נמאס לי להתהפך במיטה, בלי לישון. אני לא רוצה להעיר את הזוגי, יש לו לימודים היום והוא זקוק לשינה. אני מכירה את עצמי, ויודעת בדיוק מה הסיבה לחוסר השינה – אני עצבנית ומוטרדת מהעובדה שעדיין לא הצלחתי למצוא דירה בברלין, לחודש הקרוב. אני נוסעת ביום ששי הבא, ועדיין אין לי מושג איפה אשהה.

שתי הסוכנויות איתן יצרתי קשר היו די כושלות בעבודתן. אחת יותר מהשניה, למען האמת. באחת אמרו לי שאין כלום בתאריכים שאני מחפשת, אבל בשניה, איתה אני בקשר מאז תחילת אוגוסט, עובדים באיטיות מעצבנת ולא מצליחים למצוא כלום. הם הראו לי לפחות עשרים וחמש דירות, מתוכן התעניינתי לפחות בעשר, אולם למרבה הפלא, כולן כבר הושכרו ברגע שהתקשרו לברר עם בעל הבית. ואני שואלת את עצמי, אתם לא צריכים להחזיק דטבייס מעודכן, אלו דירות זמינות לתאריכים? איך עובדים ככה?

בכל מקרה, כל הקיטורים האלה לא מקדמים אותי לשום מקום. אני עדיין באותה הנקודה כמו בתחילת אוגוסט, רק עם הרבה פחות זמן והרבה יותר עצבנות. אם אתם מכירים/יודעים על משהו/מישהו שיכול לעזור, אשמח לשמוע, ותודה מראש. נראה לי שאלך להתכרבל עם כוס תה בסלון, ואקרא קצת ספר. אפילו הרסס שלי ריק בשעה כזו ביום שבת.

סופסוף התאוששתי מהחתונה. טוב, מה אפשר לצפות מחתונה שנמשכת כל הסופ"ש, והאלכוהול זורם כמים? אני שמחה לבשר שהשמלה עמדה בציפיות, והשאל קצר מחמאות.

ביום שבת בערב הוזמנו לקוקטייל, שפתח את החגיגות. נסענו לסאלו (Salou), עיר חוף קטנה ליד טרגונה עם חבר של הזוגי. האוכל היה נחמד מאוד (למרות שהזוגי ואני נותרנו רעבים, אבל כנראה דיברנו יותר משאכלנו), וכראוי לחתונה יהודית כשרה, לא חסרו החיימון ושרצי הים. הקרובה הרחוקה מארץ הקודש הייתה די מזועזת כשהסברנו לה שה"דגים" היו בעצם חתיכות קלמארי. לפחות את רגל החזיר היא זיהתה בעצמה.

אחרי הקוקטייל, נסענו למלון עם החתן והקרובים. נשארנו בבאר, וישבנו שם עד השעות הקטנות של הלילה. הזוגי, בנסיון להיות חבר טוב, העביר את שארית הערב בשיחה עם חיימה, קבלן מגליסיה, שהיה שיכור למדיי ונדבק לחתן. לא עקבתי לחלוטין אחרי השיחה שלהם, אבל בשלב מסוים חיימה הוציא שטר של 500 יורו ונתן אותו לזוגי, כך ששאר הנוכחים, דוברי אנגלית, השתעשעו בניחושים על טיב העברת הכספים הזו. לצערו הרב של העו"ש שלנו, השטר חזר לבעליו החוקיים. אני קרסתי למיטה בארבע, והזוגי נשאר עם החבורה. חצי שעה מאוחר יותר, הזוגי גם הוא פרש, וסיפר לי שהחבורה נטשה אותו לאנחות עם חיימה, כשהוא הלך לשירותים, והנ"ל הכריח אותו לשתות עוד כוס וויסקי, לפני השינה. אם וויסקי, שלפחות יהיה שיבאס, הזוגי אומר.

למחרת קמנו מוקדם (יחסית), כי החליפו לנו את החדר. אחרי ארוחת הבוקר בצל העצים בחצר, תרנו מעט את סביבות המלון. מאחר והמלון מוקף במטעי זיתים ושקדים, מיצינו את הסיור במהרה ושבנו לרבוץ בצד הבריכה, כשהזוגי אוחז במוחיטו צונן ומנעים את זמנו בשח; אני פרשתי לשנ"צ בידיעה שללא מנוחה אקרוס לפני מחצית הלילה.

בשש נערכה החופה, וכשיצאנו מהחדר כל האורחים כבר נאספו לפני המלון. החתן קרא לנו, וביקש שנחתום על הכתובה, כי צריך שני עדים יהודיים שאינם מהמשפחה. ואז, הטקס התחיל. הטקס היה מין ערבוביה של יהדות ונצרות בשתי שפות, עם הכלה שצועדת לחופה מלווה באביה, הסברים על כל נוהג והסימבוליזם שלו, ולבסוף, דקה וחצי של יהדות כשהכלה, גיורת, מבטאת את המשפטים העבריים יותר טוב מהחתן. ולבסוף, הכוס, שבעצם הייתה נורה, נשברה, ואפשר היה להתחיל את החגיגה.

אחרי הטקס, קוקטייל ליד הבריכה, פלוס רקדנית בטן. דבר ראשון, כוס קיר רויאל ביד, ואחר אפשר לחשוב על אוכל (לא קומבינציה טובה אם את בחורה רזה שלא אכלה מהבוקר). שוב, לא נפקד מקומם של החיימון, או בשמו הכשר פרה נמוכה, ושרצי הים החביבים. למען האמת, חלק מהמתאבנים התעלו על הארוחה שהוגשה, אבל באמת קשה להתעלות על שרצים מטוגנים ולובסטר ששוחה בגספצ'ו.

אחרי השקיעה, כשהמתאבנים התדלדלו, התחילו לכוון אותנו לצד השני, בו נערכה הסעודה. בדרך, מס מעבר, חובה להצטלם עם הזוג הטרי. אולי מתישהו נקבל אפילו עותק מהתמונה הזו, מי יודע. החתן מספר שאת התמונות הם יקבלו תוך שישה עד שמונה חודשים (!).

השולחן שלנו היה מוזר. ישבנו עם עוד שני חברים של הזוגי (לא מוזר), הקרובה הרחוקה מהארץ ורקדנית הבטן. הקרובה לא מדברת ספרדית, הרקדנית לא מדברת אנגלית (קולומביאנית ממוצא לבנוני, כמו שאקירה, למה ציפיתם?). הזוגי ניסה לדובב את הקרובה הישראלית, ואני ניסיתי לנהל שיחת נימוסין עם הרקדנית. החברים של הזוגי התעמקו באלכוהול, בעיקר.

קצת אחרי הקינוח*, אנחנו מבחינים בזוג הטרי, מלווה בצלם הוידאו, מתקרב עם חיוך זדוני על פניהם. מסתבר שהם הכינו "מתנה" קטנה לזוגות החברים הלא נשואים – רמז – תתחתנו – בצורת פסלון של חתן וכלה. ואנחנו, זכינו להיות הקורבן הראשון, ובנוסף לקבל את הפסלון הכי גדול. לא ידענו איך להגיב, ועדיין אין לי מושג מה לעשות עם הדבר הזה.

אחרי הקינוח והעוגה, הזוגי פרש הצידה לטקס הסיגר-וקוניאק החביב עליו בחתונות, ואני ניצלתי את ההזדמנות לרקוד עם בן-הדוד של החתן. באמצע, לנגינת הבה-נגילה, הרימו את הזוג הצעיר על כיסאות, כי הרי אין חתונה כשרה בלי הכיסאות. בערך בשלוש לפנות בוקר הלהקה והאורחים התקפלו, וכשהבאר נסגר החלטנו להעביר את המסיבה לבאר של המלון. התלווה אלינו חבר של הכלה, שוטר, כל כך שיכור, שתה עוד שני שוטים של וודקה, והחליט לחזור הביתה, בנהיגה. את השוט השלישי השאיר על השולחן, אבל לא נראה לי שזה באמת שינה משהו. אני פרשתי בשש, הזוגי בשבע.

למרות הלילה הארוך, התעוררנו מוקדם, ארוחת בוקר וכל זה. חזרנו לעיר עם חבר של הזוגי, בנהיגה איטית והלומת אלכוהול. כשסופסוף התאוששתי קצת מכל הבלגאן, ביום רביעי, יצאנו עם בן הדוד לשתות מוחיטוס בדולסו, וכשסגרו את המקום, עברנו לבאר קוקטיילים נחמד, דריי מרטיני, שלמרבה ההפתעה, מתמחה במרטיני יבשים (אבל באמת, כמו שצריך) וטעימים. שוב הלכנו לישון בשעה שלא באמת קיימת, ושוב השעון הביולוגי שלי נחבט ואיבד את הקצב. נראה לי שעכשיו, כמעט שבוע אחרי, אני יכולה לחזור לשגרה. הגיע הזמן, באמת.

ותהייה אחרונה – אני לא יכולה שלא לחשוב, על הנטייה המעצבנת של זוגות שמתחתנים לרצות שאחרים מסביבם יתחתנו. אני יודעת שהפסלון לא ממש ישנה את דעתי, אבל מה המשמעות של לחתום על הכתובה של זוג אחר, יחד? מזל שאני לא מאמינה גדולה, בשום דבר.

*פירות אדומים עם גלידת יוגורט, אם אתם סקרנים.

אני מרוצה מעצמי, סיימתי את השאל, בזמן. כמה תמונות, כמובן.

היום אספנו את השמלה, ועכשיו כשהשאל מוכן, אנחנו מוכנים סופית לחתונה הגרנדיוזית. נקווה שהאוכל יהיה טוב.

עוד ביום חמישי, אחרי שאספתי את החבילה מהדואר, התחלתי לסרוג את השאל לחתונה בשבוע הבא. יש לי דד-ליין קצת מלחיץ, אבל נכון לעכשיו נראה שאני מתמודדת איתו יפה. בחרתי בדוגמא Cleite, שנסרגת מלמעלה למטה, בצורת משולש. הבטחתי תמונות, אז הנה:

אני מרוצה, בינתיים. אני חוזרת למסרגות, יש הרבה לסרוג!

ליום הולדת: ללכת לדואר לאסוף חבילה (של חוט המשי שהזמנתי לפני שבוע) ולגלות שיחד הגיעה ההזמנה של המסרגות של KnitPicks*. וגם להצליח לדבר עם פאולינה, כדי לגלגל את החוט לכדור נוח, במקום להעביר חמש שעות בגלגול ידני. עכשיו אני מתחילה את השאל לחתונה, שמתקיימת שבוע הבא.

*כן, אני יודעת, אני פריקית של סריגה. מוזרה שכמותי.

ראשית כל, התנצלות. יש לי קצת בלאגן עם הוורדפרס כך שיכול להיות שמופיעים לכם פוסטים ישנים בפיד.

לפני יומיים מלאה שנה ליציאתו של הבלוג לחירות. אני מרגישה מפוזרת ועצלנית, כי את הפוסט הזה תכננתי לכתוב עוד קודם, ועכשיו, אני תוהה לאן ברח לי הזמן. אני יודעת שאני קשוחה עם עצמי, בעיקר בגלל שאני יודעת מהי הסיבה לדחיינות הזו. ביום רביעי עברתי עקירה של כל שיני הבינה שהיו לי (טוב, רק שתיים, לא חוכמה), והכאב, בשילוב עם משככי הכאבים הכניס אותי למצב רוח מעורפל-מסומם. החדשות הטובות הן שאין לי יותר שיני-בינה לעקור, כך שלפחות עם העסק הזה גמרתי.

ועדיין, זה מותיר אותי עם השאלה הגדולה, מה לכתוב לרגל המאורע? נכון, מדובר בנטיה אנושית לתת משמעות לתאריכים כאלה ואחרים, בעיקר העגולים שבינהם, אבל זו עדיין נקודה משמעותית מבחינתי. למה משמעותי? למרות שהזוגי חושב שאני סופר-קראק במחשבים, אני לא מרגישה אחת. אני לא יודעת לתכנת, אני לא מאוד מעורה בסצינת ה-ווב2.0-לינוקס-מק-מה-שלא-יהיה-שאין-עכשיו ובניגוד לתחומים אחרים, בהם קל לי מאוד להיות אוטודידקטית (סריגה, למשל), התחומים האלה לא נראים לי כמובן מאליו. ההעברה של הבלוג לשרת עצמאי די הכריחה אותי ללמוד חלק מהדברים האלה, לפחות קצת. נאלצתי להוציא מהבוידעם המוחי את הידע בהטמל, להיזכר מה CSS וללמד את עצמי קצת PHP, למרות שאני עדיין מרגישה אבודה כשאני מנסה לפתור את הבעיות שנראות בוודאי בנאליות למומחים גדולים ממני. ולכן, כל בעיה שאני מצליחה לפתור בעצמי, היא ניצחון קטן על הידע שחסר לי.

אני מסתכלת עכשיו על אחד הפוסטים הראשונים שנכתבו לאחר ההעברה, ואני חושבת שהיום, שנה מאוחר יותר, אני עדיין מרגישה בדיוק אותו הדבר (טוב, חוץ מהקטע של ללמוד נוירואנטומיה קלינית, לפחות זה נגמר). מזל שאין לנו WiFi, כך לפחות המיטה היא אוף לימיטס.

אלמלא האופי הפולני-קמעה שלי, הייתי מעבירה את היום הזה בנינוחות ללא המלצות על בלוגים ובלי הרבה כאב ראש. אבל המצפון לא ממש מאפשר לי להתעצל בנחת, אז התחלתי לחפור ברשימת הפידים בגרידר, והגעתי למסקנה המעציבה שאני לא ממש יכולה להמליץ על בלוגים בעברית, כי הרי לעולם איני הראשונה לגלות בלוג, מפאת מעופפות-יתר.

ואז הבריקה בי המחשבה, שאני יכולה להמליץ על כמה בלוגי סריגה משובחים. ואז תהיתי לעצמי, אילו להכליל? האם את אלה שהם מובנים-מאליהם לחובבי-הסיבים, כמו הבלוג של Yarn Harlot או הפנופטיקון של פרנקלין? ומה עם הבלוגים שתמיד גורמים לי להזיל ריר על התמונות, כמו הבלוג של ברוקלינטוויד או Neuroknitter? ואלה עם הדוגמאות שתמיד עושות חשק, כמו Knitspot או הבלוג של מים? ומה עם בלוגים שלא עוסקים בסריגה פר-סה כמו A dress a day (תפירה) או Roman sock (בובות חמודות בקרושה)? טוב, ואני לא יכולה להשאיר את הנציגה הישראלית, גוגי, בחוץ.

ככה סתם, בלי להתאמץ בכלל, או במאמצים רבים (צלוי איך בוחנים את תהליך הבחירה), יש לי כבר שמונה. שמונה מתוך כמעט שמונים פידים, בערך 10 אחוז. נראה לי מכובד למדי.

ועכשיו לחלק שלכם – יש לכם המלצות לבלוגי סריגה/תפירה/יצירה אחרים? אשמח לשמוע (לא בטוחה שאוסיף לרסס, הוא גם כך עמוס למדי), ולבדוק.

בניגוד לחוויה הקולנועית האחרונה, הפעם היה מוצלח. הזוגי ואני החלטנו לבדוק את ההמלצות על הבטמן האחרון, וגילינו כי טוב. הלכנו וחזרנו ברגל, כך שלא רק נהנינו בקולנוע, גם הדיאטה זכתה היום לתגבור.

אין לי הרבה הערות. נהניתי מהסרט, וניתוח פרטי-פרטים אינו חלק מהאישיות שלי (מה גם שאני לא מספקי בקיאה בפרטים האלה מלכלתחילה). רק הערה אחת יש לי, והיא לא קשורה בכלל לסרט עצמו – למה לעזאזל לא עושים הפסקה בסרט של שעתיים וחצי*? טוב, ואם כבר להיות קטנוניים, מה הקטע עם האפקט קול שנתנו לבטמן, וההתנשפויות שלו תוך כדי דיבור? מה קרה, יש לו אסתמה?

*השלפוחית שלי הייתה על סף התפוצצות, אחרי הליכה של שעה וחצי והמים שהולכים איתה

בעוד חודש חבר של הזוגי מתחתן, ואנחנו מוזמנים. אם לא מספיק הבלגאן סביב החתונה עצמה והמתנה, מדובר באירוע בלאק-טיי. הזוגי עוד איכשהו מצליח לחמוק מהטוקסידו, כי פשוט לא הצלחנו למצוא בשום מקום בעיר אחד במידה שלו. אבל אני, צריכה לחשוב על איזשהו פתרון לשמלת ערב ארוכה, ואין לי מושג מאיפה להתחיל.

אז חשבתי לתפור אחת, וגם פה אין לי כל כך מושג מאיפה להתחיל, אבל אמרנו, נלך לבדוק חנויות, אולי נקבל איזה רעיון. אז היום כיתתנו רגלינו בכל החנויות היותר מעוצבות בחלק העליון של הדיאגונל, ואחרי לא מעט מדידות, לא מוצלחות במיוחד, אני חייבת לומר שאני מרגישה תקועה בנקודת ההתחלה.

אבל האנקדוטה המשעשעת של היום, היא הביקור בחנות של ארמני. אמרנו, אם כבר, נכנס, נעיף מבט. אולי נקבל השראה, לפחות, כי ברור ששמלה לא נמצא שם. אז מדדתי שתי שמלות, שתיהן באפור, בהחלט לא משהו עבורי. למזלי העפתי מבט בתגית המחיר לפני שיצאתי מתא המדידה, כך שלא הייתי בשוק כשהמוכרת אמרה לנו "2500 יורו, אחרי הנחה". המחיר לפני, 3500.

ובכל זאת, היה כיף למדוד שמלה אצל ארמני…

קיבלתי מייל מהאקס, ממנו לא שמעתי שנה (פוסט פרטי לשעברת מוגן ססמא). ללא תוכן, רק כותרת "what's up?" מה עונים לזה?