היום התחלתי את מודול הביקורים (consultas) שהוא חלק מהקורס ברפואה פנימית שסיימתי בדיוק לפני שלושה ימים*. המודול נמשך בדיוק שבוע**, וכולל גם משמרת סופ"ש שלא ברור מה טעמה – רוב הפעמים לא רואים כלום. אבל אם יש לך מזל מחורבן ואתה עושה אותו בשבוע האחרון לפני הבחינות, תהייה לך המון עבודה ותצא הביתה מאוחר.

אז מה היה לנו היום:

• כלבלב קטן בן 13 מגזע טרייר שסובל מבעיות עור ומגיב רע לטיפול שניתן לו – מדכאי תגובה חיסונית. חוץ מזה יכול להיות שיש לו אבנים בדרכי השתן, וגם במישוש יש לו גוש בין שתי צלעות בצד שמאל. אחד הכלבים הכי רגועים שיצא לי לראות – נותן למשמש, רגוע… לא גילינו שום דבר.אין הרבה מה לגלות במקרה כזה. הווטרינרית מ' החליטה לנסות לשלול ליישמניה***. למרבה השמחה הציטולוגיה של הגוש הראתה שמדובר בליפומה^, כך שבינתיים אין צורך לסלקו.
• דני ענק שעונה לשם של גלידה, בצבע אפור כסוף. ההיסטוריה שלו כוללת ליישמניה וארליכיה, שתיהן בטיפול. סובל מבעיות מפרקים על רקע חיסוני כתגובה לאחת משתי המחלות הנ"ל, ואולי שתיהן. מטופל בסטרואידים, כמובן.
• יורקית עם ליישמניה (ניחשתם?) שלא טופלה בשנתיים האחרונות. סבלה מגלומרולונפריטיס, ואחרי שהבעלים "החליטו" להפסיק את הטיפול לפני שישה חודשים, פיתחה כשל כלייה. אני מתה על בעלים כאלה, בגללם החלטתי לא להיות קלינאית.
• חתולה מתוקה מאוד, אבל באמת, קטנטונת, שוקלת בערך שני קילו. אפורה, עיניים ירוקות, לא שורטת, לא נושכת ואפילו נותנת נשיקות. לא עשתה פיפי מאתמול, ויש לה קושי במתן צואה. אחרי מישמושים רבים בבטן וצילום רנטגן, אובחנה דלקת אידיופטית בדרכי השתן. כלומר – היא לא צריכה שום טיפול, כי הדלקות האלה עוברות לבד אחרי כמה ימים. רק משככי כאבים. אני שמחה בשבילה, יותר טוב. מצד שני, הבובונת רק בת שנה, כך שסביר שהיא תהייה בריאה באופן כללי.
• כלב פיטבול בן 10, ליישמניה (איך ידעתם?) ולימפומה. הגיע לקבל את הכימיותרפיה השבועית. לא מכירה הרבה פיטבולים, אבל זה היה יחסית מותק. רגוע, שקט, ונותן שייתעסקו איתו בלי סוף.

נראה מה מחכה לנו מחר.

*הבחינה הייתה ביום חמישי, 8.8, התוצאות התפרסמו היום.
** מזל, כי הוא משעממממם, רוב הזמן יושבים ומחכים שהמשיח יגיע, וכשיש ביקור, נכנסים 7 אנשים ומתגודדים סביב כלב קטן מינימליסטי.
*** הלייטמוטיב של היום – שמענו את זה כמעט בכל ביקור.
^ ליפומה – גידול שפיר של רקמת שומן. לקריאה נוספת – וויקי.

ביום ראשון הראשון בחודש הכניסה למוזיאונים היא חינם אין כסף. אז סחבתי את הזוגי למוזיאון פיקאסו, כי הגיע הזמן למחוק את הבושה – בכמעט חמש שנים שאני נמצאת פה, מעולם לא ביקרתי במוזיאון. כשהייתי בעיר בתור תיירת לא רציתי לבקר במוזיאון – כבר הייתי במוזיאון בפאריס וחשבתי שמספיק מוזיאונים, צריך להכיר את העיר דרך הרגליים. וכשעברתי לגור פה, más de lo mismo*.

יצא המקרה ויום אתמול היה גם היום הראשון למכירות סופעונה, מה שאומר שכל העולם ואשתו היו ברחוב, עם שקיות בכמויות. מצד שני, היו מעט אנשים במוזיאון.

אז שילבנו את המוזיאון בקצת קניות, או לפחות ניסיון למצוא משהו שימצא חן בעיני הזוגי**. חיפשנו לו חולצות ספורט נושמות, ולא מצאנו שום דבר ראוי וסביר. בדרך למוזיאון נכנסנו לאאוטלט החביב על הזוגי, שמוכר ג'ינסים של דיזל ואנרג'י, ולפעמים אפילו מחזיק מכנסיים במידה שלו***. הפעם הוא אפילו הצליח למצוא משהו במידה, ואפילו יפה. אז הבחור יצא עם ג'ינס בארבעים יורו (במקום 65, סופעונה).

המוזיאון היה נהדר, כמו שאפשר לצפות. המבנה עצמו מדהים, ולמדתי שהוא מורכב מחמישה ארמונות נפרדים, שרובם נבנו בין המאה ה-14 למאה ה-15. ההזדמנות לבקר במוזיאון נפלה ברגע מעולה, כי בדיוק מוצגת עכשיו תערוכת צילומים של לי מילר.

אז נכון שאתם יכולים לקרוא ישר בוויקיפדיה, אבל אני יכולה לספר לכם שלמדתי שלי מילר הייתה צלמת סוריאליסטית נהדרת, וגם הצילומים הדוקומנטריים שלה יוצאים מן הכלל. הבחורה התחילה את הרומן שלה עם המצלמה מהצד השני – היא הייתה דוגמנית. אחרי החשיפה הראשונית התחילה לעבוד עם מאן-ריי וביחד הם פיתחו שיטת צילום שנקראת Solarization. מפה לשם (החיים שלה היו די הרפתקניים****) היא פגשה את פיקאסו, והתחילה לצלם אותו באופן תיעודי. את הצילומים האלה ראינו בתערוכה. הצילומים מראים נופך מאוד אישי, אפילו אינטימי, של פיקאסו. עם ילדיו, עם אשתו ועם חבריו. אהבתי מאוד.

עוד בתערוכה ראינו צילומים שלה ממלחמת העולם השנייה (היא הייתה צלמת עיתונאות באותה התקופה), מקלן, בוכנוואלד ודכאו.

בדרכנו חזרה עצרנו בסניף אחר של האאוטלט, ולא מצאתי שום דבר בחלק של הנשים. אז ניסיתי במחלקת הגברים, ובסוף יצאתי עם אותו דגם ג'ינס שקנה הזוגי (ובאותו הצבע), רק במידה שלי. עכשיו אנחנו תואמים.

* עוד מאותו הדבר, לא הצלחתי לחשוב על ביטוי מקביל בעברית. אשמח להצעות.
** אני בהגבלת קניות עד שייכנס הכסף של המלגה.
*** הוא בחור גדול, מה לעשות.
**** נישואים לאיש עסקים מצרי, מגורים במצריים, לעזוב את המצרי לטובת אמן אנגלי… מספיק הרפתקני?

החלטתי להקדיש כמה דקות (שעות, יותר נכון) למחשב, מסכן. עבד ממש קשה הסמסטר, ולא לשם הנאה. אז עדכנתי את הבלוגרול, והוספתי קטגוריות. ועדכנתי את ה-Bookmarks לפי שיטתה של שרון, כי גם אני חובבת אייקונים. וגם פתחתי בלוג חדש בספרדית, כדי לשמור על קשר עם החבר'ה בזמן שאני רחוק בארץ הקודש, עסוקה באינפוזיות של חתולים וזונדות של כלבים. קוראי ספרדית מוזמנים, כמובן.

אני מרגישה ממומשת. נותר רק להקדיש זמן לבית – לנקות, לסדר, ולזרוק את כל הצילומים שלא הסתכלתי עליהם בכלל. אני מרגישה ממש לא אקולוגית.

שבת שלום,

CrazyVet

עוד לפני שאינקוגניטו שאל על ניתוחי גב בכלבים, מצאתי את הכתבה הזו על פריצת דרך בניתוחי גב בכלבים. וטרינרים באוניבסיטת אוקלהומה משתמשים בלייזר בניתוחי פריצת דיסק. מ-1993 ועד היום נותחו מעל 300 כלבים בהצלחה שעולה של 96%.

טיפול בפריצת דיסק באמצעות לייזר הוא תהליך פולשני פחות מהפרוצדורה הכירורגית הרגילה, ועל כן גורמת פחות כאב לחיה ובנוסף זמן ההחלמה קצר יותר.

למידע נוסף על ניתוחי דיסק באמצעות לייזר בכלבים – האתר של אוניברסיטת אוקלהומה.

Powered by ScribeFire.

אז מה למדתי בשנה האחרונה?

• שכלב יכול לחיות בלי חצי לסת, חצי חוטם, קצה האף, הזין, חצי מהמעי הדק, כל המעי הגס (אבל לא שני האחרונים יחד), רגל אחת, כליה אחת, חצי קנה נשימה, חצי ראה, שק הלב, הטחול, חלק מהכבד והאוזניים ועוד להיות שמח.
• שמשום מה, וטרינרים תמיד מתחתנים עם וטרינריות. כל המרצים שלי נשואים למרצות (ולהפך).
• שלפעמים, לא משנה מה תעשה, הכלב מת.
• וכולם מתים בסוף.
• שכלבים הם חיה די טיפשה. הם יאכלו הכול, כולל סודה קאוסטית.
• וגם חתולים, אבל קצת פחות. הם רק אוכלים חוטים וקופצים מהקומה השביעית (ושוברים את האגן בדרך).
• שאיכשהו אפשר להחזיק 36 שעות ברצף בתורנות בבית חולים, ועוד לחזור אחר כך ברכבת הביתה (שעה), ורק אז לאכול בפעם הראשונה זה שלושה ימים ארוחה חמה.
• שרופאים פנימיים יודעים הכול, אבל לא מתקנים כלום. לעומת זאת מנתחים לא יודעים שום דבר, אבל מסדרים הכול בסוף (לטענתו של המרצה). כנראה בגלל זה יש כזו שנאה בין פנימאים למנתחים.
• שאם לא היו קיימים כלבי רועים גרמניים (וגם בוקסרים, בולדוגים וקוקרים) לא הייתה פרנסה לווטרינרים.
• שעדיף להיות המנתח בקליניקה שתהייה לך. המנתח מכניס הכי הרבה כסף. תמיד.
• שכמעט כל דבר אפשר לפתור בטיפול עם סטרואידים.
• שניתוחים אורתופדיים הם בעצם סוג של "עשה זאת בעצמך" – יש לך מקדחה, מברגים, ברגים, חלקים ממתכת…, רק בלי תוכניות. פותחים, מסתכלים ואז אומרים "כרמן, תביאי לי חתיכה בגודל כך וכך, ושלוש-עשרה ברגים, טוב, שיהיה 14. וסיגריה.".
• שבלי האחות הראשית בבית-החולים, אף אחד לא מוצא את הידיים והרגליים (אבל ככה זה בכל מקום).
• שהכלבים מתוכננים רע – יש להם עצם בזין, וזה עושה להם הרבה מאוד בעיות.
• שסוסים הם פשוט עולם אחר. כל מה שעובד עם החיות האחרות, הורג ת'סוס.
• שניתוחים מסובכים (למשל ניתוחי ושט) צריך להפנות לאויב הכי גדול שלך.
• שאין מצב ששלושה מרצים שמלמדים על אותו הנושא (מנקודות מבט שונות) יסבירו את אותו הדבר, ויסכימו בינהם.
• שגם אותו המרצה יכול לסתור את עצמו שלוש פעמים בשיעור אחד.
• שמבחנים בשעה שלוש אחר הצהריים הם הדבר הכי נורא שקיים. במיוחד בחודש יוני, בלי מזגנים.
• שאם לא נזהרים עם העירוי, החתול יכול להפוך לכדור עם אוזניים.
• איך נשמע חתול עם אסתמה.
• ואיך נשמע כלב שעושה Reverse Sneezing.
• שמחלות מידבקות של חזירים ממש לא מעניינות אותי. וגם לא אלה של עופות, ארנבים או עזים.
• שאני לא רוצה לעבוד בקליניקה. ובטח לא להיות מנתחת. גם משהו.

והכי חשוב – גם לדברים הכי גרועים יש סוף, והוא יכול להיות טוב. נכון לעכשיו, עברתי את כל הבחינות של שנה רביעית, ונותרו לי רק שתיים לספטמבר – אופתלמולוגיה ואנטומיה קלינית (לא ניגשתי במועד א', אז צריך לעשות מועד ב').

אתמול אחר הצהריים, סביב שלוש, ר' הרימה טלפון ושאלה אם בא לי ללכת איתה לקונצרט בפאלאו דה לה מוסיקה קטלנה (Palau de la música catalana). מאחר וכבר שנים שאני רוצה ללכת לשמוע שם קונצרט (וגם יצא לי ללכת לאחד, אבל באולם הקטן, הפחות שווה) כמובן שקפצתי על ההצעה. ר' לומדת מדעי הרוח, ואחד הקורסים שהיא לקחה הסמסטר עוסק במוסיקה סימפונית, וכולל כרטיסים לקונצרט, סיור מודרך בפאלאו ועוד כמה בומבונים.

שמענו את רומיאו ויוליה של פרוקופייב בשילוב תיאטרון בובות-מחול. את המוזיקה, שהיא בעצם בלט, ליוו רקדנים-שחקנים שהפעילו בובות ושחקנית ששימשה כמספרת. הבובות היו פשוטות מאוד אבל מדהימות – מסכות עיסת נייר על גוף מבד – גזה מתנפנפת בוורוד וסגול ליוליה, משי תכול לרומיאו, משי פראי אדום לקפולט, ובד חום גס לאומנת ולנזיר. השילוב בין התיאטרליות של המוסיקה והצבעים שחגגו על הבמה, לפני הנגנים, היה פשוט נהדר.

וכל זה בלי לדבר אפילו על איך נראה הפאלאו מבפנים. אחרי חמש שנים שאני חייה פה, סופסוף נכנסתי פנימה. מדהים. קיטשי בטירוף, אבל מדהים. האולם עצמו, בדיוק כמו החזית, מעוטר בפרחים, מוזות, פסלי מלחינים… שפע אסטטי שבשלב מסוים פשוט מציף אותך, והיכולת לספוג פשוט נעלמת. לצערי אין תמונות (לא לקחתי מצלמה) אבל אתם יכולים לחפש בקלות בגוגל, ולקרוא קצת על המקום בוויקיפדיה.

הודעה למבקרים – החזית של הפאלאו בשיפוץ, כך שאם אתם מגיעים לשם, קחו בחשבון שניתן רק לערוך סיור פנימי, כי מהחזית לא תראו כלום.

כשהקונצרט הסתיים, אחרי שניסיתי לעשות קצת בקרת-נזקים בעקבות התוצאות הממש-גרועות בבחינה בכירורגיה*, ר' ואני החלטנו ללכת לשתות כוס יין בבר החביב עלינו El Bitxo שנמצא במרחק שלושה מטרים מהפאלאו. מפה לשם הכוס הפכה לשתיים… הרבה זמן לא ישבתי איתה ככה, והיה נחמד מאוד.

כשיצאנו, במקום לחזור הביתה**, החלטנו ללכת לבקר את א' שעובד במסעדה בבורן. ישבנו על הבר וקשקשנו איתו קצת, והוא מזג לנו כוס, ועוד אחת… אחרי הכוס הראשונה התיישבו לצידנו שני בחורים מהקהילה, קובני וקטלני. דיברנו איתם קצת, למדתי שהמותג בקרדי המקורי*** נעלם יחד עם המהפכה, והמשיכו לייצר אותו בארה"ב. את המבשלות המקוריות לא הרסו, והיום הן מייצרות רום שנקרא מתושלח או Matusalén בספרדית. לא הצלחתי לברר את אמיתות הפרטים, אבל הרום קיים. החבר'ה גם הפתיעו את שתינו, והזמינו אותנו לשתות איתם****.

סביב חצות וחצי החלטנו להתקפל. ר' לא הוציאה את ויטו, הכלב שלה, מהבוקר, ואני תכננתי (לתומי) ללכת למכון היום בבוקר. איזה מכון ואיזה נעליים… ישבנו ר', הזוגי ואני עד שתיים לפנות בוקר.

ננסה לתת צ'אנס לשיטה של שרון:
* התקשר אליי בחור היסטרי מאוד שנכשל ורצה לדעת מה הוא יכול לעשות, כי הוא לא יכול להגיע לפתיחת מחברות שתוכננה ליום שישי. המשך יבוא.
** מה שהייתי צריכה לעשות, בהתחשב בבחינה שיש לי מחר.
*** שהוא בכלל קטלני, במקור – הוקם על ידי מהגר קטלני שעבר לקובה.
**** מאוד חריג מבחינה סוציולוגית קטלנית, ובמיוחד לאור העובדה שדי היה ברור שלא היה להם עניין כלשהו בנו.

Powered by ScribeFire.

כבר הקדמתי ואיזכרתי את חג הנפצים (כפי שאני מכנה אותו) בפוסט קודם. סאן ג'ואן (Sant Joan, בקטלנית) הוא אחד החגים החשובים בקטלוניה, ובספרד כולה (בספרדית: San Juan). החג מציין את הולדתו של הקדוש סיינט ג'ון הוא יוחנן המטביל ב-24 ליוני. במקביל, במקומות רבים בעולם מציינים את היום הארוך בשנה, חג פגני לחלוטין, בתאריך קרוב מאוד – 21 או 22 ביוני, לפי השנה. אז על פניו החג הוא דתי-קתולי, אבל באמת הוא שייר של חגיגה פגאנית אמיתית, ואופיו מוכיח זאת.

ואיך חוגגים? במדורות, נפצים וסביאה שאורכת כל הלילה, כמובן. המעוניינים ביותר מידע, לחג יש אתר אינטרנט (מופעל ע"י עיריית בארסה). שם אפשר לגלות למה זורקים זיקוקים ונפצים ולמה אוכלים קוקה בחג (Coca, ולא, לא מדובר בסם), מין עוגה שטוחה עשויה שומן חזיר, סוכר וצנוברים. עוד נדבך חשוב הוא בילוי בחוף הים עד אחרי הזריחה.

ולמה אני שונאת את החג הזה? על פניו זה הל"ג בעומר המקומי. אבל אני שונאת את העצבנות ששורה עליי כמה ימים לפני, ועוד כמה ימים אחרי, כי חובבי הנפצים מתחילים מוקדם ומסיימים מאוחר. כבר שלושה ימים שאני כולי פקעת עצבים כי הילדים של השכנים מהבניין ליד נהנים לזרוק נפצים לפאטיו של הבניין שלנו, איפה שמאוחסנים בלוני הגז.

עוד אלמנטים מרגיזים – הטינופת שמשאירים בים כל החוגגים, שעוד כועסים שמגרשים אותם בשבע בבוקר כדי לנקות את החוף. ואסור לשכוח את ההרס שהשיכורים גורמים – מרסקים תאי טלפון ורמזורים, משתינים על הדלתות של בתים ומפילים טוסטוסים (מה, לא ניסיתם? זה כיף נורא להפיל טוסטוס, ככה סתם).

אבל המקומיים מתים על זה – ואני מניחה שמי שאין לו מטען נגד נפצים ופיצוצים גם יכול להנות. רק אני לא.

חג שמח,

CrazyVet

Powered by ScribeFire.

לשם שינוי.

לאור העייפות המצטברת (לילה לבנבן למרות חצי כדור שינה), בחינה קשה ומעצבנת ויום ארוך (הבחינה הייתה רק בשלוש, מה שאומר שלמדתי מלפני שמונה בבוקר… ) כמעט ויתרתי על שיעור הפילטיס הקבוע, שישי בתשע. משבע בערך התחרפשתי במיטה וסירבתי לראות אור יום, ורק הזוגי שהעיר אותי ברבע לתשע ושיכנע אותי ש"זה יעשה לי טוב" הוציא אותי.

אז רוב תודות לזוגי (בעיקר) ולכח הרצון שלי.

אני עדיין עייפה… טוב, לפחות נשארה רק בחינה אחת.

בחרתי לצטט את רחל, כי היא די קולעת לפילוסופיה שלי. אין לי הרבה מה לומר ברמה גלובלית, אני לא גדולה בתחומי, ואני מספרת על עולמי הצר כעולם נמלה (חיי סטודנטית, מה לעשות).

כשהתחלתי לכתוב פה, ממש לא מזמן, בחרתי לעשות זאת בעיקר כדי לשחרר איזשהו צורך פנימי, ולא על מנת לצבור איזה קהל קוראים גדול. להפך, את הכתובת העברתי לשני חברים בערך, ולמשפחה. אפילו בפורום הסטודנטים לווטרינריה בו אני פעילה (בפעמיים וחצי שמופיעה שאלה שאיננה "חלום חיי הוא וטרינריה, איפה כדאי ללמוד?" ) לא פרסמתי את עצמי. כמובן, כל זה לא אומר שלא מעניין אותי לדעת מי קורא פה.

לכן, כל פעם אני מופתעת מחדש. בפעם הראשונה שגיליתי שמישהו (מי?) הוסיף את הבלוג שלי לגרייפס, ובפעם הראשונה שגיליתי שעוד נשמה טובה הוסיפה אותי לאוזרוקס, ואולי יש עוד איזה מקרה כזה או אחר. ככה הרגשתי אתמול, כשגיליתי שמישהו קישר בין הפוסט הקודם שלי לפוסט של יהונתן על הזוגיות כשוק בשר. אם להיות כנה לחלוטין, כשכתבתי את הפוסט אתמול חשבתי לאזכר את הפוסט הנ"ל, אבל בסוף החלטתי שלא. לא רציתי להשוות את הזוגי שלי לעסקת חיי, ולומר בצורה כזו או אחרת (כי לא הצלחתי למצוא את המילים) שהוא עסקת חיי, ולא הייתי יכולה למצוא יותר טוב, לא אז ובטח לא היום.

אז מה אני מנסה להגיד בעצם? אולי שאני בעצם ביישנית ולא ברור לי לפעמים בעצם מה אני עושה פה, כי הנטייה הטבעית שלי היא לתת לדברים שלי לדבר בשם עצמם. ושכל פעם מחדש כשאני נתקלת בסיטואציה כזו, אני מוצפת ענווה וגאווה כאחד. ושאני לא רוצה לפרסם את עצמי, בשום אופן שהוא. אני מעדיפה שאנשים יגיעו, אחד אחד, ויחזרו אם מצא חן בעינהם. ואם לא, שימשיכו הלאה. ובכל מקרה, הייתי שמחה לשמוע מה הם חושבים על זה. נכון, החזרה של מתי מעט אומרת שהם אהבו את מה שמצאו פה, אבל למה?

לילה טוב.
CrazyVet

Powered by ScribeFire.

הזוגי ואני חוגגים היום חמש שנים להיכרותנו. בעוד קצת פחות מחודש נחגוג חמש שנים של מגורים משותפים. אני מסתכלת אחורה וקשה לי להאמין. בחמש שנים האחרונות חוויתי חיים שלמים – למדתי שתי שפות ומקצוע, חייתי בזוגיות נהדרת, אפילו אם לפעמים קשה. ואפילו אימצנו חתול (עליו אספר בפעם אחרת). ואו. חמש שנים. 20% מכל החיים שלי אני עם אותו בן-אדם. למרות הרגעים הקשים, אני לא מתחרטת לרגע. נכון, היו זמנים מחורבנים, ועוד יהיו, אבל הרגעים הנהדרים מפצים על הקשיים. אני רק מקווה שזה ימשיך כך מאחר וההיסטוריה שלנו היא קצת חריגה, נראה לי הולם לספר קצת על ההיסטוריה העתיקה הזו, כי היא בעצם מסבירה למה דווקא בארסה.

אז לכל מי שחשב שבחרתי את בארסה רק בגלל שהיא יותר נחמדה ממילאן, נניח, אז זהו, שלא. לא הגעתי לפה כדי ללמוד, בכלל הייתי אמורה ללמוד בת"א.

אחרי כמה חודשי עבודה בארקפה (סיפור ארוך, פעם אחרת) לקחתי את הכסף שחסכתי לאופנוע ונסעתי לטיול באירופה. התחלתי ברומא ותכננתי להעביר כמה חודשים בפאריס, לצחצח את הצרפתית בטרם החזרה ללימודי ביולוגיה + צרפתית (קומבינציה מוזרה לדעת רוב האנשים שסיפרתי להם את זה. נא לצחוק בבוז, בבקשה). בדרך גם ביקרתי אצל הבת דודה של אמא בוינה ואחר כך – ברצלונה (גם כן אצל בת-דודה של אמא).

הגעתי לבארסה, ובין יום שמשי בים ויום פחות שמשי במוזיאון מירו, זכרתי שאמא סיפרה לי שהבן של חברה שלה מהגרעין גר בעיר, ולומד פה. היא אמרה לי משהו בסגנון, דברי איתו, תשמעי מה זה ללמוד בחו"ל… הרי את חושבת על זה, קשה מאוד להתקבל לווטרינריה בארץ…

מפה לשם, הבחור בכלל לא היה פה. הוא היה בארץ. ואני חשבתי, נו, שוין. לא יקרה כלום אם אני לא אפגוש את הבן של החברה מהקיבוץ בגולן. וכבר תכננתי את הנסיעה לפאריס, וקניתי כרטיסים לרכבת. ל-19 ליוני.
ב-18 ליוני לפני חמש שנים בדיוק, בערך בעשר בערב, התקשר אליי בחור חביב אחד, ואמר לי "אני הבן של…, קיבלתי את הטלפון מאמא שלך. בא לך להיפגש לבירה?"

אז פגשתי אותו לבירה, ואחר כך ישבנו באיזה באר בראבאל (El raval) וכשניסגרו הבארים בשתיים לפנות בוקר הלכנו לשבת אצלו בדירה. דיברנו כל הלילה, ושתינו בלי סוף. ולמרות כל מחשבות הזימה שאולי עוברות לכם בראש, לא קרה כלום. הוא אפילו לא נישק אותי. ג'נטלמן אמיתי?

לקחתי את עצמי, את תיק הגב הענק ועליתי על הרכבת עם ההנגאובר הכי קשה שהיה לי בחיים (במיוחד עם הרכבת המיטלטלת). איכשהו הגעתי לפאריס בחתיכה אחת.

פה נגמר הפרק הראשון בטלנובלה הפרטית שלי. היא אולי לא ארוכה כמו של פורד, ובטח לא כל כך חובקת עולם.

Powered by ScribeFire.