נעלמתי. פשוט לא יכולתי לכתוב על הדברים שעוברים עליי, ואני עדיין לא כל כך מסוגלת. כמובן, לא חסרו שטויות פעוטות לכתוב עליהן, ושאינן מצריכות אלא מעט מחשבה, אילו תמונות ראויות יותר או פחות, כמו זוג הגרביים הראשון שסרגתי. יצאו נהדר, אם שאלתם אם תהיתם. או לספר על הפעם הראשונה שהכנתי סושי בבית, והזמנו חברים לאכול (וטוב שכך, יצא הרבה יותר סושי ממה שחשבתי, ומוצלח ביותר). או הרהורים בזכות בארסה שנראה שהשנה הם סופסוף משתחררים מהלחש הרשע שידידתי שרה הטילה עליהם לפני מספר שנים. או אפילו איזו תמונה של החצול עם מבט משחר רע ודיווח שיש סיכוי של 93% שהוא רוצה להרוג אותי, על פי החישוב במחשבון הזה (כמובן שזו טעות, יען כי מוכח מעבר לצל של ספק שהחצול זומם להורגי בכל רגע של ערות).

והכתיבה, אני לא הראשונה לגלות, בטוחני, היא הרגל מגונה שקל לוותר עליו. מאוד פשוט לחשוב, ולומר בשכנוע עצמי, אכתוב משהו מחר, מחרתיים, שבוע הבא… ולעולם לא להגיע לזה. והיום, כך החלטתי, אני מסרבת להיכנע לרפיסות הזו. אפילו במחיר של כתיבת זוטות פעוטות, רק כדי לא לאבד את ההרגל, בתקווה שבקרוב אוכל סופסוף לדון בעניינים החשובים באמת, אלה שפוצעים אותי מבפנים ולא נותנים לי לישון. ובינתיים, תמונה של חצול משחר רע, כדי לעשות לכם קצת טוב.

באמת שהוא משחר רע, הוא אפילו אכל קצת מהחוט, הנבלה!

קצת יותר משש שעות לסיום השנה, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זו האווילות הספרדית, של קניות מטורפות גם ביום הזה. טוב, בניגוד לחגיגות ה"סילבסטר" בארץ הקודש, פה באמת מדובר בחג חשוב, מאחד הבודדים שמוקדש לו יום שבו הכווול סגור, אבל באמת.

זה לא כל כך נחמד להיות פה לבד בחגים, גיליתי, למרות שהחגים האלה הם לחלוטין חסרי משמעות עבורי. כנראה שאפילו ללא משמעות, כשכולם חוגגים עם המשפחה, קצת מבאס להעביר עוד ערב בקיצוץ סלט וצפייה בסרט ב-DVD.

באופן מסורתי, הזוגי ואני ציינו את סוף השנה, ותחילת השנה החדשה בארוחה נחמדה בבית, בקבוק יין טוב, ובקבוק קאווה בחצות, עם נשיקה, תוך צפייה במרפסת ברחובות הריקים, כמעט כמו ביום כיפור. השנה, מאחר והזוגי כרגע נמצא רחוק למדי, איפשהו בתל אביב, יש שינוי קטן בתוכניות, אבל לא מאוד משמעותי: בקבוק הקאווה יהיה של 375 סמ"ק במקום 750. וזהו, בערך.

אז אם אתם מבעלי המזל עם תוכניות יותר מעניינות משלי, תהנו. ובכל מקרה, שתהייה לכם שנה נהדרת.

כבר אפשר לספור את השעות לחג המולד. כבר חודשים שמרגישים פה שהוא מגיע, עם הפרסומות הבלתי נלאות למיני צעצועים אוויליים ולטורון חיחונה, שממוחזרים שנה אחרי שנה.

לעומת הפרסומות הקלישאתיות האלה, שחוזרות על עצמן מאז שהגעתי לפה בערך, יש את אלה ששווה לחכות בשבילן – הפרסומות לקאווה. קאווה וחגים הולכים טוב ביחד. אין לי פרטים מדויקים, אבל מכירות הקאווה מתרכזות בעיקר בתקופה של חג המולד-ראש השנה. אפילו בשנים שהחבר'ה במדריד הטילו חרם על צריכת קאווה, כחלק מחרם פוליטי נגד קטלוניה, לא נרשמו ירידות משמעותיות במכירות, ככה זה כשהמונח לחגוג לא עובד בלי בקבוק מבעבע בצד.

המלכה הגדולה של הקאווה, לפחות בכל הקשור לפרסום*, היא חברת פריישנט (Freixenet). מדי שנה בשנה הם משקיעים בפרסומת העונתית שלהם, מסורת של שנים (למרות שלא הצלחתי למצוא התייחסות לכמה שנים בדיוק). בין מפרסמי העבר ניתן למצוא את פול ניומן, קים בסינגר, פאס וגה ואנטוניו בנדרס בצוותא עם שרון סטון.

לפני שנתיים (אם זכרוני אינו בוגד בי), גווינת פלטרו והרקדן אנחל קורייה פזזו יחדיו בסרטון הזה:

בשנה שעברה סקורסזה בכבודו ובעצמו ביים סרטון קצר עבור המותג, כשניתן היה לצפות בסרטון עצמו רק באתר מיוחד** שהקימה החברה עבור הקמפיין (וביוטיוב, כמובן). בכלי התקשורת שודר רק טיזר, שהפנה לאתר.

הסרטון השנה שונה בתכלית מקודמו. אין פה עלילה או כוכבים הוליוודיים שמגמגמים בספרדית, אבל יש בו עושר חזותי וחושי נהדר. מומלץ לצפות בסרטון ביוטיוב באיכות גבוהה (מתחת לסרטון יש לינק), נראה לי שהאיכות באובייקט מאומבד היא פחות טובה, אבל הנה הוא, בכל זאת: שיניתי את ההגדרות בקוד לפי הוראותיו של עירא כדי להציג את הגרסא היותר חדה, אולם לדעתי האיכות עדיין נופלת מזו שבסרטון HQ באתר עצמו.

איכשהו, הם מצליחים להעביר יפה את המהות של הקווה – קופצניות זהובה מבעבעת. השילוב של פס קול המורכב מנקישות נעליה של רקדנית הפלמנקו פלורה אלבאיסין ותו לא, יחד עם השחייה האמנותית ושימוש חכם בצבע מצליחים להעביר מהות ששום הפקה עלילתית, אפילו אם סקורסזה חתום עליה, לא תצליח להעביר. זו גם הייתה בחירה חכמה בנבחרת השחייה האמנותית של ספרד, שזכתה בזהב האולימפי וגם באליפות העולם, שהתקיימה במדריד בתחילת החודש. באתר הזה אפשר לראות איך הפיקו את הסרטון, תהנו.

כך שלפחות לכמה רגעים, בין פרסומת לברבי ולמין חרק מעופף עם שלט רחוק, אני יכולה להתמוגג ולהנות, ולשכוח לרגע את החגים המעצבנים וכל הפרפרנליה שנלווית אליהם. מה שמזכיר לי, אני צריכה לקנות איזה בקבוק קאווה, מסורת שנה חדשה שכזו. אבל לא פריישנט. משהו אחר, יותר טעים והרבה פחות מוכר, כמו שאני אוהבת.

*בלי להתייחס לטעם, זו לא הקאווה החביבה עליי
** האתר עצמו כבר איננו קיים, באותו הדומיין נמצא כרגע האתר שמתאר את הפקת הקמפיין הנוכחי.

טוב, היום באופן ספציפי אולי לא כל כך, אבל באופן כללי, 2008 הייתה השנה הקרה ביותר בספרד בעשור האחרון, מסתבר. הטמפרטורות הסתיו הזה, שנגמר היום (עם היום הקצר בשנה), היו קרות מהרגיל, ואופייניות הרבה יותר לחודשים כמו ינואר או פברואר, כלומר טמפרטורות של חורף אמיתי.

כבר עברנו כמה גלי קור מאז תחילת הסתיו. גל הקור האחרון, בשבוע שעבר, תבע קורבנות בקור ובסערות. בנוסף, לא מעט נתקעו בכבישים כמו ה-AP66, שמחבר בין אסטוריאס ולאון. לא נעים בכלל, להתקע כל כך הרבה שעות בשלג.

לעומת כל החדשות הלא-נעימות הללו, בצד מזג האוויר הסוער יש כמה נחמות. האחת, שרוב מאגרי המים באזורים יבשים (כמו האיים הבלאריים) התמלאו יפה במהלך השבועות האחרונים. השנייה תעודד בעיקר את חובבי הסקי – כבר עכשיו, מוקדם יחסית בעונה, יש כמטר וחצי שלג בפירנאים. אלמלא המשבר הכלכלי, זו הייתה יכולה להיות שנה שתשקם את זכרון השלג המועט בשנים האחרונות, אבל נראה לי שרבים ייאלצו לוותר השנה.

נשאר רק לקוות (מבחינתי לפחות) שהחורף עצמו לא יפגין ביצועים, ושהטמפרטורות לא יירדו מעבר לקור נובמבר-דצמבר. בארסה לא בנויה להתמודד עם קור שכזה, וגם אני לא. למזלי הרב, לפחות אני לא צריכה להגיע לפקולטה* מדי יום, כך שזה כבר משהו.

*הפקולטה בנויה באזור שמלכתחילה יותר קר (2-3 מעלות פחות בממוצע בחורף) על טהרת קירות הזכוכית (הלא מבודדת כל כך) ועל כן מצליחה לרכז איכשהו יותר קור בפנים מאשר בחוץ. בקיץ, לעומת זאת, קירות הזכוכית מקנים לה התנהגות של חממה לתפארת, וטמפרטורה של סיר לחץ, בערך. תענוג…

קיבלתי את המייל הבא מידידי מיכאל, ואני שמחה להפיץ את המידע ולעזור לו לקדם את היוזמה הנהדרת שלו ושל שותפתו למאמץ רנן.

שלום לכולם,

העולם שלנו הוא עולם מודרני לכאורה. כולנו רצים ממקום למקום – עובדים, לומדים, מטפלים בילדים שלנו, בונים לעצמנו קריירה. והשאלה היא – מתי עצרנו לאחרונה? אנו מגדירים את עצמנו כאנשים חושבים – הרי זה מה שמבדיל את עצמנו מהבהמה. אז איפה המחשבה הזו? לאן היא נעלמה, לאיפה היא התאיידה לה בשגרה האינסופית הזו?

לכן החלטנו להקים את "אסופה – עלון למחשבה עכשווית" – כמקום שיאפשר לכם לעצור לרגע. נקודת המוצא שלנו, שאינה מנותקת מהמציאות, היא שאנו חיים בעולם שרובו מתנכר לפילוסופיה, למחשבה. וזה מה שמפליא – שהרי
שהתוצר הכי מובהק של הגדרתנו כ"אדם חושב" – הגות, מחשבה והתפלספות – מוצא החוצה, כמין יוצא מהכלל להגדרה. מטרתנו היא לשבור את הניכור הזה. המטרה היא להחזיר את המחשבה והחשיבה מן המקום אליו הן הוגלו.

משום כך אנו מבקשים את עזרתכם, בשתי דרכים:
— הראשונה, שתחוו את דעתכם על גיליון זה: באתר שלנו, http://www.asufa.net

— השנייה, שתפיצו אותו הלאה – גם דרך המייל / פיד RSS, וגם – אם תוכלו – על ידי הדפסתו (הדפסה דו-צדדית) והשארתו בכל מקום שנראה לכם מתאים: מקום העבודה שלכם, בית הקפה האהוב עליכם וכו'. הרעיון הוא, בסופו של דבר, להפיץ ידע, ולא להשאיר אותו "נעול".

תודה לכולכם,
מערכת אסופה

אז יאללה, לכו לקרוא קצת פילוסופיה, יעשה לכם טוב.

טוב, לא באמת, רק חלקית, וגם זה אולי. פשוט הכותרת "שבעה דברים שלא ידעתם עליי" נשמעת בנאלית. אז תוייגתי על ידי יוחאי ועכשיו אני צריכה לחשוב על שבעה פרטי מידע, רצוי עסיסיים, שאתם לא יודעים עליי.

#1 את הקעקוע הראשון שלי עשיתי לפני הצבא. לא הייתי צריכה לבחור עיצוב מהמחברות האיומות בסטודיו, כי הגעתי עם הסקיצה על חתיכת נייר מקומטת – טביעת הרגל של החצולה האהובה שלי, שתחייה, הזקנה. איכשהו, למרות המרחק, היא תמיד איתי. בנוסף, לא תזכו לראות את הקעקוע אלא אם תבקשו יפה, או במקרה תראו אותי בים. הוא במקום דיסקרטי למדי.

#2 בצעירותי התנסתי בנגינה על פסנתר ותופים, ומספר שנים בחליל צד. החליל היה הכלי החביב עליי מהשלושה, הוא עדיין בחזקתי אולם זה שנים לא נגעתי בו מאחר ושכחתי את כל שידעתי, לא הרבה באופן כללי. שיעורי נגינה הם חלק מהתכנון שלי לעתיד, כשמצבי הכלכלי יתבהר קמעה.

#3 הדיסק שיושב דרך קבע במערכת בחדר השינה הוא Wish you were here. אני חושבת שלא הקשבתי לאף דיסק אחר במערכת הזו, למעט אולי דיסקים של מאריה בתאניה, זמרת ברזילאית עם קול קטיפה מלטף.

#4 מעולם לא ראיתי אף לא אחד מסרטי מלחמת הכוכבים. פעם, מחוסר עניין. היום, כחלק מאידיאולוגיית אנטי פרטית שלי.

#5 תקופה ארוכה מנעוריי הסרט "האחים בלוז" היה האהוב עליי ביותר, שעודד אותי ברגעי הדאון שלי. אני חושבת שראיתי אותו אולי 300 פעם.

#6 מידת הנעליים שלי קטנה דיה כדי לקנות נעלי התעמלות במחלקת ילדים. לפעמים אין לי ברירה, כי במודלים מסוימים, המידה הקטנה ביותר גדולה לי.

#7 גילחתי את שער ראשי (עם סכין, והכל) פעמיים. פעם אחת לצרכי בדיקה, ופעם שנייה, לכבוד טקס סיום הלימודים בתיכון. המבט ההמום על פני המנהל וראש העירייה היו שווים את החתכים בגילוח ואת הקרקפת השרופה יומיים אחר כך. כנראה שהגיל משפיע עליי, אבל נראה לי שלא אחזור (בקרוב) על המעשה הנ"ל, למרות שהתספורת הזו הייתה נוחה למדי, וגם מחמיאה מאוד ברגע שגדל חצי ס"מ שיער (לפני כן, אנשים שאלו איזה סרטן היה לי).

אז זהו, עכשיו אתם יודעים עליי קצת יותר, שטויות אזוטריות ולא רלוונטיות במיוחד. במעמד זה אני מעבירה את שרביט ההתערטלות (המטפורית) לאפיסקה, דובי, פורד, אתון עיוורת, שחר, לימור ו-BoR|S. תהנו!

סיימון טופילד, המאייר החביב על הבלוג, בסרטון חדש שקורא להפסיק את הפיטום, של כלבים, מתחת לשולחן החג. אולי לא כל כך רלוונטי אצלנו כרגע, אבל תמיד רלוונטי* לבריאות ידידנו המזונבים.

*נא לרענן את המסר הנ"ל טרם יבואו עלינו לטובה ראש השנה, פסח, שבועות וכל חג אחר בו אנו סובאים את עצמנו לדעת, וגם מאביסים על הדרך את ההולכי-על-ארבע שלנו.

כפי שכבר הסגרתי (ממש על קצה המזלג), אני עוברת כרגע תקופה של החלטות מורכבות. וכמו בכל תקופה שבה הנפש שלי במצוקה, אני סורגת. בסיטואציות האלה, בה הסריגה היא כל כך תרפויטית, היא הופכת למין אובססיה של האצבעות, שמשתוקקות למסרגות בכל רגע פנוי.

לכן, בתור סורגת אובססיבית לפרקים, לא יכולתי שלא לצחוק בקול גדול כשמצאתי את הסרטון הבא, בעת שחיפשתי סרטוני הדרכה לסורגים מתחילים.

אני מקווה רק שלא אגיע לעולם לדרגה כזו של אובססיביות, יש לי תחושה שהשיער שלי לא יראה טוב סרוג…

האנונימיות ואני, חברות טובות. כבר שנים אני מסתתרת מאחורי ניק, לא מתוך צורך להסתיר את הקשר לזהות שלי, אלא משום שאני לא כל כך אוהבת להציג את עצמי בשמי המלא ברחבי האינטרנט. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהבת את שמי, ומעריכה מאוד את הוריי על מקוריותם. גם הקומבינציה עם שם המשפחה מוצלחת, וזו בדיוק הבעיה. אני יודעת שאם אציג את עצמי בשמי המלא, זה ייתפש כניק, כי הרי גם כשאני מציגה את עצמי (בחיים האמיתיים), אף אחד לא מבין את השם כפי שהוא, ישר, בלי הסברים. למעשה, לא מעט פעמים נדרשתי לשלוף תעודה מזהה ולהוכיח כי שמי הוא אכן כפי שהצגתיו, מאחר ואנשים פשוט לא מאמינים לי. לכן נוח לי להיסתתר מאחורי ניק שהוא באמת ניק, ולא שמי המלא.

כך שמעבר לבודדים שיוצרים איתי קשר ישיר במייל, אני מניחה שרוב הקוראים שלי אינם מכירים אותי בשמי. לראייה, מעטים היו האנשים שקישרו בין שמי לבין הבלוג. השאלה למקום מגוריי מאוד מסייעת, אבל באופן כללי, כדי להפיל את האסימון, הייתי צריכה לציג את עצמי גם בניק. אני עדיין מתלבטת האם להרחיב את המגמה ולחשוף את זהותי ברבים, אבל זה יחכה. מספיק לאבד את האנונימיות בתוך ה"בלוגוספרה", אני לא מרגישה עדיין צורך להיחשף בפני העולם כולו. מי שממש ירצה לחשוף אותי, יוכל לעשות את זה בקלות, אני לא כל כך קפדנית.

מעבר לאובדן האנונימיות, שאינה אלא נוחות גרידא ועל כן לא באמת תחסר לי (לפחות בקרב הקהילה המצומצמת), וורדקאמפ היה נהדר, מבחינתי. נכון, כמו תמיד, יש מקום לשיפור. נכון, אמנם לא למדתי (כמעט) שום דבר חדש על וורדפרס אבל מאחר והגעתי ללא ציפיות כלל – לא נכחתי בכנס הקודם – לא התאכזבתי. להיפך, הציפיות העיקריות שלי היו לנסות לפגוש באופן אישי כמה שיותר מידידיי הוירטואליים, וציפיה זו לא הכזיבה, להיפך.

למעשה, כל כך נהניתי מהמפגש עם כל אלה, שהדרינק הקטן לאחר הכנס הפך לכמעט חמש שעות על הבאר, וגם זה כנראה הוגבל עקב הצורך לקחת אוטובוס ולחזור הביתה. אני מקווה לדחוס עוד כמה מפגשים, רצוי אחד על אחד, עם חלק מהדמויות המדוברות, בתקווה שהזמן שנותר לי בארץ יספיק.

אה, וכן, אני בביקור בארץ. לא עדכנתי את הבלוג בזמן האחרון (מאז שחזרתי מברלין) מאחר ואני עוברת תקופה לא קלה עם הרבה החלטות מסובכות, שאני לא רוצה לכתוב עליהן מאחר וזהו נושא רגיש מאוד, עבורי ועבור אנשים שיקרים לי, ואיני רוצה שכתיבתי תפגע בהם. אז בינתיים, אני שותקת. עם ציבור הקוראים הסליחה.

הערת שוליים: אספקטים אחרים של האנונימיות החביבה עליי, בנוגע לתמונות, לדוגמא, אינם קשורים לנטייה זו, אלא לסלידה שלי מהפצת תמונות פרטיות בכל רחבי האינטרנט. רק חברים ומשפחה זוכים לראות תמונות שכאלה, וגם אחרי האאוטינג המסיבי של אתמול לא יופיעו בפליקר הפומבי שלי.

אחרי חודש של ניתוק כמעט מוחלט מהעולם האמיתי והווירטואלי, בלי חיבור אינטרנט, חזרתי הביתה, לבארסה. פתאום לא קר, עזבתי ברלין אפורה וערפילית ויצאתי לשמש חמימה של בארסה. מיותר לציין שהסוודר שלבשתי היה יותר מדי, והמעיל – בכלל לא נחוץ.

החזרה למציאות תמיד קשה. עכשיו צריך להשלים חסרים ולהדביק פערים – לענות על אימיילים ששכבו מיותמים בשבועות האחרונים, לנקות את הרידר (כמעט 3000 פריטים), להעלות תמונות לפליקר ולפרסם את כל הפוסטים שנכתבו ללא חיבור אינטרנט בנוטפד (ולהוסיף להם את התמונות, וכל השטויות סביב, כמובן). את הפוסטים אפרסם בתאריך שנכתבו, כך שפתאום יצוצו לכם ברסס פוסטים מהעבר, כביכול. מתנצלת מראש על ההפרעה, אם זה מפריע למישהו.

הייתי כותבת כמה מלים על החוויה שלי בברלין, אבל אני פשוט לא מצליחה למצוא אותן. אולי כי הן רבות מדי. קשה לי לתאר במילים את היחס שלי לעיר, שטעון בכל כל הרבה רגשות שלפעמים נדמה שסותרים אחד את השני. זה יחכה לפוסט מאוחר יותר, נראה לי, אחרי שאעבד פעם נוספת את כל המידע והחוויות, ואוכל אולי להסב מחשבות ורגשות למלים.