בברלין, יום חמישי הוא יום מעולה לצרוך תרבות. הרבה מוזיאונים (אבל לא כולם) פתוחים עד 22:00, והכניסה חופשית אחרי 18:00. אני חושבת שזו אסטרטגיה מעולה להעלאת ההתעניינות במוזיאונים, במיוחד בקרב המקומיים, במיוחד בהשוואה לבארסה. פה הכניסה למוזיאונים* חופשית ביום ראשון הראשון של החודש, שהוא יום שממש לא נחמד לבקר במוזיאון – יותר מדי אנשים.

כך שתכננו מראש לבקר באיזה מוזיאון או שניים, אבל מה עושים עד שש, ועוד כשיורד גשם? התחלנו לחפש מקום לאכול, בדגש על בישול ברלינאי**. נזכרתי בביתקפה-מסעדה בו ישבתי ביום ראשון, כדי לקרוא קצת אימיילים, שאלמלא חיבור הויפי היה נראה כמו קפא בזמן לפני 70 שנה, והתחלנו ללכת. למרבה המזל נכנסנו בדיוק לפני שהתחיל לרדת גשם. הזוגי התלהב מהמראה המיושן, ומהתפריט הגרמני. הוא בחר מנת חזיר, כמובן, ואני בחרתי עוף. הבירה – ברלינר. הסתכלנו על הגשם ושמחנו שמצאנו מקום נחמד לארוחת צהריים בסגנון גרמני, ושאנחנו לא נמצאים בחוץ, בגשם.

עד שסיימנו לאכול הפסיק לרדת גשם, ועדיין היו לנו עוד שעתיים וקצת עד שעת הביקור במוזיאון. התחלנו ללכת, בכיוון ההפוך מהטיול אתמול – לכיוון מזרח. הלכנו לאורך Schönhauserallee שבפרנצלאואר ברג (Prenzlauer Berg). ראינו מבחוץ את בית הקברות היהודי (שהיה סגור) וכמה חצרות נחמדות עם הרבה עצים כתומים וצהובים. והמון ילדים ותינוקות, בעגלות או מורכבים באופניים או באופניים-עגלול. ראינו אפילו מישהי רוכבת על אופניי-עגלול כאלה, עמוסים בעוללים, יד אחת על הכידון, השניה מאחור אוחזת תלת-אופן מעץ, וכל זה בעלייה. איזה שרירי רגליים היו לה, ציינתי לזוגי, כמו של כדורגלן, הוא ענה.

סופסוף הגיעה שעתנו לבקר את נפרטיטי. חזרנו לכיוון אי המוזיאונים, ושמנו פעמינו לפגוש את הגברת הראשונה של המוזיאון המצרי. המוזיאון היה מושלם לביקור אחר-צהריימי. לא גדול מאוד, לא מעמיס מידע יותר מדי, ושופע דברים-טובים. למרות יופיה של האטרקציה המרכזית במוזיאון, נפרטיטי, אני חייבת לציין שלא התלהבתי ממנה כל כך. בעיקר בגלל שהיא האטרקציה הגדולה של המוזיאון. נכון, היא יפה, ומלאכת האמן שיצר אותה ניכרת בכל פרט, קטן ככל שיהיה. אבל כמו אטרקציות מוזיאליות אחרות, המונה ליזה לדוגמא, ההייפ שמסביבה הורס ולא מאפשר להעריך אותה במלוא יופיה וחשיבותה. איך אפשר להעריך מלאכת מחשבת כשמסביב רוחשים תיירים שמצלמים מכל זווית אפשרית? כך שהפריטים שהכי נהניתי לבחון היו דווקא חפצים קטנים, לכאורה פשוטים, כי מבט מקרוב חושף את מלאכת האומן. טבעת חותם בדמות אריה, חרוזי חרפושיות, כלי עבודה, סלים… טוב, כנראה שהחיבה שלי לאומנות ניכרת בכל כיוון אליו אפנה.

אספנו את החפצים הגרדרובה, והתחלנו ללכת. רצינו לראות את הפסלים בקומה הראשונה, אבל מסתבר שלשם אי אפשר להיכנס עם התיק. העייפות הכריעה אותנו, וויתרנו על הפסלים היוונים והרומיים ועל ביקור במוזיאון נוסף, והתחלנו לחזור לכיוון הדירה.

*אני לא בטוחה שכולם, תבדקו לפני שאתם מתכננים על ביקור חינם.
**הזוגי ואני חובבים חוויות מקומיות. יותר כיף מלאכול סושי או פיצה, לא?

מזג האוויר פה מאוד מפתיע. בוקר שמתחיל ערפילי וקר יכול בקלות להפוך לאחר-צהריים שמשי ונעים. היום, לדוגמא. בבוקר הערפל הסתיר כמעט לחלוטין את מגדל הטלוויזיה, והקפיא אותי בדרכי לשיעור, אבל לקראת הצהריים, השמיים התבהרו וסיפקו לנו רקע נאה לטיול.

אחרי שאכלנו צהריים באיזה בית קפה מסוגנן קרוב לבית הספר יצאנו לכיוון מערב העיר. מאחר והזוגי התבלבל והביא לי חצאית במקום זוג המכנסיים שביקשתי, והזוגי תמיד מחפש מעיל במידה שלו, החלטנו ללכת לבדוק חנות יד-שניה קרוב לכיכר נולנדורף (Nollendorfplatz). החנות לא אכזבה באופן כללי – גדולה, מסודרת ולא מאוד יקרה, אבל לא מצאנו כלום. לא נורא.

היינו כבר במרכז המערבי של העיר, והחלטנו לתור את האזור. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במערב העיר (בביקור הזה, מהקודם אני לא זוכרת הרבה), ולמרות שאני לא יכולה לשים את האצבע על סיבה ספציפית, אני חייבת לציין שאני מתחברת לאזור הזה פחות. אולי כי הוא יותר ממוסחר, אולי בגלל שיש פחות אווירה "ישנה", אולי כי הוא קצת פחות בועט, ויותר מהכל, כי זו הפעם הראשונה. נראה מה יהיה הרושם אחרי הפעם הבאה, לא?

הזוגי פה, לשבוע. מאחר והייתי פה ביומולדת שלו (ביום ראשון), שהוא יומולדת עגול ויפה, החלטנו שיהיה נחמד לחגוג בברלין. ועכשיו הוא פה, איזה כיף לי. הטיסה שלו נחתה באחת וחצי, כך שיצאתי בריצה מהשיעור לכיוון שדה התעופה, לאסוף אותו. הצטיידתי מבעוד מועד בכרטיס רכבת שבועי עבורו, וקיוויתי להגיע בזמן סביר. באופן מפתיע לקח לי רק חצי שעה להגיע, אבל יצאתי קצת אחרי אחת, כך שהוא נאלץ להמתין מעט.

מהשדה חזרנו לדירה, להשאיר את התיק, ויצאנו לחפש מקום לאכול. עכשיו כשהזוגי פה, חקרנו קצת את הסביבה הקרובה של הדירה. גילינו שמעברה השני של הכנסיה יש אגמון קטנטן, עם ברווזים ובית קפה מולו, ומרחק רחוב אחד יש סופר נחמד, שמוכר פומלות של ג'פה תוצרת ארץ הקודש. תענוג לאכול פומלה אחרי כל כך הרבה שנים בלי (טוב, לא כל כך הרבה שנים, ת' וע' הביאו אחת מהבוסתן המשפחתי בביקורם האחרון בבארסה). עוד לא תכננו כלום לשבוע הקרוב, והיום לא הסתובבנו הרבה. לכבוד הגעתו של הזוגי והצורך להתחיל לתכנן את צעדינו קנינו את הלונלי פלנט של ברלין, והתחלנו לעלעל ולחשוב מה אנחנו רוצים לעשות.

הבעיה המרכזית של לימודי שפה, היא תרגול. שפה היא מיומנות נרכשת, שצריך לתרגל כמו כל מיומנות אחרת. לכן, לימודי שפה יעילים יותר במדינה בה דוברים את השפה, נכון? באופן תיאורטי, כן. באופן מעשי… אולי לא כל כך. הבעיה העיקרית, לדעתי, היא מחסור באינטראקציה עם מקומיים. והרי אינטראקציה זו היא היא שמזרזת את תהליך הלמידה.

לשמחתי הרבה, אתרע מזלי למצוא מקומי שלא רק הסכים, אלא אף נהנה מהרעיון שאתרגל איתו את הגרמנית שלי. בהתחלה נרתעתי קצת מלהתקשר, אחרי הכל, קולגה של קולגה של אבא. אבל הרמתי טלפון, וניסיתי להציג את עצמי בגרמנית הצולעת שלי. באבירות רבה, הוא אמר, אין בעיה לדבר אנגלית. קבענו להיפגש בתחנת מטרו הקרובה, ומשם, לבאר ברובע קרויצברג.

המקום עצמו ראוי לפסקה משלו. עם אסופת רהיטים שנראים כמו פליטי רחוב, תאורה עמומה וקירות חשופים, המקום בהחלט בוהמייני למדי. כשהמלצריות נראות כאילו סטייליסט בחר להן את הבגדים לסשן לבוש רחוב, הרושם הזה מתחזק. וכשקולטים שאחת המלצריות היא בעצם כנראה מלצר-לשעבר (אבל עם שמלה מחנות יד שניה ותסרוקת מורמת סטייל מארי-אנטואנט), אי אפשר שלא להחניק צחקוק.

ומה שותים בבאר גרמני? בירה, כמובן. ובברלין, ברלינר. זו הייתה הברלינר הראשונה שלי, אחרי הכל, אני לא ממש מחבבת בירה. אבל יש ברירה? אם רוצים להיות אותנטיים, צריך להשאיר את הנטיות הפרטיות בבית, ולנסות למקסם את החוויה.

בירה, ואלכוהול בכלל, הם חומרי סיכה מעולים (בלי מחשבות מלוכלכות, בבקשה). בכמות סבירה, הם משתיקים את המודעות ומשחררים את הלשון. שמתי לב, שאחרי בירה אחת (או שתיים), פתאום אני מדברת יותר בחופשיות, פחות חוששת, פחות מוטרדת מהטעוית. אולי כדאי להתקין ברזי בירה בבתי ספר ללימוד שפות? לשיטה הזו יש רק מגרעה אחת, והיא שהזיכרון מתהליך הלימוד אינו מושלם. אבל, זו עדיין שיטה שיכולה לעזור. לפחות קצת.

שלוש שעות ביליתי בשיחה, כמעט כולה בגרמנית, בלי לשים לב. נהניתי ב"שיעור הפרטי" שלי הרבה יותר מבשיעורים הרגילים, אולי כי פשוט נאלצתי לדבר, והרבה זמן. חייבת לזכור את זה, לנצל יותר את המשאב החשוב הזה. ועכשיו, לישון. עם בקבוק מים ליד המיטה, לא בא לי האנגאובר מחר בשיעור.

כשהייתי (כמעט) בת שתיים-עשרה, נסעתי עם אמא לשבועיים, לבקר אצל ה', אשתו השנייה של סבא, שגרה בפרנקפורט. בשבועיים האלה הקפנו מחצית מגרמניה (פרנקפורט, המבורג, ברלין, דרזדן, מיינץ, היידלברג ובטח עוד כמה שאני לא זוכרת), וביקרנו גם בבלגיה, בדרך. אני זוכרת מעט מאוד מהטיול הזה, וכשאני חושבת על זה באופן אובייקטיבי, פלא שיש לי זכרון כלשהו, כל כך הרבה בכל כך מעט זמן.

קשה להתמודד עם זכרון מתעתע. יש לי פלאשבקים משברירי רגעים, שפת האלבה בהמבורג, ברווזים בפארק בבריסל, התחרה בברוז', וקצת מהחומה בברלין. את דרזדן אני לא ממש זוכרת. רק שהיא הייתה יפה, בצורה שהדהימה אותי אחרי שלמדתי שהעיר נחרבה כמעט כליל במלחמת העולם השניה. על הזוועות האלה קראתי כמה שנים מאוחר יותר, בספר שהיווה נקודת מפנה ספרותית מבחינתי, בית מטבחיים חמש.

כשהחברים ללימודים אמרו שהם נוסעים לדרזדן ביום ראשון, הצטרפתי בשמחה (ברגע שידעתי שהזוגי מגיע ביום רביעי ולא היום, כפי שחשבנו בהתחלה). הרכבת יצאה בשבע וחצי, אז קבענו בשבע. יצאתי מהבית בשש ורבע, והתעוררתי איזה שעה קודם, כך שפלא שאני מצליחה לחבר משפטים רהוטים פחות או יותר. בעוד חבריי לנסיעה ניצלו את הזמן לשינה, התרכזתי בסריגה, ואפילו הספקתי לסיים את הצעיף לסבתא לפני שהגענו לדרזדן. זמן מנוצל כראוי.

הספקנו לקרוא קצת על דרזדן בדרך. אמיליה הייתה מאורגנת והביאה איתה ספר בספרדית, שכמעט כולנו יכולנו לקרוא (חוסה, מהאיים הקנריים, ואמיליה, מארגנטינה), כך שידענו קצת מה מצפה לנו ומה לחפש. לשמחתנו היום היה נאה, קר אך שמשי.

את רוב היום העברנו בשיטוטים בעיר העתיקה, המשוחזרת. עמדתי מול כנסיית הנשים, Frauenkirche בגרמנית, הכנסייה ששוחזרה מתל של אבנים, וניסיתי להבין איך אני לא זוכרת ערמה כזו של אבנים, כמו בתמונות "לפני" (הציצו בוויקי, יש שם הסבר מפורט פלוס תמונות). כמו בכל כך הרבה מקומות אחרים בגרמניה, לא יכולתי שלא להתפעל מהיכולת לשחזר בניין בארוק שכזה, כאילו היה פאזל עצום.

בדרך כחזרה כבר הייתי כל כך עייפה, שלא הפריעה לי כלל העובדה שאין לי שום דבר לסרוג. הגעתי הביתה וקרסתי על הספה, שמחה שבמקרר היו שאריות פסטה מיום קודם. ועכשיו, לישון. מחר חוזרים ללמוד.

התמזל מזלי להיות בגרמניה בשלישי באוקטובר, הוא יום חגה של גרמניה. יום האיחוד (או בגרמנית, Tag der Deutschen Einheit, הוא חג לאומי בגרמניה שמציין את האיחוד בין מזרח ומערב גרמניה.אני מעריכה שבכל רחבי גרמניה ניתן לחגוג כראוי, אולם ברלין מציינת את היום בחגיגות גדולות במיוחד. בתוקף היותה סמל לפיצול ולמלחמה הקרה, היא גם סמל לאיחוד.

ביום חג שכזה, אין שיעורים (כמובן). יצא מוצלח, כי לילה קודם חגגנו את יום הולדתו של אחד המשתתפים בקורס, וכך נמנע האנגאובר קולקטיבי בקרב רוב חברי הקבוצה.

מאחר וסיימתי אמש מוקדם, ולא נשארתי לריקודים פלוס אקסטרה-אלכוהול, התעוררתי מוקדם והחלטתי לטייל קצת, ולבחון את החגיגות סטייל גרמניה. ידעתי שהרוב מתרכז סביב ברנדנבורגר טור ופוטסדאמר פלאץ, אז שם התחלתי. טיילתי קצת, צילמתי קצת, הקשבתי קצת לקונצרטים באוויר הפתוח, וחשבתי שחגיגה גרמנית נראית כל כך אחרת מישראלית, או מקטלנית, או מספרדית. הכל היה כל כך מסודר ומתורבת, למרות שבכל פינה (כמעט) אפשר היה לקנות בירה, ולא מעט אנשים הסתובבו עם בקבוק ביד.

אחרי הצהריים קיבלתי הודעה שנפגשים באונטר דן לינדן, לראות את הקונצרט בברנדנבורגר טור. הקונצרט התחיל בשמונה וחצי (נדמה לי, לא מסתובבת עם שעון ולכן הזמן הוא קונצפט נזיל). השירים היו מקור מעולה לשעשוע, בין זמר שנראה כמו כוכב פופ מלוקק מזדקן, שמנענע את הישבן כדי לסחוט כמה צווחות מנערות מבוסמות, זמרת שרוצה להיות שאקירה, ולכן לבושה כרקדנית בטן ושרה בספרדית, התקשנו להחליט מה יותר גרוע. אחרי שקירע עלתה זמרת מוצלחת למדי, שאינני יודעת את שמה, שנראתה נורמלית – מרשים אחרי הפלסטיק בצבע מחומצן שהיה לפניה. ואחריה, השוס של הערב (מבחינתנו, כי קצת אחרי התקפלנו, היה קר מדי) – להקה מצחיקה ששרה על גרמניה – להיות גרמני. באדיבות חברי לכיתה, חוסה, אפשר לראות סרטון קצר שמנציח את הרגע. היה מאוד משעשע להתבונן בגרמניות שלידנו שהתלהבו, אבל בזהירות, כדי לא לשפוך את היין החם.

החלטנו להתקפל כשהתחילה ההפסקה, כי היה לנו קר מדי. התחלנו לחפש מקום לארוחת ערב, סוגיה לא כל כך פשוטה באזור, שאינו מוצלח במיוחד מבחינת היצע המזון. בסוף מצאנו מסעדה קטנה בקולנוע ליד מרכז סוני. לא מדהים, אבל לפחות לא היה קר, והחברה הייתה נעימה. ועכשיו, לישון. לילה טוב.

כנראה שלא משנה איזה בית-ספר מתחילים, תמיד היום הראשון בלימודים מלחיץ. וכמו שחששתי אתמול, הקבוצה שלי קצת יותר מתקדמת מהרמה שאני נמצאת בה. ובכל זאת, אחרי שיחה עם שתי המורות של הקורס, שתיהן חושבות שאני יכולה להמשיך עם הקבוצה ושאצליח להתאים את עצמי לרמה. זה ממש Vote of confidence, שאני לא לגמרי בטוחה שהוא מוצדק. ובכל זאת, החלטתי לעשות את המאמץ, כי האנשים שאיתי בקבוצה נחמדים מאוד ומוכנים לעזור, וחוצמזה אני מעדיפה להיות בקבוצת בוקר.

היום גם עברתי לדירה. הדירה קטנה (לא מדי, בסדר), ונראית כמו שריד מזרח גרמני קפוא בזמן. אפילו על הצלחות מוטבעת החותמת של הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה. אבל השכונה נחמדה, שקטה וירוקה, ומול הבית יש כנסיה קתולית מוקפת בעצים שרק התחילו להשיר את עליהם.

זה הלילה הראשון שלי לבד בברלין. אני קצת עצבנית, וכמו שאני מכירה את עצמי, בטח לא אצליח לישון. אבל אני כל כך עייפה, שאולי בכל זאת… לילה טוב.

קתרין ואני התחלנו את יום האתמול בחיפוש אחר דירה, ובניסיון למצות את כל הכיוונים ביקרנו בבית הספר שלה, הוא בית הספר היהודי. מסתבר שבבית הספר היהודי מקבלים גם תלמידים נוצריים. מוזר, אבל לא קונספט כזה רע, לפחות לדעתי. המשכנו לכיוון כמה אופציות אחרות, שלא העלו תוצאות.

אחרי כמה שעות של חיפוש, הגענו למכון גתה, שם ציפתה לי בחינה לקביעת הרמה והקבוצה בה אהיה. הבחינה הייתה ארוכה (יחסית) – 70 שאלות, טקסט ו"ראיון". מהבחינה עצמה לא הבנתי חלק משמעותי, והרגשתי כמו כשלון גדול. שאלתי לגבי האפשרות להצטרף לקבוצת-בוקר, כי הקורס שאורך 4 שבועות מתקיים רק אחרי הצהריים, והלו"ז הזה לא ממש מצא חן בעיני.

אחרי הבחינה הלכנו לראות דירה שמצאנו באחת הסוכנויות. היא לא הייתה יפה, או נחמדה, או מרשימה, אבל לאור העובדה שלא מצאנו שום דבר אחר, כנראה שאצטרך לקחת אותה. יש לי עוד כמה שעות להחליט, אבל נראה שאין ברירה אחרת. הבעסה הגדולה היא שאין חיבור לרשת, אבל המיקום מרכזי אך שקט. גם משהו. טוב, קצת מפחיד אותי, כל כך שקט…

בערב התקשרו מהמכון ואמרו לי שלמרות שזה לא מקובל, אני יכולה להצטרף לקבוצת-בוקר. רק בערב, כשהצצתי בפתק, גיליתי שאני מיועדת לקבוצה B12, וקצת נבהלתי כי הקורס שעשיתי בבארסה היה רק A1. מחר נגלה, מה מצפה לי.

אתמול, כשהגעתי, הייתי המומה ומרוסקת מכדי להבחין בשמץ מהסובב אותי. היום התחלתי להתרשם מהעיר הזו, שמרגישה לי אחרת מהמטרופוליס האחרות שיצא לי להכיר. איכשהו היא מרגישה לי יותר גדולה מפאריז, נניח, למרות שזו התברכה באוכלוסיה גדולה כמעט פי שתיים. אולי התחושה הזו מקורה במרחבים של העיר, שמרגישה מאוד מרווחת ופתוחה למרות היותה העיר הגדולה בגרמניה.

את היום התחלתי ברגל שמאל, עקב בעיות עם הרכבת. המשפחה אצלה אני שוהה גרה מחוץ לעיר, וצריך להחליף שלוש רכבות כדי להגיע למרכז העיר. זה, כמובן, ביום רגיל. אבל היום לא יום רגיל, היום עובדים על הקו, ולכן צריך להחליף אפילו יותר רכבות מהרגיל. ואני עוד לא ממש הצלחתי להבין לאן אני צריכה ללכת, אז עשיתי סיבוב אקסטרה. בסוף הצלחתי להבין שאני לא בכיוון הנכון, ולקחתי מטרו (או-באהן) למרכז העיר. כמעט שעתיים העברתי בין רכבות. לא התחלה מוצלחת במיוחד.

אחרי שסופסוף הצלחתי להבין איך אני מנווטת בין הרכבות, שמתי פעמיי לכיוון מכון גתה, כדי לדעת לאן אני צריכה להגיע ביום שני ולא לאחר יותר מדי בדרך. מסתבר שהמכון נמצא בדיוק מול תחנת המטרו, ומרחק הליכה קצרה מתחנת האס-באהן. נהדר. ברגע שלמדתי את הניווט הבסיסי הזה, הרשיתי לעצמי להתחיל לתור את האזור.

ללא תוכניות ספציפיות, נתתי לרגליים לקחת אותי, ולפתע מצאתי את עצמי מול שלט שאומר "קדימה" ותהיתי לעצמי האם המפלגה פתחה סניף בברלין. מסתבר שלא, וזו רק מסעדה כשרה, צמודה לבית הכנסת. קצת התאכזבתי, אם לומר את האמת. הרעיון הנ"ל שעשע אותי למדיי. חככתי בדעתי, האם להיכנס לביקור בבית הכנסת, והחלטתי לדחות את הקץ. מסתבר שרגליים, יש להן חוכמה משלהן. המשכתי ללכת, והן נשאו אותי לעבר ההתמכרות החוקית שלי, צמר. לא רחוק מבית הכנסת מצאתי חנות צמר חמודה מאוד, עם חוטים שגורמים לי להזיל ריר, שרק נפתחה לפני חמישה שבועות. הגעתי בדיוק להרמת הכוסית לכבוד פתיחת החנות. מזל? קארמה? אין לי מושג, אני רק שמחה שמצאתי את המקום. בעלת החנות היא גברת צעירה ונחמדה מאוד, שהחליטה לפתוח חנות שמתמחה בצמר לקרושה. אמנם אני מקרקשת לעתים, אבל זו לא כוס התה האהובה עליי ביותר. אבל כל מה שאפשר לקרקש אפשר גם לסרוג, אז זה ממש לא נורא.

להפתעתי, למרות שהסתובבתי שעות (כך לפחות זה הרגיש), הזמן כמעט ולא זז. רציתי לקנות כמה מצרכים, אבל בסופר אליו נכנסתי לא רצו לקבל כרטיס אשראי. אז השארתי להם את הכול על הדלפק, ויצאתי. סופר אחר לא הצלחתי למצוא, אז התחלתי במסע חזרה לכיוון בלומברג, מחוץ לעיר. ידעתי שצפויים קשיים, לאור הבעיות בהן נתקלתי בבוקר. ואכן, אלה לא אכזבו. למזלי שאלתי זוג שנסע בכיוון התחנה שלי, כך שפשוט עקבתי אחריהם. אבל, למרות כל הקשיים, הגעתי בחתיכה אחת הביתה, כדי לקרוס (כמעט) ישר למיטה.

זו ההרגשה שלי בשבועות האחרונים, מירוץ מטורף ועיוור אחרי מטרה לא ברורה. מצד שני, אני מרגישה שאני תקועה במקום, הסטגנציה מכרסמת בי, ואני לא מצליחה להזיז את עצמי סנטימטר. אני יודעת שזו סתם תחושה שלי, כי אובייקטיבית, לא ישבתי בבית בלי לעשות כלום, אבל זו ההרגשה שלי.

אולי אני מעמיסה על עצמי יותר מדי, או שהעומס הוא בעיקרו מנטלי? אחרי חמש שנים של לימודים מפרכים, פתאום אני לא צריכה להיערך לשנת לימודים נוספת, מבחירה. הייתי יכולה להתחיל מאסטר בשבועות הקרובים, ובחרתי לוותר על עוד שנת לימודים בקצב מטורף, כי קצת עייפתי מהקצב, ואני לא לגמרי בטוחה לאן להמשיך מפה. לפעמים אני מרגישה שהצורך להחליט מעסיק אותי גם כשנדמה לי שאני לא חושבת על הנושא. אני מנסה לתת לעצמי זמן, ובכל זאת, אני לא מצליחה לשחרר, להשתחרר, להרפות – כדי להיות מסוגלת בעצם להתבונן ולהסיק מסקנות שקולות.

הקיפאון הזה לא מסתפק בראש, אלא משתלט גם על תחומים אחרים. אני מרגישה תקועה, בלי חשק להתחיל (או לסיים) עניינים חשובים לי. למרות שהיה לי שפע זמן (אחרי החתונה, כמובן), לא הצלחתי להביא את עצמי לתפור, לדוגמא, אפילו שהיו לפחות שני פרויקטים שרציתי לעבוד עליהם לפני הנסיעה. לפחות הסריגה לא כל כך מושפעת (זו עדיין מלאכה יותר מונוטונית ופחות טוטאלית מבחינת הדרישות הקוגניטיביות). אני מרגישה קצת משותקת, עומדת במקום, ולא כל כך יודעת איך לצאת מזה.

ובכל זאת, איכשהו, אני מרגישה היום קצת אחרת. אולי זה העייפות המצטברת (חוסר שינה בשבוע האחרון פלוס), אבל לא רק. אתמול היה טקס הסיום של הלימודים, ולמרות שאת התעודה לא קיבלתי ולא אקבל בקרוב*, הטקס די סימן לי את הסוף הסופי. במקום תעודות חילקו לנו את שבועת היפוקרטס לוטרינר, בקטלנית, מודפסת בכרומו מבריק. אין לי מושג מה לעשות עם זה. את שלי קיבלתי מהמרצה שהייתה ה"חונכת" שלי בשנה הראשונה, כך שהשלמתי מעגל סימבולי. היום כולו היה די היסטרי**, מה שכנראה תרם לסערת הרגשות הכללית, ולתחושה הזו של שינוי.

ועכשיו, מה? הגעתי לברלין, מצאתי את מקומי לסופ"ש (לפחות) עם משפחה יהודית שחיה קצת מחוץ לעיר. מחר או ביום שני אתחיל לחפש דירה, יותר קרובה למכון גתה בו אלמד. אחרי חודש וחצי בפרברים של מונפלייה, לא מתחשק לי כל כך להעביר חודש בפרברים של ברלין. אני רוצה קצת יותר אקשן, ולפחות איזה קפה אינטרנט או שניים במרחק יריקה, לאור העובדה שהחיבור פה כל כך איטי שאני לא מצליחה אפילו להיכנס לג'ימייל בלי לנסות שעה. ולא נראה לי שבכפר הזה יש קפה אינטרנט, אם בכלל יש פה קפה.

אין לי עדיין תובנות על ברלין, לא הספקתי לראות כלום, חוץ ממעט הנופים בדרך מהשדה לבית. מחר-מחרתיים, אולי.

*עד שאלך לאסוף אותה, אחרי שאחזור לבארסה, כלומר מתישהו בתחילת נובמבר.
** לא ארד לפרטים, רק אציין שהוא התחיל קצת לפני שמונה והסתיים אחרי אחת וחצי.