחד הכל ביום שישי, לכשיגיע הארון. א אפשר לקנות ולהשאיר שם, כדי לחזור בשישי ולהוסיף לקניה עוד ארון ולשלוח הכל ביחד. המנטרה, כפי שהבנתם כבר, היא "אי אפשר".

אז ליקטתי מהעגלה כמה פרטים חיוניים 0 מצעים, מגבות, שמיכת פוך, בד לוילון (כי כבר גזרתי) וחזרתי הביתה. הגעתי לטובינגן בעשרים לתשע, מאוחר מדי לסופר (אני עדיין מחכה למקרר), אז התספקתי במשהו זריר בבורגר קינג בתחנת הרכבת. לפחות את הלילה הזה אני מעבירה בין הסדינים החדשים שלי, והשמיכה החמה, כי כבר מתחיל להיות קריר בלילה.

זה היה לילה קשה. באופן לא מפתיע, בקושי ישנתי הלילה. גם החצול ספג זעזוע, שטלטל את מעט הבטחון שצבר מאז שהגענו. בשלוש לפנות בוקר (לערך) נפל אחד החלקים של המטה ברעש דגול שהעיר אותי והפיל פחד על החצול, שלא הסכים לחזור לחדר. עד כדי כך הוא נבהל, שעד שחזרתי היום מהעבודה הוא שכב מכוכבל בסמיכות לארגז החול שלו.

עכשיו, לשמחתי, הוא יצא קצת מהפינה המגוננת שלו והוא מסתובב, אוכל (חשוב מאוד) ומתחיל לחקור בחשדנות רבה את סביבתו החדשה, כל גופו אומר פחד, וכל רעש, קטן ככל שיהיה, מקפיץ אותו חזרה לכוך שלו.

אני, לעומת זאת, העברתי את אחר הצהריים בסידורים – קצת קניות, להרכיב מיטה (או לפחות את מחציתה) וכו'. אני רוצה לנסות לבנות לעצמי את הפינה שלי, אפילו אם זה רק בזכות מחבת וקערת זכוכית קטנה, שעושות לי ארוחת ערב (כמעט) אמיתית ראשונה, אותה אני אוכלת ישובה על רצפת המטבח. אחרי כל כך הרבה שבועות של לחם, קצת גבינה ועגבניות, לביצה יש פתאום טעם של בית, אפילו אם אני עדיין לא ממש מסתדרת עם הכירה החשמלית והשמן הוא שמן זית (אני אישית מחבבת ביצה בחמאה, אבל עדיין אין מקרר אז גם אין חמאה).

צעד קטן כל יום, ובסוף אני אגיע גם לשם.

זהו. המעבר הושלם. החצול ואני בדירה החדשה שלנו. זה לא היה מעבר קל, אולם הוא עבר הרבה יותר חלק משציפיתי. החצול עודנו בשוק, תחת השפעת הכדור שנתתי לו בשדה התעופה, לפי המלצת הוטרינר*. הדירה קצת מבולגנת, עד כמה שדירה ריקה מאוד יכולה להיות מבולגנת, אבל בעיקר ריקה. אפילו את המיטה, פריט הריהוט היחידי בנמצא, עוד לא הרכבתי, כי עוד חסר חלק אחד, אותו אקח מחר מהעבודה.

אני מנסה לארגן את החצול לשינה. הוא מרחרח בחשדנות, עדיין לא מחליף את המיטה האהובה עליו בזו החדשה. אני לא מאשימה אותו, התקציב לא מאפשר השקעה במזרון איכותי, וזה שנותר מאחור בבארסה היה משובח למדי.

אני מתעטפת בסדינים בלב כבד. קשה לעזוב בית ובן זוג ביום אחד, במיוחד אחרי כמעט שבוע של פרידה ארוכה ממקום שלמדתי לאהוב**. מיותר לציין שזה לא היה קל, ומלווה בלא מעט דמעות, ורגעים של כמעט-דמעות***. מחר יהיה יום חדש. ואני מקווה שהתחושה הזו תנה מקום לריגושים וחוויות של התחלה חדשה. אחרי הכל, כמו שאומר הזוגי, אנחנו ברי מזל, להתחיל שוב במקום אחר, חיים אחרים.

*"הוא נראה לי חצול רגוע למדי, נראה לי שהוא יוכל לנסוע אפילו בלי טשטוש. קחי את הכדור איתך ואם הוא מאוד עצבני, תני לו אותו". כן, זו לא היתה האסטרטגיה הנכונה. למדתי מזה לפעם הבאה, לעומת זאת.
**אהבתי את בארסה מהיום הראשון שלי בעיר, אבל אחרי שעברתי לגור שם הייתי צריכה ללמוד להכיר אותה, לאהוב אותה כבית, היכרות שונה לגמרי מזו של התיירת שהייתי לפני כן.
***אני לא יודעת מה יותר גרוע, לבכות או רק להרגיש על-סף בכי, לאמץ את כל השרירים בפנים כדי לא לגלות את הרגש, אולי פשוט יותר קל לבכות וזהו?

טוב, עדיין לא לגמרי. צריך עוד לחתום על חוזה ולסגור את כל הקצוות, אבל בעיקרון סגרתי היום על דירה. היא לא זולה, אבל היא יחסית קרוב למעבדה, וממול יש סופר ומאפייה ועוד כמה דברים, ועצם הידיעה שסופסוף מצאתי מקום שבו אוכל לאפסן את החצול באופן מוצהר וללא בעיות מסירה מעליי עול גדול.

בנימה אופטימית זו, אני מקווה שעם השתקעותי אוכל סופסוף לסדר לעצמי חיבור אינטרנט, ותדירות הפוסטים תגיע לרמה משביעת רצון. הבעיות הטכניות (חוסר חיבור בחדר, חוסר השראה במעבדה) לא ממש מקילות על שטף הכתיבה, והאסינכרוניה בין כתיבה בערב, בחדר, ופרסום למחרת קצת צורמת לי. כמו הדירה, בעיה שנפתרה ברגע, כשהגיעה זמנה (וטוב שכך, כי כבר העברתי יותר מדי לילות ללא שינה), גם זו תפתר בקרוב.

רעש פוגע ביכולת שלי לתפקד. מוציא אותי מריכוז, ומכניס אותי ללחץ. עכשיו אני מגלה שיותר מדי שקט גם מציק ומפריע. הוא מדגיש שהשקט האמיתי, זה שבפנים, הלך לי לאיבוד. העובדה שאני פה לגמרי לבד, משאירה אותי שעות ארוכות לנהל דיאלוגים ארוכים, בדרך כלל חסרי טעם או משמעות, עם הקולות הפנימיים שלי. אלה, שלפעמים יכולים להיות אינטליגנטיים ומעשירים, סתם מציקים בסיטואציה הנוכחית. אני לא באמת זקוקה לחזרה אינסופית על החששות שלי, ובטח לא להצפה של הספקות שלי לגבי ההחלטות שלקחתי.

עוד לא שבוע פה, אני רק מתחילה ללמוד את המקום באמת. אתמול גיליתי שהסופר הקרוב נמצא במרחק קילומטר וקצת. ניחא, קצת הליכה לא הזיקה לאף אחד. הבעיה היא, שהדרך חזרה היא בעלייה, אאוץ'. התעוררתי היום עם התכווצויות שרירים בכל הגוף.

גם מזג האוויר פה הוא משהו אחר לגמרי. אתמול היה יום נאה למדי, אפילו חם. והיום ירד גשם (רוב) היום. יצאתי מהחדר רק כדי ללכת לשרותים ולמטבח. פלא שהקולות שלי מתחרפנים ומוציאים עליי את העצבים שלהם?

אני מקווה שהשבוע הקרוב יביא איתו חדשות טובות שאמצא דירה (בעיקר בשביל החצול), שאמצא מה לעשות בסופ"ש, מעבר לסריגה, שהמקום הזה יתחיל להרגיש לי יותר מוכר, כי הוא הולך להיות הבית שלי בשלוש-ארבע השנים הקרובות. בינתיים הוא רק מרגיש לי זר ומוזר. אחלו לי הצלחה, אזדקק לה (לפחות עם חיפוש הדירה).

אומרים, שכשהמכה צפויה, הכאב פחות חזק. אולי אפילו הוכיחו את זה אצל עכברים. אבל כל זה ממש לא משנה כשפתאום החיים מתהפכים, ולמרות הציפייה, כי ידעת שזה יגיע, הכאב חריף וחזק ממה שחשבת. ופתאום כל התכניות המפורטות שלך הולכות לאיבוד בתוך הכאב, ואת לא יודעת איפה לקבור את עצמך, מה לעזאזל עבר לך בראש שהחלטת לעשות שינוי כזה? ולמרות שהראש אומר שאחרי תקופה קשה, תצאי מזה מחוזקת, ושאין לך ממה לדאוג ובטח לא לפחד, הברכיים שלך בכל זאת רועדות והדמעות דוחפות אחת את השנייה בדרכן החוצה. ואיכשהו, למרות הקפדנות שלך, שום דבר לא מתקתק. מישהו צריך לשים קצת WD-40 בצירים של חייך. ועכשיו את יושבת, וכותבת על זה, בתקווה שזה מה שינקז קצת מהפיכסה שיש לך בפנים. אולי זה יעזור. ואולי לא.

היום עברתי לגרמניה. לבד. הזוגי החליט לחזור לארץ, מאחר והעתיד המקצועי שלו פה לא נראה מבטיח. כאב הקריעה מהבית, מבארסה האהובה שלי, גדול פי כמה וכמה כשאני יודעת שיחד עם הפרידה מהמקום שלמדתי לכנות "בית", אני נפרדת גם מהאיש היקר איתו בניתי את המקום הקטן שלי. ונכון, אפשר לנסות להמשיך בשלט רחוק, אבל אחרי 7 שנות מחייה משותפת, איך שלא אהפוך את זה, זה לא אותו הדבר. מעבר לסערת הרגשות שהייתי נתונה בה, נראה כאילו הכל נגדי היום – המחשב לא זיהה את הזמנת הטיסה שלי, בבידוק הביטחוני רצו לראות את הדברים שהיום לי בתחתית המזוודה, הגעתי לשער אחרי שקראו לנוסעים האחרונים (קרי, אני), ובזמן שחיכיתי לאוטובוס התחיל לרדת גשם (מיותר לציין שלתחנה לא היה אפילו גג קטנצ'יק לחסות תחתיו, כן?). בכל מקרה, עכשיו אני בחדר המעונות שלי, יושבת על מיטה בגודל מיקרוסקופי ובלי חיבור אינטרנט, כותבת ומקווה להפריש קצת מהעצב דרך המילים. לא עובד כל כך. נראה לי שהגיע הזמן להחליף את המקלדת בצמד מסרגות. אם אי אפשר לגרש את העצב, אפשר לפחות לרתום אותו למטלות פרודוקטיביות, לא?

הם עשו זאת. הצליחו לשבור שיא אחר שיא, ובדרך להעביר אותי כמה לילות ללא שינה. בתמורה, הם עברו מול המרפסת שלנו. מבט מהמרפסת על ההתרחשות בתהלוכה.

כפי שאתם יכולים לראות, אפילו החנויות הצדיעו לאלופים הטריים.

התמונות שלי לא מאוד מפוקסות, אז אתם מוזמנים להציץ גם בתמונות של לאיה בפליקר, שצילמה ממש מתחת לבניין שלנו (לפחות חלק מהתמונות).

2/7/2009 סופסוף העלתי את הסרטון שצילמנו ליוטיוב. תהנו :).

ועוד חגיגה דתית מרשימה* – יום חגה של הבתולה מרוסיו. זו חגיגה מאוד אופיינית לדרום ספרד, לכן הלבוש המסורתי האופיייני לאזור, כולל שמלות "פלמנקו" מנוקדות ופיינטות (peineta) ומנטייה (mantilla).

*בארסה מפתיעה אותי שוב, בחגיגה הדתית השניה שאני מוצאת באקראי, אחרי 7 שנים שאני גרה פה ולעולם לא ראיתי אפילו אחת