בארסה תמיד מצליחה להפתיע אותי. גם כשאני כבר חושבת שאני כבר מכירה את כל השטיקים שלה, היא שולפת איזה ארנב מהכובע, ומשאירה אותי ללא מלים. כל פעם מחדש. הפעם, זו החגיגה מול הכנסייה של סנטה ריטה מקסייה, הפטרונית של הבלתי אפשריים, כשהמסורת היא לתת לקדושה ורד אדום בבקשה להגשמת משאלות בלתי אפשריות, ריפוי חולים וכיוצא בזאת. התור שהתארך מעבר לפינת הרחוב היה מרשים, אולם לא מפתיע בהתחשב בהרגלי הספרדים – אמונה רופפת ביומיום, ואדיקות אחת לשנה.

לכבוד היה לי לגלות שהבלוג נכנס לרשימת המומלצים של אפלטון לשנת 2009. לכבוד האירוע המרגש, החלטתי שהגיע הזמן לעדכן את האודות. ולברך את כל המגיעים בזכות המלצה זו, ולהזמינם להישאר כמה שיבוא להם.

כשכתבי את הפוסט הזה, קיוויתי להתגבר על מחסום הכתיבה שפקד אותי בחודשים האחרונים. כפי שכבר ציינתי פעם או פעמיים, קשה לי לכתוב על דברים שלגמרי תלושים מחיי הפרטיים, ונראה לי שקצת מיותר לעדכן את כל קוראי הבלוג אך ורק בהישגי הסריגה שלי (למרות שהם יכולים לספק לפחות שלושה-ארבעה פוסטים לחודש). עברה עליי תקופה מאוד לא קלה של הרבה אי וודאות וסימני שאלה תלויים באוויר. לא כל כך רציתי לספר על הסיבות למצב הזה, ובטח לא רציתי לספר על הקשיים שהוא יצר בחיי הפרטיים, בעיקר כי לא רציתי להעמיד את עצמי בפני האפשרות לפגוע באנשים היקרים לליבי בגלל מועקת הרגע.

ועכשיו, מה נשתנה? ובכן, הרבה. אחרי חודשים ארוכים של אי וודאות, של לופים בלתי נגמרים של שאלות ללא תשובה קונקרטית, אימייל אחד, לא מאוד ארוך, פיזר סופסוף את הערפל. אבל לפני שאספר קצת על המייל הזה, אולי כדי לתת את סיפור הרקע. חלקכם כבר יודע חלקים ממנו או את כולו.

מתישהו לקראת סוף השנה הקודמת, החלטתי שאני רוצה ללמוד בברלין. נכנס לי ג'וק כזה למוח, ולא עזב. אז התחלתי לארגן ניירת ולהגיש מועמדויות, ואם כבר, החלטתי ללכת על בטוח, ולהגיש מומעדת בעוד כמה מקומות. ההתחלה לא נראתה מבטיחה. בתוכנית אחת דחו אותי כבר בשלב הראשון. אמרו שאני לא מתאימה לפרופיל הסטודנטים שהם מחפשים. לא נעלבתי, זה הרי ממש לא אישי. בינתיים הכל נראה מבטיח למדי – זומנתי לבחינות בכתב לשלוש התוכניות הנותרות. קצת לפני הבחינה, קיבלתי מייל שהודיע לי שאני לא ממשיכה לשלבים המתקדמים של המיון בברלין, אפילו לא לבחינה. אני חייבת להודות, שזו הייתה נקודת שבירה עבורי. שתי התוכניות האחרות היו רק מין תוכנית גיבוי, ולא רציתי בכלל לחשוב על לימודים במקום שהוא לא ברלין. ואז ניגשתי לבחינה. עם 38 חום, מקללת את הוירוס שקפץ עליי בתזמון מתועב, וחיכיתי לתוצאו, משתי התוכניות הנותרות. אחת מהשתיים התחילה איתי תכתובת קצת מוזרה* שהסתיימה במסקנה החד צדדית שאני לא ממשיכה להיות מועמדת. שוב, לא אישי. אני בטוחה שהמסקנה שלהם לגבי הפוטנציאל המדעי שלי שגויה, והחלטתי להמשיך. הרי מהתוכנית האחרונה שנותרה ברשימה, קיבלתי הזמנה לראיון עוד קודם לכן, שלושה ימים לאחר הבחינה. נכון, אולי זו לא הייתה העדיפות הראשונה שלי, אבל כדאי לתת לזה צ'אנס, לא?

אי שם באמצע מרץ, ארזתי את עצמי ונסעתי לראיון בטובינגן שבדרום גרמניה. מצאתי עיר קטנטונת (במונחים אירופאים) אבל מאוד סטודנטיאלית (שליש מהתושבים הם סטודנטים), ומאוד יפה. אביליתי שם שלושה ימים, התראיינתי פעמיים, סיירתי במכון המחקר. לשמחתי, מצאתי שם אנשים שרואים ברקע מגוון ערך מוסף, ולא מחזיקים בדוגמה של "רק ביולוגים יכולים לחקור". להפתעתי, עוד בשלב הראיונות הועלתה האפשרות שאתחיל דוקטורט (עם השלמות), במקום ללמוד מאסטר של שנתיים, התוכנית אליה התראיינתי בשלב ההוא. מאוד שמחתי לשמוע, קצת יותר משבוע אחרי שחזרתי, שאכן יש אפשרות להוציא אל הפועל את התוכנית הזו. ולא רק זה, אלא שבאופן ספציפי ראש המחלקה שראיין אותי הביע עניין ברקע הוטרינרי שלי, ומעוניין שאצטרף לצוות שלו. מפה לשם, תכתובת אלקטרונית ענפה, הוזמנתי לביקור שני במכון המחקר, להכיר את הצוות, כאשר הצוות משתתף בהחלטה אם לקבל דוקטורנט או לא. איכשהו הצלחתי למצוא כרטיס במחיר סביר שבוע אחרי שחזרתי מביקור המולדת האחרון, אבל העדיפות העליונה הייתה לקדם את הנושא כמה שיותר מהר. אז שוב ארזתי את הטרולי, ויצאתי לפגוש את גורלי. ביומיים מאוד דחוסים פגשתי את כל צוות המחלקה, דוקטורנטים, פוסטדוקים, חוקרים בכירים, אנשי מחשבים, אדמיניסטרציה, ואת מנהל המחלקה. עזבתי את טובינגן ביום אביב שמשי, עם תקווה וציפיה למייל שיגיע, ויגיד אם גן או לא, איפה ומתי. ואתמול הוא הגיע.

כן, חברים. זהו זה. הסתיימה תקופה מבחינתי, תמו ימי בארסה. אני אתגעגע לעיר הזו, שלמדתי לאהוב ושהפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. עדיין לא חתמתי על שום דבר, אבל אם לא יהיו שינויים רדיקלים בתוכניות, בעוד כחודש אצרור את מטלטלי, ואעבור לפאזה אחרת בחיי. כולי תקווה שהזוגי ייצטרף אליי, אולם עדיין ההחלטה אינה סופית. אחלו לי הצלחה, זה לא הולך להיות קל, אבל, תמיד צריך להביט קדימה, לא?

*"האם את מודעת לעובדה שאין באוניברסיטה שלנו תוכנית וטרינרית, ושתהיי מנותקת מהעולם הזה במשך 4 שנים לפחות?" -כן, לא חשבתי על זה בכלל, מה אתה אומר?

עוד כמה דקות אני יוצאת לשדה התעופה, לביקור מולדת פסחי ועוד קצת. נתראה בצד השני של השלולית.

אחרי אי אילו נסיונות להגיע לתוצאות יותר מוצלחות בתוצאות מאקרו, הגעתי למסקנה שאין ברירה ואני חייבת לבנות קופסת אור. קצת מחקר במיטב בלוגי הצילום ברחבי האינטרנט הביאו אותי לקחת קופסת קרטון ולהסב אותה למתקן שמניב תמונות כאלה, בעזרתן של שתי מנורות קטנות מצוידות בנורות ספקטרום טבעי:

אני ממש מרוצה מהתוצאות. עכשיו, אני רק צריכה למצוא דרך לבנות קופסא כזו שגם תתקפל ולא תתפוס המוווון מקום.

במקביל להתנסותי באריגה לאחרונה, נפלו ביצורי הסרבנות מול נסיונות השכנוע של ידידתי פאולינה, והחלטתי שאני צריכה ללמוד לטוות. את הכישור (spindle) הראשון, מעשה ידיה של פאולינה, קניתי בחנות הצמר המקומית, והיא בכעסה על שקניתיהו, נתנה לי עוד שניים במתנה.

לטובת אלה מכם שאין להם מושג מה זה כישור, כך זה נראה:

כך נראה הצמר טרם הטוויה:

את הצמר טווים לחוט תוך כדי משיכת הסיבים ליצירת חוט דק, וליפופו כדי למנוע את הפרדות הסיבים. את החוט (שנקרא חוט בודד, תרגום מ-singles באנגלית) מעמיסים על הכישור.

את החוט הבודד אפשר להשאיר כך (ולקבע את הליפוף באמצעות מים חמים) או ללפף יחד עם חוט בודד אחר, לקבלת חוט כפול (או משולש, או מרובע).

אני בחרתי ללפף שני בודדים, סגול וטורקיז, כדי לקבל את התוצאה הזו:

ככה זה נראה אחרי שפורקים את הכישור ומעבירים את החוט לצורה יותר פשוטה לעבודה:

אחרי ההצלחה של הטוויה הראשונה שלי, מיהרתי לנסות לעבוד עם מספר צבעים ביחד, משימה לא פשוטה בכלל. שילבתי את שלושת הצבעים בתמונה שלמעלה, כדי לטוות חוט מרובה צבעים שנראה כך:

עכשיו רק נשאר לשפר את הטכניקה, ובתקווה להצליח לטוות משהו שגם כיף לסרוג.

כפי שאתם בוודאי כבר יודעים, יש לי תחביבים מוזרים. אחד מהם הוא צפיה בתחרויות רעיית כבשים. כן, כאלה שבהן הרועה עובד עם כלב רועים שמוליך את הכבשים במעין מסלול מכשולים, וצריך לעמוד במגבלת זמן וכל מיני דברים שכאלה. מאוד מרשימה אותי היכולת של הרועה לתקשר עם הכלב, ורמת המשמעת של זה.

וכל הוידוי הזה, על שום מה ולמה? הרי הייתי יכולה להעביר את כל חיי ללא חשיפת סודות שכאלה. בעצם, הוידוי הוא הקדמה לסרטון הבא. כי אם לא אספר שאני חובבת תחרויות כאלה (רק לצפיה בטלוויזיה, כמובן. מעולם לא נכחתי באחת ורוב הסיכויים שגם לא אגיע לכך), איך אוכל להסביר עד כמה הסרטון הזה משעשע, חביב ומרשים ביכולת השליטה של הרועים האלה על הכבשים שלהם?

ואני מקווה שהפוסט הבא לא יהיה על פרסומות. האמת, יש חדשות ותמונות להעלות. מקווה שמחר יהיה לי קצת זמן…

דרך Adverbox

הטלוויזיה בספרד אינה משובחת במיוחד. למעשה, היא אפילו ראויה להתקרא גרועה ביותר. התוכניות בהפקת מקור ירודות למדי, ויחס דקות פרסום פר תוכנית הוא מהגרועים שיצא לי לראות. כך שלפעמים נדמה לי שיש פרסומות יותר מוצלחות מהתוכניות בהן הן משובצות. זו אחת הדוגמאות. כל פעם שהפרסומת הזו משודרת, היא משעשעת אותי מחדש. מקווה שגם אתם תאהבו.

ובגרסא דוברת אנגלית, קצת יותר ארוכה:

כמובן שאני בן-אדם כל כך משועמם, שעל התחביבים הכבר קיימים שלי (וההתמכרויות שקשורות בהם) החלטתי להוסיף לימודי אריגה. אלה התוצאות של התרגיל הראשון שלי:

סתם, כי סופסוף ישבתי ותפרתי קצת. וככה פתאום, אמשלי מתקשרת לספר שהיא מצאה את לינדה*, חתולתי הקשישה והאהובה, שנעלמה עם הגשמים הכבדים של לפני שבועיים. המוזר הוא, שחלמתי עליה ממש לפני שהתעוררתי, וכל היום הסתובבתי עם תחושה מוזרה שכזו, שלא יכולתי להסביר. כנראה שהיא נבהלה מהגשם, אבדה ומצאה את עצמה רחוק מהבית, ובגלל הגשם לא מצאה את דרכה חזרה. העיקר שהיא שוב בבית, בריאה ושלמה, גם אם מרוטה קמעה.

חוצמזה, הספקתי די הרבה. תפרתי שני תיקים קטנים, וסיימתי לטוות את הסינגלס לצמר השני שלי. פרטים ותמונות בקרוב.

כן, אני יודעת, השם לא משהו. אבל קיבלתי אותה כשהייתי בת 12 בערך, וחשבתי ששם ספרדי יכול להיות משעשע. במציאות, בדרך כלל קוראים לה בכינויי חיבה כמו "משי" ו"מישי" ו"מישו" וכו'.